“ידידי היקר ויקטור” – מכתב אישי מאת דוד גוטמן

מאת פרופ’ דוד גוטמן

תורגם על-ידי גב’ מיכל יהלום

הישרדות לחיים: עדות על ידידות אחרי השואה

ידידי היקר ויקטור,

שבעים שנה חלפו מאז שוחררת ממחנה הריכוז האחרון בגרמניה. ושבעים שנה חלפו מאז שוחררתי אני מהגטו בבודפשט. שבעים שנה! חיים שלמים!

פרופ' דוד גוטמן 2020
פרופ’ דוד גוטמן 2020

 לפני שבעים שנה לא יכולת לדמיין איך יתפתחו חייך אחרי השחרור, ואף אני לא.   אבל ידעת היטב מדוע נכלאת במחנות הריכוז הגרמניים הנוראים הללו: מפני   שהיית יהודי! זה היה חטאך היחיד! ולא שכחתי שהסיבה לסבלי התבססה על אותו   “חטא” ולא על שום דבר אחר. הגורלות שלנו כיהודים נחתמו, ורק נס יכול היה   להציל אותנו ממוות בטוח.

כניצולי שואה, הייתה בינינו הבנה ללא מילים. הבנה זו חיזקה את ידידותנו ונתנה לה אופי מיוחד: אתה גדלת על המסורות ועל הערכים של תרבות אירופה, שסטפן צווייג תיאר כה יפה בספרו “העולם של אתמול”. אתה ייצגת בשבילי את הרעיונות, את היצירתיות ואת הכישרון שהיהודים נתנו לעולם.

אני נולדתי שנה אחת בלבד לפני שהיטלר והנאצים תפסו את השלטון בגרמניה. על אף זאת, גם אני טעמתי טעמו של אותו עולם. הרקע של שנינו והסביבה בה גדלנו העצימו את הקשר בינינו. הפגישה בינינו לפני שלושים ואחת שנים הייתה פגישה גורלית. זמן רב לפני כן הרגשתי שאני חייב לפגוש אותך. לא יכולתי לדמיין מה יתפתח מפגישתנו. אני רק יכול לומר שלעולם אהיה אסיר תודה למזלי הטוב על פגישתי אתך ועם אלי, ועל כך שנהיינו ידידים אהובים.

הפגישות בין שלושתנו היו תמיד חוויה משמחת. בכל פעם שאלי מדברת על ידידותך המיוחדת אתי אנו נזכרים ברגעים היפים שבילינו יחד.

כשאני סוקר את חיינו, אני רואה שחלקנו כל כך הרבה דברים, שידידותנו לא יכלה להיות שונה ממה שהייתה. ספרי האוטוביוגרפי, “הדרך הביתה”, שדחקת בי לכתוב אותו, יצא לאור שנה לאחר מותך. אם כך, הרשה לי לספר לך דברים אחדים על חיי, שלא ידעת, היות ובפגישותינו שוחחנו על עניינים אחרים.

בספרך, “זיכרונות, אוטוביוגרפיה”, כתבת שכנער צעיר במלחמת העולם הראשונה, עמדת שעות רבות בתור כדי לקנות תפוחי אדמה למשפחתך. שלושים שנה מאוחר יותר, בגטו בודפשט, עמדתי אני שעות בתור בקור מקפיא לקבל מעט מרק,

 1945 דוד גוטמן
1945 דוד גוטמן

מתעלם מהפצצות הנופלות בקרבתי. למעשה, הייתי אפילו מאושר כשהתורים התקצרו מפני שאנשים רבים התרחקו בריצה מרוב פחד. אבל אפילו כך, לעיתים קרובות יותר, כשהגעתי לבסוף לראש התור, לא נותר מרק…

במהלך מלחמת העולם הראשונה, גנבת תירס מהשדות מסביב לפוהורליץ’ ברפובליקה הצ’כית, להציל את משפחתך מרעב. אחרי השחרור מגטו בודפשט, גנבתי עבור משפחתי בשר מסוסים קפואים ברחוב ומעט אוכל מחנות כל-בו שהופצצה.

