28
Oct
2017

על החיים במחנה ותכלית החיים

על החיים במחנה ותכלית החיים

נכתב ע”י שגית שלמה 2017, MA

 “מה שהיה דרוש באמת , היה שינוי יסודי ביחסנו אל החיים. צריכים היינו ללמוד בעצמנו וללמד את האנשים המיואשים, כי בעצם לא היתה חשיבות למה שאנחנו קיווינו לקבל מן החיים אלא למה שביקשו החיים לקבל מאיתנו, מה שנשאלנו על ידם. ועלינו להשיב, לא בדיבור ולא בהרהור אלא בפעולה נכונה ובהתנהגות נכונה. חיים פירושם..נטילת אחריות למציאת התשובה הנכונה על בעיותיו של אדם וקיום התפקידים שהם מעמידים בלי הרף לפני כל יחיד ויחיד. תפקידים אלה שונים בכל אדם ואדם ובכל רגע ורגע. לפיכך אי אפשר להגדיר את החיים באופן כללי.. החיים אינם בגדר משהו ערטילאי אלא ממשי ומוחשי מאד כשם שתפקידי החיים הם כאלה. הם מצטרפים לכלל גורל האדם  , שהוא שונה וייחודי בכל אדם ואדם.. שום מצב אינו חוזר על עצמו וכל מצב מחייב תשובה משלו.. בפעולה..או בשעת כושר להתבוננות ולהגשים ערכים בדרך זו. פעמים ידרש אדם להסתפק בקבלת דין גורלו..כל מצב ומצב מצויין בייחודו ויש רק תשובה נכונה אחת על הבעיה שיוצר מצב מסויים.

תכלית החיים היא קיומה של תכלית / התעלות רוחנית באמצעות הפניית המבט קדימה / הציפייה לעתיד ככוח חיוני ומיטיב לחיים 

החיים במחנה הריכוז היו, לפי פראנקל, “הוויה על תנאי שגבולות זמנה אינם ידועים”. היא נטלה מרבים את ממשות ההווה והביאה לתחושת חדלון. בעיניו דווקא מצב חיצוני חמור במיוחד כמו זה הוא שמזמן לאדם אפשרות להפיק משהו חיובי ולהתעלות התעלות רוחנית מעבר לעצמו. 

הדרך לעשות זאת הייתה בהצבת מטרות ובחיים למען העתיד. 

למשל: כשנאלץ עם אחרים למסור את כל רכושו בחדר החיטוי באושוויץ נפרד גם בלית ברירה מהספר שהחל בכתיבתו ועתיד היה להיות מפעל חייו, אך בהמשך חייו במחנות המחשבה על סיומו 

וחיבור הנאומים בראש בניסיון לשחזר את כתב היד באמצעות רישום מילות מפתח על גבי פיסות נייר זעירות- היוו עוגן ונתנו לו תקווה להמשיך לחיות. 

הציפיה אל העתיד שהיא סגולה מיוחדת באדם המסייעת לו להתקיים ומושיעה אותו ברגעים הקשים אינה תמיד אוטומטית לדידו של פרנקל ולעיתים צריך הוא לאלץ את רוחו כדי שיטול עליו משימה זו. 

פראנקל נותן דוגמה כשהיה צריך ללכת מהמחנה אל מקום עבודתו כשרגליו מלאות פצעים בשל הרטיבות בנעליו. הוא היה מהרהר בבעיות הקטנות ובחייו העלובים, כמו: מה יאכל בערב, איך ישיג חתיכת תיל כשרוך לנעל. כשקץ במצב הזה העביר מחשבותיו לנושאים אחרים ודמיין עצמו עומד באולם הרצאות נעים וחמים ומדבר על הפסיכולוגיה של מחנה הריכוז. לדבריו “אני וצרותיי נהפכנו לנושא של מחקר פסיכולוגי מדעי של עצמי” (שם, 95)

פראנקל מתאר את ניסיונותיו למנוע התאבדות של אנשים כי לא היה להם למה לקוות עוד מהחיים. הוא ניסה להוכיח להם כי עוד יש תקווה – ספר שטעון השלמה, בן אהוב שמחכה לאביו. ולא רק זאת אלא שאין אחר שיעשה זאת, וכשאין תחליף לאדם מופיעה אחריותו לחייו בכל גדולתה.

לבסוף, פראנקל מדבר על חירות האדם, חירות רוחנית, שמשמעותה שהאדם אינו נתון כולו להשפעת הסביבה והנסיבות החיצוניות ויש לו אפשרות להכרעה פנימית ולחופש בחירת פעולה גם בתנאים הנוראיים ביותר, כמו בחיי המחנה. הוא נותן דוגמה את אלה שהיו עוברים מצריף לצריף כדי לעודד את רוחם של אחרים, כדי לפרוס להם מפרוסת לחמם האחרונה, ובעיניו גם אם היו הם מעטים “די בהם כדי להוכיח כי אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש- לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסויימות.” 

לדבריו יש תכלית גם בחיים ריקים כמעט מיצירה ומהנאה, חיים שנותרה בהם רק אפשרות אחת להתנהגות מוסרית נעלה, כלומר: ביחסו של אדם אל הוויתו , הוויה מוגבלת ע”י כוחות חיצוניים.

You may also like

על החיים ועל המוות, ועל מה שביניהם
משמעות החיים
פרדוקס הזעקה למשמעות
מציאת משמעות בתוך ומתוך הסבל