מגזין בלוגותרפיה

הרצון למשמעות 

מאת שגית שלמה, לוגותרפיסטית, חוקרת שירה ומשמעות ומחברת הספר “שירת המשמעות – לוגותרפיה בין תיאוריה ומציאות”

הרצון למשמעות 

“לרצות את המשמעות פירושו לאפשר לה לזרוח מכוחה היא ולהניח לרצון לרצות את המשמעות הזאת” (פרנקל)

בתוך מציאות שנדמה כי השרירותיות שולטת בה לעיתים קרובות, שהגורל מתעתע ומגלה את פניו האכזריות, עולה בי שאלת הרצון, 

רצונו החופשי של אדם, האמנם? 

האם באמת קיים דבר כזה “רצון חופשי”? האם ניתן לדבר על בחירה אמיתית במשהו? וכיצד המשמעות קשורה לכל זה?  

ויקטור פרנקל מספר על מורה אחד בבית ספר תיכון שהסביר לכיתתו את “מהות” החיים כתהליך של חמצון או בעירה. נר, לדברי המורה, נשרף עד כלות מבלי שיוכל לשלוט בתהליך זה. לאדם, לעומת זאת, יש “קיום”, ותמיד יש לו אפשרות להחליט על קיומו באופן חופשי. החלטתו יכולה להרחיק לכת עד להשמדת עצמו: האדם יכול “לכבות” את עצמו. 

המשורר דוד אבידן בשירו “כוח רצון” מתכתב עם רעיון זה:

המשורר דוד אבידן
המשורר דוד אבידן

“..אֲבָל מֵאֲחוֹרָיו יֵשׁ אֶרֶצְחוֹשֵׁךְ,

תְּחוּמָה בֵּין שְׁנֵי גְּבוּלוֹת זַרְחָנִיִּים,

וְהִיא עַל חֻלְשׁוֹתָיו חוֹלֶשֶׁת. אוֹ ש

הִיא מְפַתָּה פִּתְאוֹם אֶת כָּל הַמְּנִיעִים..”

נראה כי אבידן מציע גישה דטרמיניסטית, פטליסטית שתוחמת את האדם בתוך גבולות מאד ברורים, בהם הדבר הוודאי היחידי הוא לידתו, מולדתו ומותו, וגם אותם אינו קובע. 

לפיו אין האדם יכול לבטוח בדבר אף לא בתחושותיו הסובייקטיביות:  

“אָדָם מוֹדֵד אֶת רָעֲדוּ בְּיָד רוֹעֶדֶת./ קָשֶׁה קָשֶׁה לִבְטֹחַ בָּרְעִידָה.”

ומי ששולט בכיפה היא אותה “ארץחושך” שמגיחה מאחור, מפתיעה אותו “על חולשותיו חולשת”, “מפתה פתאום את כל המניעים”. הוא עושה רדוקציה של האדם ובמשפט קשה לעיכול ממצה את חייו כך: “הוא צף עם זכרונו הער” ללא תכלית, ללא פשר. 

אילו היה פרנקל כותב את השיר אני מניחה שאת “ארץחשך” היה ממיר ב”ארץאור” ובמקום לומר עליה שהיא “מפתה פתאום את כל המניעים” היה מעלה על הכתב משהו בנוסח “מזהה פתאום את כל הרצונות” או במקום “על חולשותיו חולשת” היה מציע משפט מעין “על רוחו מרחפת..”   

פרנקל מסכים עם רעיון המוות כגבול הבלתי עביר של החיים הגשמיים אך להבדיל מאבידן תפיסתו אינה דטרמיניסטית כלל ועיקר. דווקא גבולות החיים לדידו הם המאפשרים את טביעת האצבע של האדם, את השארת החותם בעולם, את מציאתה של המשמעות, זו האישית לפחות, הקשורה לרוב במשימה או באדם אחר. 