כאדם צעיר, ארגנת מרכזי יעוץ בווינה  ובמקומות אחרים לעזור לצעירים, שהיו במצוקה אישית ופסיכולוגית, למצוא משמעות לחייהם. כשהייתי אדם צעיר, לפני שישים שנה, שימשתי כמדריך לקבוצת ילדים יהודים ממדינות ערב. ילדים אלה נשלחו לקיבוץ בו גרתי, מפני שהוריהם לא יכלו לפרנס אותם. כמוך,שלושים שנה קודם, גם אני ניסיתי לעזור לאותם ילדים למצוא משמעות ואושר בחייהם.

הייתי רק בן שש שנים כאשר אתה התחלת במאבקך לשרוד אחרי ה”אנשלוס”. שש שנים אחר-כך, ב-18 במרץ 1944, החל מאבקי שלי לשרוד, כשבודפשט נכבשה על-ידי הצבא הגרמני. מוקדם יותר, ספגתי הערות אנטישמיות וגזעניות

ויקטור פראנקל 1944
ויקטור פראנקל 1944

ולעג מצד כמה ממוריי. אבל אלו היו “משחקי ילדים” בהשוואה למה שהתרחש לאחר מכן. בנובמבר 1944, אתה סבלת במחנות המוות הגרמנים כבר יותר משנתיים. שהותי בגטו בודפשט נמשכה “רק” שלושה חודשים, אבל האמן לי שהם היו די והותר בשבילי ובשביל כל האנשים שהיו כלואים בו.

אחרי הכיבוש של בודפשט על ידי הצבא הגרמני, כמוך בווינה אחרי ה”אנשלוס”, נאלצתי לענוד מגן דוד צהוב על בגדיי כאשר יצאתי לרחוב. לעולם לא אשכח את הדמעות שזלגו מעיניה של אמי כשנאלצה לתפור את הטלאי הצהוב על מעילי. גם לא אוכל לשכוח שמיד לאחר שהופעתי עם הטלאי בבית הספר, כל חבריי לכיתה פצחו בשיר אנטישמי גס. וכמה ממוריי, שקודם לכן כיבדתי, הצטרפו אליהם. עזבתי את בית הספר עם לב שבור, מבלי לסיים שש שנות לימוד, כשאני נודר  לא לשוב לשם לעולם. וכך עשיתי.

הייתי פחות מגיל 12 כשהרגשתי שזו תחילת הסוף של היהודים בהונגריה. עד הכיבוש של בודפשט, היהודים בהונגריה חיו באשליה כוזבת, מקווים שמלחמת העולם תגיע במהרה לקִצה, ונוכל לחזור לחיינו הרגילים. לא ידענו שבאביב 1944 כמה מיליוני יהודים כבר נרצחו על ידי הצבא הגרמני ומשתפי הפעולה בארצות הכבושות של אירופה.

בשנת 1942, איבדת את אביך בטרזינשטט. שנתיים מאוחר יותר, איבדתי אני את אבי. הוא גויס  לעבודות כפייה בצבא ההונגרי ונשלח לחזית הרוסית לפַנות מוקשים. הוא לא שב לעולם. עקבותיו אבדו. ולא יכולתי לגלות אף פעם מה קרה לו. מבין כל המדינות באירופה שהיו תחת הכיבוש הגרמני, ההונגרים, לבושתם הנצחית ולקלונם היו המהירים והיעילים ביותר בטיהור ארצם מיהודים. בתחילת קיץ 1944, כאשר המלחמה כבר כמעט הייתה אבודה, הם שלחו קרוב לחצי מיליון אזרחים יהודים לאושוויץ, אל מותם.

