לא על הלחם לבדו

לא על הלחם לבדו, על מאפים ולוגותרפיה

מאת דפנה ברבן, פסיכולוגית קלינית

בין מעדני הגבינה שתפסו בטעות את קדמת הבמה, לבין לימוד התורה בלילה שכבש את לבינו ,והבאת ביכורים שזוכים לה רק החקלאים שבינינו, מונח סוד נסתר של חג השבועות והוא הלחם ,הטוב, המנחם. 

. "מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַיהוָה".

בזמן המקדש היתה בחג שבועות מצווה יחודית ומפתיעה: להקריב לחם במקדש, זאת לעומת כל השנה שהקרבת חמץ נאסרה במקדש..  אז מה הסיפור כאן?

בימים אלה, בין פסח לשבועות, אנו רגילים לזכור, את המסע הלאומי ממצריים להר סיני, מיציאה לחירות ועד קבלת אחריות. תשומת לב זו נוצרה בהשפעת הריחוק מהארץ ופיתוח חיינו הרוחניים בגלות.

אולם טרום גלות , בהיותנו מחוברים לאדמת הארץ  היו לחגים אלה רבדים חקלאיים מובהקים.בפסח -קציר שעורים ובשבועות- קציר חיטים. וביניהם ספירת העומר. הרבה חידות ומשמעויות נסתרות השזורות אלה באלה טמונות במועדים אלה ואני רוצה להצביע על אחת מהן המחוברת לרעיונות הלוגותרפיה לטבעו של האדם.

שליחות  ומימוש מטרות נעלות מלווים בדרך כלל בהתלהבות שמחה ורוממות רוח  אולם הם תובעים מאיתנו על פי רוב הקרבה או ויתור. בשפתו של פרנקל 'להתעלות על העצמי.' כך זה בבניית זוגיות ,הקמת משפחה, גידול ילדים, לימודים ובניית קריירה, השתתפות במיזמים חברתיים ובוודאי שירות בצבא. בצד תחושת הנתינה ושמחת ההתעלות קיימים קשיים מעטים או רבים, וויתורים על נוחות ואף על ערכים המתנגשים עם המטרה .

מי שמתקשה לשאת את כאב הויתור לא יוכל לממש שליחות ולחיות חיים של משמעות ויצירה שיש בהם תביעה להקרבה.

זהו הרעיון הטמון לדעתי ב'פשט' של המצווה המרכזית בפסח- אכילת מצה. רבים מאיתנו תוהים מדוע צווינו  לאכול מצה במשך שבעה ימים רק כדי לאזכר אירוע היסטורי. ומדוע נחוצה הקפדה כה רבה על סילוק החמץ מן הבית.

פרשנויות רבות ניתנו לתמיהה זו ואני מבקשת להוסיף הסבר זה. המצה נאכלה עקב היציאה החפוזה למסע הגדול. האדם העברי נדרש לוותר על הרגליו ונוחות חייו. לאורך כל הדרך התקשו היוצאים ממצריים להשלים עם הויתור הנדרש מהם. התקשו להתגבר על הגעגוע לעבר, לאוכל,  ולביטחון שנסך בהם, ולהזדהות עם המטרה הרוחנית הנכספת של עבודת ה' וכניסה לארץ. כל מי שעלה לארץ  או חולל מעבר משמעותי בחייו מכיר את כאב הויתור בצד חדוות התמורה.

גם היום אנו חווים ב'קטן' את הויתור הנדרש מאיתנו באכילת מצה יבשה במקום לחם טרי וטוב. כל מי שבוחר מרצונו בשמירה על מצווה או מנהג זה עושה זאת למען מטרה גבוהה כמו שמירת המסורת או ההשתייכות לעם ישראל כיום ולשרשרת הדורות.

