האם העולם זקוק לכל אחד?

"מי שמקל על משאו של האחר איננו מיותר לעולם" צ'רלס דיקנס (מתוך תהיות) 

"תהיות" (384 עמ') זהו ספרו החמישי של פרופ' גוטמן בסדרת הספרים האוטובייוגרפיים, מסכם את הנאמר ביתר ספריו ומוסיף עליהם את התהיות ששנות חייו עוררו ועדיין מעוררים בנפשו. מסופרים בספר זה מפגשים מרתקים ומאלפים עם דמויות אמיתיות מחייו ודימיוניות למחצה , ומוצגות התנהגויות אנושיות, הממחישות את הקושי להבין את הגיוון האין סופי של בני האדם. / דרור שקד

בפניכם שני קטעים מתוך הספר :

"האם העולם זקוק לכל אחד"  

(קטע ראשון  מתוך "תהיות" עמ'  275-279)

אני חושב שכולנו חוששים ממשהו או ממישהו. לא פגשתי אדם וגם לא שמעתי על מישהו שהצליח לעבור את חייו מבלי לחשוש. ישנם אין ספור גורמים לחשש. חלקם קשורים בתכונות שאותן ירשנו מאבותינו, מהגנים שעברו אלינו בתורשה; וחלקם הפנמנו בילדותנו במסגרת הסוציאליזציה שחווינו. מי שניחן בתכונות אופי של התנשאות על אחרים – מפגין עליונות כלפי רעיו, נוטה לווכחנות ולביקורת על כל נושא – מצבו לא יהיה קל בחברה. תכונותיו יובילו אותו להתנגשויות עם בני משפחתו, עם הממונים עליו ועם רבים ממכריו. והוא יחיה במתח נפשי ובחשש מתמיד מפני תגובת החזקים ממנו.

"ספר זה מכיל חלק מהמחשבות שלי על העולם, מחשבות שהתפתחו והתעמקו לתועלת עצמי. וייתכן שספרי יועיל גם לאנשים אחרים. בכוונתי להראות את הנטייה שלי לחיים בצוותא עם הטוב והרע שבאופיי, אם לא בשלמותם אז באופן חלקי לפחות .." (גוטמן, מתוך "תהיות" עמ' 10)

גם לאחר מותו של ויקטור פרנקל בשנת ,1997 אני ממשיך לבקר את אלמנתו אלינור בביתה בווינה, וכל שיחה בינינו מסתיימת במשפט שהיא חוזרת עליו פעמים אחדות: "בבקשה, שמור על עצמך. העולם זקוק לך." ואני צוחק כל פעם ומשיב לה בבדיחות הדעת: "העולם זקוק לי, אך לשם מה"? וגברת פרנקל חוזרת ואומרת ברצינות שהעולם זקוק לי והאנשים בעולם זקוקים לי בגלל מי שאני.
העולם אכן זקוק לכל אחד וכל אחד זקוק לעולם. כל אדם מייחל בסתר ליבו למישהו שיזדקק לו. כל אדם בריא
בנפשו רוצה להרגיש את עצמו חשוב למישהו או למישהי, כדי שהעולם יזדקק לו. כל אחד רוצה להיות מקובל על הבריות. הצורך הזה קיים מרגע שהילד מסוגל לחוש רגש חברתי, והוא מלווה את האדם לאורך חייו. היציאה המאולצת לגמלאות אינה מקהה את העוקץ שחודר ללב כשהאדם הזקן חש שהעולם מתנהל היטב בלעדיו. ועל כן צריך להתכונן לימי הזקנה כשאנו עוד צעירים.