בגטו
בגטו

בנובמבר 1944, הוקם גטו בודפשט ונאלצנו לעבור אליו. כשגררנו עצמנו ברחוב, לאורך מספר קילומטרים עמדו אנשים שמחים, כשהם מטיחים לעברנו קללות וגידופים. צעירים רבים ירקו עלינו ואף הִכּו מישהו מבין הצועדים. אבל מה שביותר פגע בי, היו האנשים שהתבוננו בנו מחלונות הבתים. לא נשמעה אף מילה של סימפתיה. אף לא אחד הביע התנגדות. הצופים שהיו עדים, קלטו שגורלנו נחרץ ובקושי יכלו לחכות כדי להשתלט על הבתים והעסקים שהותירו הקורבנות.

בגטו הצטופפנו יחדיו בחדר קטן ללא רהיטים יחד עם עוד שתי משפחות, בלי חימום או מים זורמים וחשמל. היה עלינו לשבת ולישון על רצפה חשופה “בפינה שלנו”. כשאנו רועדים וכמעט קופאים למוות, נלקחתי עם אחותי הקטנה לאחד מ”הבתים המוגנים” שהוקמו על ידי הצלב האדום לילדים יתומים. שהינו שם פחות מיום. באמצע הלילה במינוס 20 מעלות צלזיוס, החלטנו לברוח. זחלנו על הגשר האחרון שנותר על הדנובה הקפואה חזרה לגטו, להתאחד מחדש עם אִמנו ועם אחותי הבכורה.

לעולם לא אשכח את קולו של השומר בשער הגטו כשרעם: “אתם בוודאי משוגעים לחזור הנה”. חודשים אחדים אחרי סיום המלחמה למדתי כי בלילה בו ברחנו, פרצו חוליגנים של “צלב החץ” אל “הבית המוגן”. הם לקחו את כל הילדים והמבוגרים לנהר הדנובה וירו בהם.

לאחר שחזרנו מ”הבית המוגן” לגטו, המשכנו לסבול, מחכים למותנו הבטוח. כל יום הלכתי למטבח המרכזי, מקווה לקבל קצת מרק ואולי חתיכה של לחם להביא למשפחתי.

יום אחד, בדרכי חזרה ל”ביתי” בלי מרק, ראיתי להפתעתי גזר, גזר אמתי, בתעלה לצד הדרך. כשהתכופפתי להרים אותו, ראיתי מזווית עיני חייל גרמני צופה בי מאחור. הוא כיוון רובה אל גבי. ידעתי שאמות מיד. אולם לא יכולתי להימנע מלהסתובב ולחייך לעברו. החייל התבונן בי וחייך בחזרה. ואז הוא החווה לעברי בידו שאקח את הגזר. הרמתי את האוצר והתחלתי ללכת באִטיות, מחכה לירייה. אבל היא לא באה.

ויקטור היקר, מחווה זו של חמלה על ידי חייל גרמני הייתה אחת הסיבות מדוע יכולתי להפנים את הלוגותרפיה באהבה ובחפץ לב. אני מאמין שהרחמים שהפגין אותו חייל לא היו רק עניין של חוסר רצון לבזבז כדור על נער שנחרץ גורלו למות בכל מקרה. זה היה ביטוי לשריד של אנושיות בנשמתו.

אני רוצה שתדע שהייתה לי הזדמנות לגמול על אותה מחווה אנושית של אותו חייל. בקיץ של 1946, יצאתי עם חבריי לראות את האגם המפורסם “קניגזה”. ישבנו על שפת האגם וסעדנו לִבֵּנו בפרוסות גדולות של לחם, נקניק וינאי משובח, שוקולד “הרשי” ומיץ תפוחים. כשהתחלנו לאכול, ראיתי כמה ילדים גרמנים באים באִטיות לעברנו, עד שהיו מספר מטרים מאתנו. ילדים אלו היו מהכפר הקרוב. הם צפו במזון שלנו בעיניים רעבות. הייתי בטוח שהאוצרות שלנו היוו משתה גדול בשבילם. הם ישבו קרוב ופתחו את תיקי האוכל שלהם, שהכילו רק כמה פרוסות דקות של לחם, ולא יותר. אחד מאתנו אמר: “הבה ננקום בהם על סבלנו בזמן המלחמה”. אבל אני התנגדתי בתוקף. הגזר ההוא היה עוד חי בזיכרוני. לכן אמרתי: “לא. בואו ניתן להם קצת מהאוכל שלנו”. 