זה נכון שהגבולות לעיתים מצומצמים מאד, שהגורל הפכפך ובלתי הגיוני, שאסונות פוקדים אותנו השכם והערב מבלי שנצליח להבינם ולמצוא בהם ערך כלשהו. פרנקל בספרו “הרופא והנפש” כותב ש”מה שהגורל מעולל לנו מנוגד לחופש הרצון. הגורל הוא כל מה שחורג מן החופש של האדם, כל מה שלאדם אין שליטה בו ,ולכן גם אינו אחראי לו , אך בל נשכח שהחופש של האדם תלוי בגורלו, שכן הוא יכול להתפתח אך ורק מתוכו”, כלומר אותם הגבולות, שאבידן קורא להם “גבולות זרחניים” אולי בשל תעתועי השליטה והתקווה שהם מעניקים לאדם, הם הם המשאירים בידי האדם את החופש, מוגבל ככל שיהיה, לקבוע כיצד יראו חייו, ולו באופן שבו הוא תופס אותם, לא כאחד ש”צף עם הזכרונות” אלא כמי שאמון עליהם, כמי שקובע איך הם יראו, מה יופקד למשמרת העבר ומה יזכה לחיי נצח. 

ועל זה אחראי “הרצון למשמעות”. 

יש להדגיש כי מדובר על “רצון למשמעות” ולא על “דחף למשמעות” כי “אילו היה מדובר בדחף בלבד, האדם היה מגשים את המשמעות רק כדי להשתחרר מהדחף ולזכות מחדש באיזון.

אין האדם “מתהפך מצד אל צד” כפי שמסתיים שירו של אבידן אלא רצונו דווקא בשבירת שיווי המשקל הרוחני, ביציאת האדם מעצמו, במשיכה אל עבר הגשמת משמעויות המצפות לו. 

גם כאן לו היה פרנקל המשורר אני מדמיינת שהיה מחליף את המשפט הסוגר את השיר במשהו כמו: “מתרומם מעלה מעלה”. 

לסיום 

הלוגותרפיה מחייבת את הקיום האנושי מלשון חובה ומלשון חיובי, בבחינת “הן לחיים” באשר הם. אין לו לאדם ברירה, כפי שמצוטט הוגה הדעות הגרמני גתה בספרו של פרנקל “האל הלא מודע”: “כל רצון אינו רצון אלא משום חובה”. הוא נתבע לרצות, הוא נקרא להענות לרצונו למצוא פשר. ע”י מי? אלוהים? היקום? הטבע? קול המצפון? 

איש איש ופרשנותו הוא. כך או כך, יגיד פרנקל,     

בכך נבדל האדם מיצורים אחרים- ביכולת התבונה וההתרוממות הפוטנציאליים שלו מעל הנסיבות, ביכולתו לקרוא תיגר על המציאות, להתריס באמצעות רוחו וכוחו הסגולי, ואף אם אין בידיו לעשות דבר מול גורלו הוא יכול למצוא בו משמעות כלשהי, או לחתור לשם לפחות . תפיסה זו מיוחסת לזרם האקזיסטנציאליסטי שלפי הפסיכולוג רולו מיי: “מחזירה את הרצון ואת ההחלטה למרכז התמונה”

רשימת מקורות: 

פרנקל, ו’ (1982). הזעקה הלא נשמעת למשמעות. תל אביב: דביר. 

פרנקל, ו’ (2010). הרופא והנפש. יסודות הלוגותרפיה והאנליזה האקזיסטנציאלית. תל אביב: דביר. 

פרנקל, ו’ (1985). האל הלא־מודע: פסיכותרפיה ודת. תל־אביב: דביר

Image by S. Hermann & F. Richter from Pixabay 

נכתב ע"י שגית שלמה

שגית שלמה
שגית שלמה, דוקטורנטית לפילוסופיה, חוקרת שירה ומשמעות ומכונה גם "שומרת המנגינות". בעלת הסמכה כלוגותרפיסטית, Diplomate in Clinical Logotherapy מטעם Viktor Frankl institute USA. עוסקת בפיתוח תכנים, מרצה ומנחת סדנאות וכן משמשת כיועצת התוכן של מגזין "בלוגותרפיה". מחברת הספר “שירת המשמעות – לוגותרפיה בין תיאוריה ומציאות” אשר משמש קהל קוראים רחב ואנשי מקצוע.

אחרים קראו גם את:

משמעות בחיים

משמע־אות החיים

מתוך המאמר: ” כאשר איום המחלה וההודעה על מספר המתים בחדשות שעה אחרי שעה, הצליחו …

כתיבת תגובה