פרופ' דוד גוטמן
פרופ' דוד גוטמן בהשקת הספר "תהיות" 2021

פגשתי פעם סופר שבצעירותי הערצתיו. הוא היה לבוש אז בקפידה בחליפה עם עניבה צבעונית, וחבש לראשו כובע אלגנטי. חיוך נעים היה על פניו. עכשיו, בפגישה הזאת בבית קפה אחד, הוא כבר היה זקן, אך פניו עדיין עוררו את תשומת ליבי. הופעתו המרושלת העידה שהוא פשוט הזניח את עצמו. הוא היה לבוש במכנסיים מוכתמים בכתמים שקשה היה לזהות את מקורם; לראשו חבש כובע מלחים מרופט. פניו היו חרוטים וחרושים עמוק והבעתו העידה על חוסר סיפוק ומרירות. ניכר בעליל שזהו אדם שחסר שמחת חיים. הוא ישב ליד השולחן בגב כפוף ופניו הביעו שעמום. הוא סיבב ללא הפסקה את הכפית בספל הקפה שהיה מונח לפניו. עיתון פתוח היה מונח ליד הכוס, אך הוא לא הציץ בו. רק בהה באוויר. כבר לא התרגש משום דבר. שום דבר לא קטע את בהייתו, כאילו מתח הקיום עזב אותו. אמרתי לעצמי: ראה, אתה יכול לבחור להיות אומלל בגלל מה שחסר לך או להיות מרוצה ממה שנותר לך. "עם הזמן," כתב הסופר היהודי ההונגרי אמרה קרטס בספרו "בית המרזח הסופי," "אתה תשתנה ללא הכר. תהיה אסיר תודה עבור מילה אחת, עבור אות אחת שמזכירה אותך. חייך יישמטו מידיך, כמו הזמן שהפך לביצה. המחשבה
שטעית במשהו תלווה אותך כצל. ודבר לא עוזר. שום דבר לא חוזר"… אך לא חייבים לקבל את הגישה הפסימיסטית הזאת. החיים מציעים אין ספור הזדמנויות לאדם כדי שירגיש שיש בהם טעם, כל עוד הוא איננו תלוי בחסדם של הבריות.

"תהיות על נאמנות ואמון"  

(קטע שני מתוך "תהיות" עמ'  307-310)

אני מרגיש חובה מוסרית להתייחס לתהיות שלי על הנאמנות ועל האמון בין יוצרי התיאוריות הגדולות בפסיכולוגיה במאה העשרים. אגביל את התייחסותי לפסיכולוגים פרויד ויונג, ואדלר ופרנקל. התיאוריות
שלהם שינו את פני הפסיכולוגיה, הרחיבו את תחומה, ביססו ועיגנו אותה במדע, ותרמו תרומה גדולה להבנת הכוחות והגורמים הרבים המודעים והלא-מודעים בהתנהגות האנושית. השפעתם של אישים אלה על הפסיכותרפיה מורגשת עד היום. הדיון במושגי הנאמנות והאמון של ארבעה אישים אלה נעשה מתוך ידיעה שקיימת ספרות גדולה ומרתקת על היחסים שביניהם. ומהספרות הזאת בחרתי קטעי שיחה וציטוטים הקשורים בתהיות שהתעוררו בליבי. וזאת משום שראיתי שאי אפשר להימלט מהצורך להתייחס לקונפליקטים ולמחלוקות שהיו ביניהם. אלה גרמו לי צער רב וניפצו את האשליה שלי כאילו אישים אלה היו נעלים וחסרו את החולשות של בני אדם רגילים.

הנאמנות היא צורך נפשי בסיסי, כמו מזון ושתייה.
היא נותנת תחושת ביטחון ומאפשרת התפתחות רוחנית. אדם לא נאמן נוהג להסתתר מהביקורת ולהתגונן על ידי האשמת האחרים – המשפחה, החברים, המעסיק והחברה. אדם כזה נוהג לומר ש"כולם כאלה," כלומר כולם נוהגים כמוהו. אך אמרה זו רחוקה מהאמת. במציאות, מרבית בני האדם נאמנים זה לזה ולמוסדות החברה. ולכן אכתוב מילים אחדות עליה. מטרתה של הנאמנות הייתה מאז ומתמיד, ונותרה גם כיום – ליצור מערכת יחסים יציבה ועקבית בחיי האדם. ואילו חוסר נאמנות הוגדר כפגיעה קשה במערך הקשרים בחיי המשפחה, הקהילה והחברה. דרישות אלה ביססו את היציבות בחיים. אדם לא נאמן למשפחתו, למקור פרנסתו, ולחברה בכלל, נחשב למי שיכול להיות גם לא נאמן לבת זוגו, לרבו, ולממונים עליו בעבודתו.