חבריי צחקו עלי. “אתה השתגעת? אתה רוצה לתת אוכל לגרמנים”? “לא”, אמרתי, “אבל ילדים אלו אינם אחראים למה שעשו הוריהם”. ובלי לחכות לתשובתם, נתתי לילדים אלו חצי מהארוחה שלי. חבריי, מבוישים, שינו דעתם ונתנו גם הם חלק מהמזון שלהם. החיוכים המאושרים על פניהם של אותם ילדים גרמנים היו הפרס שלנו…

חזרה לגטו. במהלך המצור של הצבא האדום על בודפשט, היינו קרובים למות מרעב. לא יכולתי אפילו להגיע לתור לקבלת מרק. הצטופפנו יחדיו חצי קפואים במרתף החשוך, בלי מזון כבר שבוע שלם. ב-19 בינואר 1945, כשאנו משלימים עם מותנו הקרב והולך, שמעתי מהלומות חזקות על הדלת. מיד לאחר מכן הופיע חייל רוסי. כשהוא מכוון רובה לעברנו הוא צעק בקול מפחיד: “הגרמנים מחוסלים”. אף אחד לא העז להשמיע מילה. איני יודע עד היום מהיכן שאבתי את האומץ, אבל ניסיתי לזחול לעברו עם יד מושטת. כשראה אותי, הוא הוציא מתיק הצד שלו חתיכה גדולה של לחם שחור ונתן לי. טרפנו אותה מיד.

חתיכה זו של לחם הצילה אותנו ממוות בטוח. ולעולם אהיה אסיר תודה לאותו חייל אלמוני של הצבא האדום. מי יודע מה קרה לו בהמשך המלחמה. אני רק יודע שהוא עשה מה שאדם הגון אמור לעשות.

באפריל 1945, שוחררת מטורקהיים, מחנה הריכוז האחרון בו שהית. וכשהיית מסוגל לנסוע, חזרת לווינה כאדם שבור בגוף וברוח. היית מדוכא ועל גבול ההתאבדות. אבל אז קיבלת את המתנה הגדולה ביותר של חייך: אלִי. היא באמת

פראנקל ורעייתו אלי
פראנקל ורעייתו אלי

“אשת-חייל”, כפי שכתוב בספר משלי ל”א פסוק 10. היא החזירה אותך לחיים, יצרה עבורך בית ומשפחה והעניקה לך כוח. במסירותה ובעבודתה הקשה, יחד עם כשרונך ונחישותך והתלהבותך, היית מסוגל לבנות מחדש את חייך הקודמים. נעשית מפורסם, מכובד ונערץ. עבודתך נתנה ונותנת משמעות למיליונים של אנשים ברחבי העולם.

ויקטור היקר, בספרך “זיכרונות” כתבת שהנך חייב את הישרדותך להחלטתך הנחושה לשחזר את כתב היד שאיבדת באושויץ. כתב יד זה “הרופא והנפש”, פורסם בשנת 1946, שנה לאחר שחרורך. היה לי הכבוד לתרגם את רב המכר הזה לעברית. הספר פורסם לפני חמש שנים בישראל ואת העותק הראשון הבאתי לאלי. הלוואי והיית כאן לראות עד כמה ספר זה מוערך על ידי אנשי מקצוע בתחום.

אני גם רוצה שתדע שמאבקי לשרוד לא הסתיים בשחרורי מהגטו בבודפשט. החלטתי ליצור חיים חדשים הרחק מאירופה. האידיאלים שלי היו לחיות כחלוץ בארץ ישראל, לעבד את האדמה ולבנות את המדינה היהודית במקום בו עמנו, מכל מקום בעולם, יכול לחיות בביטחון, בחופש ובכבוד.