הלחם לעומת המצה מייצג את השלמות, את ההישג , את שיתוף הפעולה המוצלח בין הטבע , בין האל לאדם. כאן אין צורך בויתור והקרבה, וממילא הלחם סותר את חווית הקרבת הקורבן ולכן  נאסרה הקרבת חמץ במקדש.

והנה בשבועות כשחקלאי מגיע להשלמת יבולו הוא מוזמן להביא לחם למקדש. זו תחילת זמן הביכורים הנמשך עד חנוכה.

זוהי חוויה יחודית, כאשר משימתינו הושלמה, אנו חוגגים ומניפים את השיגינו, את השפע שנפל בחלקינו, את ההצלחה והיבול הטוב. זהו שלב בו  לכאורה לא נדרש מאיתנו עוד ויתור והחוויה היא חוויה של שלמות.  מעמד זה ,מעמד  הנפת הלחם , אפשר לדמותו בימינו להנפת הגביע , להדלקת המשואה, אולם ברגעים אלה נדרשת התעלות אחרת מהאדם .

התורה מזמינה את האדם לקיים מצווה יחודית ופחות מוכרת הנקראת 'מקרא ביכורים'

שלושה רמזי משמעות טמונים במצווה זו

האדם המגיע בשמחה עם ביכורי אדמתו מתבקש לעמוד ולספר בקול את סיפורו האישי בתוך סיפור עמו, על החושך והאור, הקושי והחסד שבהם. בכך הוא מתחבר לקהילה והופך לחלק ממנה. בכוחו של המעמד  למנוע יוהרה ותחושת 'כוחי ועוצם ידי'  . מצווה זו תעורר בלב האדם שמחה והודיה על השפע, יחד עם תזכורת למסלול שעבר וענווה על חלקו הצנוע בנרטיב הקהילתי, לאומי ומשפחתי.

פרנקל כותב בספרו הרופא והנפש "פירוש האינדוידואליות היא היותה מכוונת לחברה.. המשמעות של היחודיות האישית טמונה במשמעות שלה עבור השלם שמעליה. .בפנותה אל החברה, המשמעות של היחיד מתעלה על זו של עצמו, .המשמעות של היחיד מתגשמת אך ורק בקהילה.. ערכו תלוי בקהילה, היחס בין היחיד לחברה הוא יחס של אבן לפסיפס השלם" .

רעיון שני הטמון במעמד זה הוא משמעות העבר. פרנקל כותב "מה שניצל מלהיות בן חלוף הוא מה שנשמר בעבר..הרגע נהפך לנצחי.. אדם רואה את שדה השלף של החולף ואינו רואה את האסם המלא של העבר. .זו המשמעות של הגשמה. "

ומתוך עקרון הקהילה וסיפור העבר נובט ערך האחריות המוסרית. החקלאי מזכיר שהארץ  ניתנה לו ולעמו במתנה, תזכורת זו משמעותה שאין לאיש בעלות על הארץ ורק התנהגותינו המוסרית תכריע אם תישאר ברשותינו. כביטוי לכך הוא מוזמן לשתף בשמחתו את כולם, כולל הזרים החיים בקרבו . "אתה, הלוי והגר אשר בקרבך".

כך עברנו מסע של 50 יום מ'התעלות על העצמי' שיש בה ויתור להתעלות שיש בה שמחה , שייכות,  עבר, ויעוד מוסרי ורוחני משותף.

נכתב ע"י דפנה ברבן

דפנה ברבן, פסיכולוגית קלינית מטפלת ומדריכה אנשי מקצוע על פי שיטת פסיכולוגיית ה'עצמי'. בנוסף עוסקת בטיפול נרטיבי,תקשורת מקרבת, בודהיזם ולוגותרפיה

אחרים קראו גם את:

פרשת ויחי יוסף

מעבדות לפרשנות: לבחור משמעות בסיפור חיינו

המאמר בוחן את ההבדל התודעתי בין יעקב, שחי בתחושת מאבק וסבל, לבין יוסף, שמצא משמעות …

כתיבת תגובה

דילוג לתוכן