הנאמנות בנויה על קשר רגשי שנקרא אמון. אמון הדדי בין מטפל ומטופל, למשל, משחק תפקיד קריטי בהרגשת הרווחה של שני הצדדים בקשר. האמון נוצר כשהמטופל מרגיש שהמטפל תומך בו כל הדרך לשיקומו ממחלה, או בפתרון בעיה שגורמת סבל למטופל. האמון בנוי על הדדיות. קיים הסכם כתוב או בעל פה לגבי הציפיות להתחייבות הדדית. לנאמנות משמעות כפולה: עם הזולת ועם עצמך – עם נשמתך. האמון בנוי על הגינות, על יושר, על שלמות מוסרית ועל שילוב נשמות של הנותן עם המקבל. האמון בנוי על אחריות, על עיקרון ההדדיות, על רוחב לב ועל מתינות. ועל כן פגיעה בנאמנות היא פגיעה באמון; פגיעה באמונה שאני יכול לבטוח במי שנתתי בו את אמוני, במי שחשבתי כי הוא ראוי לאמוני. וכשהאמון נפגע או הולך לאיבוד, כשהנאמנות, הבנויה על האמון נהרסת, אז נהרס הקשר.
התמיהה מתעוררת בליבי כל פעם מחדש כשאני קורא את היצירות הגדולות של ענקי הפסיכולוגיה – פרויד, יונג, אדלר ופרנקל. אני תוהה על העובדה ההיסטורית שאנשים אלה מצאו את עצמם במריבות איש עם רעהו. אך היה גם צד חיובי במחלוקות שלהם: הם הובילו ליצירת תיאוריות חדשות ולהרחבת הידע בפסיכולוגיה. אך לא כל מריבה או חילוקי דעות הובילו להעשרה ולהאדרת הידע האנושי. ייתכן שהזמן והמרץ שהשקיעו בחליפת המכתבים שעסקו בקונפליקטים ביניהם, יכול היה להיות מנוצל טוב יותר לביסוס התיאוריות שיצרו.

  • תהיות, 2021, עברית, הודפס בישראל, עריכה לשונית: מיכל יהלום, הוצאה עצמית
  • © כל הזכויות שמורות למחבר פרופ' דוד גוטמן

למאמרים נוספים של פרופ' דוד גוטמן

רשימת ספריו של פרופ' גוטמן אשר הוצאו לאור החל משנת 2000 עת יצא לגמלאות.

  • לוגותרפיה הלכה למעשה, 2022, הודפס בישראל, עריכה לשונית: מיכל יהלום, הוצאה עצמית
  • תהיות, 2021, עברית, הודפס בישראל, עריכה לשונית: מיכל יהלום, הוצאה עצמית
  • השיבה הביתה, 2015, באנגלית, מינכן, הוצאת הרטונג–גור
  • הישרדות לחיים, 2015, באנגלית ובגרמנית, וינה, הוצאת אדישון-ספליטר
  • הגיגים חלק רביעי באוטוביוגרפיה שלי, 2014, בעברית, הוצאת מגדל העמק
  • מפגשים, חלק שלישי באוטוביוגרפיה שלי, 2012, בעברית, הוצאת מגדל העמק
  • מעברים, חלק שני באוטוביוגרפיה שלי, 2011, בעברית, מערכת קיבוץ דליה
  • הדרך הביתה, חלק ראשון באוטוביוגרפיה שלי, 2011, בעברית, הוצאת מגדל העמק
  • מציאת משמעות בחיים, באמצע החיים ואילך, רוח וחוכמה מלוגותרפיה (2008), באנגלית, וסטפורט קונקטיקוט, הוצאת פרגר
  • ניצולי השואה ומדינת ישראל נכתב ביחד עם הראל,ז. 2008, באנגלית, קרן קול ישראל ומוזיאון מלץ למורשת יהודית. קליבלנד, אוהיו.
  • האם איחרתי את  הרכבת? משמעות החיים באמצע החיים ואילך, 2007 בעברית, הוצאת מודן
  • אתיקה בעבודה סוציאלית: קונטקסט של דאגה, 2006, בינגהמטון, ניו-יורק: הוצאת היבורט פרס.
  • מחקר אמפירי בלוגותרפיה ובפסיכו-תרפיה מכוונת למשמעות, ביחד עם בטהיאני א. ו.פניקס, אריזונה הוצאת ג'ף צייג
  • אתיקה למקצועות טיפוליים (2001) הוצאת דיונון.
  • "לוגותרפיה למטפל עבודה סוציאלית משמעותית" עם  דברי ההקדמה שכתב ויקטור פרנקל, יצא לאור על ידי דיונון בשנת 1999.

Photo by Yuyeung Lau on Unsplash

נכתב ע"י פרופ' דוד גוטמן

דוד גוטמן (נולד בשנת 1932) הוא פרופסור אמריטוס באוניברסיטת חיפה, לשעבר ראש בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה, מוכר בעולם כמומחה ללוגותרפיה וכידיד אישי של פרופסור ויקטור פרנקל. עסק בהוראה, במחקר, בהכשרה ובייעוץ בלוגותרפיה במשך שנים רבות. כתב, ערך ותרגם עשרים ספרים ופרסם קרוב למאה מאמרים ועבודות מחקר בכתבי עת מקצועיים.

אחרים קראו גם את:

מעיין המשמעות שגית שלמה

מעיין המשמעות

"לדעת אפילו בלב החושך שהשמש קיימת, ולאהוב את החיים בלב נשבר"[1]  בתוך התקופה הקשה והסבוכה …

כתיבת תגובה

דילוג לתוכן