כניצולי שואה וכציונים נדרנו לעצמנו: לא עוד! יהודים לעולם לא יהיו עוד קורבנות של קנאה, שנאה ורצח-עם. אנו נילחם בכל האמצעים שרק יהיו בידינו לשמר את תרבותנו וערכינו.

בשמונה בדצמבר 1945, התחלתי את מסעי לישראל. הוא ארך שנתיים וחצי. ראשית הגעתי לווינה, בה שהיתי כפליט בבית חולים רוטשילד. אחרי ה”אנשלוס”, בתפקידך כראש המחלקה הנוירולוגית, הצלת חיים רבים. בהתייחס למה שכתוב בתלמוד: “כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו”, כל נפש שהצלת היא עולם ומלואו. וכיצד נקרא אדם כמוך? גיבור אמיתי!

באוסטריה ובגרמניה חייתי במספר מחנות עקורים. לא סיפרתי לך שגם אני הייתי במינכן, בינואר 1946. גרתי באוהל במתחם המוזיאון הגרמני המופצץ, רועד מקור וסובל מרעב, אבל זה היה כלום ביחס לחוויות שאתה עברת בשלוש שנות שהותך במחנות המוות, אותם שרדת במזל.

בספרך כתבת שכנער בר-מצווה שרת את הברכות לעלייה לתורה כל-כך יפה שהחזן הציע לך לשקול להיות חזן בעצמך. כשהייתי בגילך גם לי היה קול טוב. שרתי בפני קהלים גדולים במחנות העקורים בנירנברג ובלייפהיים. אבל חיינו התפתחו במסלולים אחרים. לא אתה ולא אני נהיינו חזנים.

בקיץ 1947, עמד להתגשם חלומי. יחד עם 4500 פליטי שואה יהודים, עליתי גם אני על ה”אקסודוס”. אנייה

על האקסודוס
על האקסודוס

זו נעשתה מפורסמת במאבק להקמת מדינה יהודית. כיוון שידעתי עברית, נבחרתי על ידי הקפטן של האנייה לכתוב שני שלטים גדולים בעברית ובאנגלית: “אקסודוס 1947, אניית הגנה”. שלטים אלה נתלו על הסיפון העליון.

כפי שבוודאי שמעת, אנייתנו נתפסה על ידי חיל הים הבריטי ונגררה לנמל חיפה. אנו הועברנו בכוח לשלוש אניות אסירים בריטיות והוחזרנו לגרמניה כעונש על ניסיוננו להגיע באופן לא לגלי לארץ ישראל. נדחסתי יחד עם עוד אלף וחמש מאות אסירים נוספים לתוך אניית האסירים “אושן ויגור”. חודשיים וחצי אכלנו וישנו על רצפת ברזל חשופה בקרקעית האנייה. כשהגענו להמבורג, המשטרה הבריטית הורידה אותנו בכוח מהאונייה והעלתה אותנו לרכבת שעל חלונותיה חוטי תיל דוקרני. תאר לעצמך! שנתיים אחרי סוף המלחמה שלחו המשחררים של ברגן בלזן ניצולי שואה יהודים למחנות ריכוז.

אתה, ידידי היקר, היית במחנות ריכוז גרמניים אמתיים, ואני הייתי “רק” במחנות ריכוז בריטיים. בתחילה שהיתי בפפנדורף, מאוחר יותר באמדן, ולבסוף בברגן בלזן. ואפילו אם ההבדל בין מחנות הריכוז שלך ושלי היה הבדל כמו בין שמים וארץ, מחנה ריכוז הוא עדיין מחנה ריכוז.

לבסוף, באפריל 1948, הגעתי הביתה. בישראל נהייתי חלוץ כמו שחלמתי. אבל  חלומי המוקדם יותר להמשיך ללמוד מעבר לשש שנות לימוד בבית ספר יסודי, הוביל אותי לירושלים. שם למדתי להיות מורה ועובד סוציאלי. שנים רבות אחר כך, כשלימדתי בכמה אוניברסיטאות, שילבתי בהוראה שלי את ספרך מעורר ההשראה “האדם מחפש משמעות” כטקסט חיוני.

ויקטור היקר, הרשה לי לומר לך כי כאשר ביקרתי אותך בפעם הראשונה ב-1988, הייתי המום מהצניעות של ביתך. חשבתי שאדם כזה מפורסם בוודאי חי כשהוא מוקף ברהיטים מהודרים. אבל מצאת להפתעתי שאתה ואלי חייתם בתנאים צנועים ביותר וזה הגביר את הערצתי לשניכם.

מספר שנים לאחר מותך, הראתה לי אלי את אוצרותיך האמתיים. אלו היו לא כפי שתמיד מצפים – המדליות, האזרחויות והדוקטורטים של כבוד שקיבלת מכל רחבי העולם. חבויים בשידה קטנה, שאותה בנית במו ידיך, שמרת את הנכסים בעלי הערך הרב ביותר עבורך: חתיכת תיל דוקרני מהגדר של מחנה הריכוז האחרון ממנו שוחררת; המשקפיים בהם השתמשת במחנות הריכוז; והטלית והכיפה שנתתי לך באירוע בר-המצווה השני שלך בכותל המערבי בירושלים. התרגשתי עד עמקי נשמתי מנכסים אלו. האוצרות שקיבלתי ממך – הקריקטורה שציירת אותי, שמונה דפים של תקצירים כתובים ביד של הרצאותיך, וספרים שונים שאתה ואלי נתתם לי.

אתה ידעת עד כמה הייתי אסיר תודה על ההקדשה אותה כתבת לי בפתח ספרי הראשון: “לוגותרפיה למקצועות הטיפוליים, עבודה סוציאלית משמעותית.”

אתה צריך לדעת שבאחד מביקוריי אצל אלי, היא עמדה על כך שאשב בכיסאך, ליד שולחן העבודה הגדול שלך,  כך שמיכל, חברתי לחיים, תוכל לצלם אותי לידו. לו יכולת לראות את פניי, היית מגלה מה הרגשתי. כבוד כזה היה מעבר לדמיוני.

ויקטור היקר, אני זוכר בבירור כיצד היינו מטיילים בסביבת האוניברסיטה של וינה. נהגת לאחוז בזרועי כמחווה של ידידות. לקחת אותי לבית הקפה בו היה לך שולחן משלך, אותו בית קפה בו נהג לבקר זיגמונד פרויד. הראית לי את הכנסייה בה קיווית למצוא תובנה שתעזור לך לפתור את הקונפליקט העצום בו היית שרוי בזמן המלחמה: בחירה האם להישאר עם הוריך ולחלוק אתם את גורלם, או להפליג לאמריקה עם כתב היד שלך. החלטת לבחור בראשונה. ואני בטוח שחייך הארוכים היו פרס על מילוי הדיבר החמישי: “כבד את אביך ואת אמך…”.

דיברנו על עמדתך בנושאים של אשמה, מחילה, מטרות ואחריות. אני מתוודה שעד שדיברנו על נושאים אלה הייתי מלא שנאה לגרמניה וכל דבר שהוא גרמני. סירבתי לדבר שפה זאת, סירבתי לקנות מוצרים גרמניים, סירבתי לקבל מענקי מחקר, או לארגן כינוסים שמומנו בכסף גרמני. אבל כשעמדת על כך שאין דבר כזה הנקרא אשמה קולקטיבית; שאנשים צריכים להישפט רק על סמך מעשיהם, עלה לנגד עיניי זיכרון נשכח: המקרה עם החייל הגרמני והגזר, ואיך אירוע זה השפיע על חיי.

ויקטור היקר, אתה צדקת. אנשים אכן מסוגלים להתעלות על תנאים סביבתיים, על גישות ורגשות הטבועים בהם, למען סיבה נעלה, מטרה משמעותית אמתית, או יעוד.

אני לא הייתי אחד מהסטודנטים שלך לתואר אקדמי. הייתי התלמיד שלך בחיים האמתיים. בחרתי בך להיות לי מנטור רוחני ומורה דרך, המודל שלי להגינות, אהבת חיים, צניעות ונדיבות. ידידותך גרמה לי גם לשנות את המסלול האקדמי שלי: מגרונטולוגיה ללוגותרפיה.

אתה לימדת אותי שאנו צריכים לזכור את משימתנו על האדמה הזאת ולפעול כאילו הזמן בורח מאתנו. אל לנו לשקוע באשליה שאנחנו באמת שולטים בחיינו. אתה ידעת שמזל וצירוף מקרים שולטים בגורלנו. אך עדיין, תמיד יש דרגה מסוימת

גוטמן ופראנקל
גוטמן ופראנקל

של בחירה, בה אנו יכולים לעשות את בחירותינו. וההחלטות שאנו עושים משפיעות על חיינו לטוב או לרע.

אמרת לעיתים קרובות שיש שני סוגים של אנשים: הגונים ואחרים. וההגונים יכולים להימצא אפילו בתנאים האיומים ביותר. לפיכך, עלינו ללמד את ילדינו כיצד לעמוד בפני פיתויים, לחצים חברתיים וחוקים אכזריים, כדי להימנות על ההגונים. אני יודע שקשה לשחות נגד הזרם, אבל אפשרי. זה דורש עבודה קשה, התמדה, אופי חזק ומודל טוב.

אתה היית המודל בשבילי.

אתה רואה, גדלתי במשפחה ענייה אבל אוהבת, עם ערכים מסורתיים של אנושיות והגינות המשולבים עם עושר תרבותי ורוחני, אשר היו יותר חשובים מהערכים החומריים. המשאלה שבוטאה על-ידי הוריי לעתים קרובות הייתה שאהיה אדם משכיל, לאו דווקא עשיר.

מאז ילדותי המוקדמת, היה צימאוני לידע מעל לכל הערכים בחיי. תמיד חשתי כי שחרורי מגטו בודפשט לא היה לשווא. הרגשתי שהמשמעות להישרדותי הייתה לעזור לאחרים להגשים את חלומותיהם ומטרותיהם. חוש זה הוביל אותי למקצוע העבודה הסוציאלית. אתה אמרת לי שהאדם צריך להבין ולהפנים בלִבּו או בלִבָּה מה שהלוגותרפיה תובעת מאנשי המקצוע מעל הכול: להיות “מנטש” – “בן-אדם”, כפי שאומרים זאת ביידיש.

לעולם אזכור, כיצד באחד מביקוריי הרבים בביתך, ביום סתווי וקר, כשבאתי לראות אותך ואת אלי, שכחתי ללבוש מעיל חם. כשהתכוננתי לצאת, שניכם עמדתם על כך שאקח את המעיל שנהגת ללבוש כשטיפסת על הרי טירול. גלימה זו היא אחת מאוצרותיי. היא מבטאת את דאגתך ואהבתך אליי. וכשאני לובש אותה אני מרגיש את החום שרוחך משרה עליי. מעולם לא העזתי לספר לך שהיית בשבילי יותר מחבר אהוב. היית לגביי דמות אב, תחליף לאבי שאותו איבדתי במהלך המלחמה כשהייתי בן 12.

חוקי הדת היהודית מכירים ארבעה מצבים שבהם אדם צריך להיות אסיר תודה לאלוהים ומחויב לבטא את הכרת תודתו: הראשון קשור לאדם שחצה את האוקיינוס וחזר לביתו בשלום. השני מתייחס לאדם שעבר דרך המדבר מבלי להינזק; השלישי מדבר על אדם שהיה חולה אנושות וזכה מחדש בבריאותו; והרביעי כולל את מי שהיה בבית סוהר או בשבי ושוחרר. ארבעה מצבים אלו מבטאים סכנה חמורה לחיים עצמם. לפיכך, זה טבעי לאדם להכיר בסכנה זו ולהודות לאלוהים על שניצל מאחד או יותר ממצבים אלו.

ויקטור היקר. כמוך, אני שרדתי את כל אלו. ואני מרגיש הכרת תודה לחיים על כל אחת מהסכנות שהצלחתי להינצל מהן. אבל הכרת התודה עבור מה שקיבלתי יותר  ממה שהייתי ראוי, ולמעלה ממה שציפיתי, היא מעבר להכרת התודה לפי חוקי הדת היהודית. אני לא יכול לבטא הכרת תודה זו במילים. אני יכול רק להרגיש אותה בלבי. אני מרגיש אותה כאשר משהו טוב לא  צפוי קורה לי, כאשר אני מקבל מתנה מהחיים. במקרים אלו אינני מסוגל למצוא את המילים הנכונות כדי לבטא את הכרת תודתי. ידידותי אתך ועם אלי שייכת לקטגוריה זו.

המחבר של “הנסיך הקטן”, אנטואן דה סנט-אכזופרי, כתב בספרו המשמעותי ביותר “חוש החיים”, שאנו מגבשים ומעצבים את חיינו באטיות. חייב אדם לחיות זמן ארוך כדי להשלים את מטרתו, להגשים ולממש את חלומו. ועלינו לזכור שאין כל צורך לצבור נכסים חומריים – מלבד נכסי רוח.

שחרורך ממחנה הריכוז האחרון וחייך לאחר מכן, מעידים שהשגת את המטרה אותה היצבת לעצמך בילדותך. חיית באמת חיים משמעותיים. יישמת מה שכתבת ומה שאמרת באומץ רב ובהתלהבות. אש התקווה לחיים משמעותיים ש”ילדך הרוחני” הצית בלבבות מיליוני אנשים סביב העולם, לא תמות לעולם. אש זו ממשיכה להאיר את החשכה שסביבנו ומחממת את נשמותינו.

העולם אותו הכרת בילדותך ובנערותך לא קיים יותר. כוחות רשע מטורפים הכניעו והרסו את התרבות האירופאית מבפנים והחליפו אותה בתרבות של פיגור, שנאה, רשע וטרור.

שבעים שנה לאחר שחרורך ממחנה הריכוז האחרון, ושלי מגטו בודפשט, העם היהודי באירופה ובישראל שרוי בסכנה של שואה נוספת. אבל זה לא יקרה. ישראל לעולם לא תיתן לזה לקרות. לעולם לא עוד!

ביקור פראנקל בכותל
ביקור פראנקל בכותל

אני רוצה שתדע שבכל פעם שאני עולה לירושלים, אני מתפלל בשקט “קדיש” לעילוי נשמתך. תודה לך מעומק לבי על שהייתי ידידך.

דוד

** כל הזכויות שמורות לפרופ’ דוד גוטמן ומובאות כאן לטובת הקוראים באישורו ובאדיבותו למען ידעו הדורות הבאים. אין לעשות כל שימוש העברה צילום או העתקה ללא אישור בעל הזכויות.

נכתב ע"י פרופ' דוד גוטמן

פרופ' דוד גוטמן
דוד גוטמן (נולד בשנת 1932) הוא פרופסור אמריטוס באוניברסיטת חיפה, לשעבר ראש בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה, מוכר בעולם כמומחה ללוגותרפיה וכידיד אישי של פרופסור ויקטור פרנקל. עסק בהוראה, במחקר, בהכשרה ובייעוץ בלוגותרפיה במשך שנים רבות. כתב, ערך ותרגם עשרים ספרים ופרסם קרוב למאה מאמרים ועבודות מחקר בכתבי עת מקצועיים.

אחרים קראו גם את:

מכתב תודה

מכתבים למערכת

אני מוצא לנכון לשתף אתכם בחלק מהפידבקים שהתקבלו על מגזין “בלוגותרפיה”, בזכותכם הקוראים והכותבים האתר …

כתיבת תגובה