מגזין בלוגותרפיה מגזין לוגותרפיה ומשמעות בחיים, פילוסופיה וישום, מאמרים כתבות מחקרים ומידע מאמרים נוספים בתחום
התמודדות עם אובדן: ופתאום בום טרח…..
כל אחד מאיתנו יחווה אבל בשלב כזה או אחר בחייו. מיום לידתנו, שעון החול של חיינו מתחיל בפעולתו, אך מכיוון שהמפגש עם אובדן, פרידה ומוות הינו חוויה מכאיבה, מפחידה ומאיימת, אנו נוטים להתמודד באמצעות מנגנוני הגנה כגון הכחשה והדחקה הממלאים תפקיד מרכזי בהתגוננות הלא מודעת מול המוות ועימות עם המשמעות הריגשית שלו.
בידודו של המוות מתוך החיים, דורש התעלמות שיטתית מהרצף של צמיחה – בשילה – קמילה , שכמו בטבע שייך גם לבני האדם. באופן מנוגד לתפיסות המערביות המבודדות את המוות מרצף החיים, דתות מזרחיות כגון הינדואיזם ובודהיזם מקיימות בהתייחסותן את התהליך הטבעי של הפרייה – התפתחות – כלייה והרס, כפי שבאים לידי ביטוי בשלושת הפנים של האלוהות: ברהמה – היוצר, וישנו – המשמר והאחראי על הסדר הקוסמי, והאל שיווה – ההורס ויוצר מחדש (ההרס כצורך של התחדשות).
כאשר אנחנו חושבים על מושג האובדן והאבל, אנו נוטים להתייחס למותו של אדם אהוב ומשמעותי בחיינו. אולם חשוב לציין, כי חווית אובדן יכולה להתפתח גם אם לא אבדנו בפועל דמות קרובה או משמעותית בעקבות מוות או מחלה. חווית אובדן יכולה להתפתח בכל פעם שמתרחשת הפסקה של קשר משמעותי (פרידה מחבר, גירושין), או שינוי דרמטי ומהותי בחווית היום יום של הפרט.
סכמות היסוד
במשבר הנוכחי, סביב התפשטות נגיף הקורונה, כל אחד מאיתנו חווה קטיעה משמעותית ברצף התעסוקתי, החברתי, הכלכלי והאישי. מגיפת הקורונה מציבה בפנינו מציאות חיים בלתי מוכרת, ניתוק ונתק מכל מה שהיה מוכר וודאי קודם לכן וחוסר וודאות לגבי העתיד. אנו חווים תחושת אובדן שליטה, תחושת חוסר אונים, אובדן אמון וחרדת כיליון. במונחים של טראומה, אנו מדברים על הפרה של שגרת החיים, הפרה של שווי המשקל הפסיכולוגי והתערערותן של 3 סכמות יסוד בחייו של הפרט: עצמי (תחושת העדר שליטה, אני פגיע), אחרים (האנשים סביבי מסוכנים לי, המנהיגים משקרים לי), העולם (העולם מסוכן ולא צפוי).
כאשר התפרץ נגיף הקורונה בסין וגבה קורבנות רבים, לרגע היה נדמה שניתן יהיה לבודד את האירוע והשלכותיו על חיינו, ובכך הצלחנו לעכב את המודעות המוקדמת לאירוע. אולם , העובדה שהעולם כולו הינו כפר גלובלי קטן, גרמה לכך שהנגיף חצה בקלות יבשות וימים, והשאיר אותנו, בדומה לאבל, עם תחושה של הלם, חרדה, דיכאון, כעס וחוסר אונים. כל אחד מאיתנו מצא את עצמו עם קושי להגן על עצמו ועל הקרובים לו, חוסר יכולת להיות עם אנשים הקרובים לנו, וחוסר היכולת לשלוט ולהשפיע על הסביבה שלנו.
מעשה בחמישה בלונים
"מעשה בחמישה בלונים" הוא ספר ילדים מאת מרים רוֹת שיצא לאור בשנת 1974, מלווה באיוריה של אוֹרה אַיָּל. הספר זכה לפופולריות עצומה והפך לקלאסיקה של ספרות הילדים הישראלית, ואף זכה בפרס "אות החיוך" של יוניצ"ף. הספר עוסק בחמישה ילדים המקבלים כל אחד בלון מאמא של רותי – בלון כחול לרותי, צהוב לרון, סגול לסיגלית, ירוק לאורי ואדום לאלון. במהלך הספר מתפוצצים כל בלוניהם של הילדים, מלבד זה של אלון שהרוח סחפה מעבר לטווח הישגם של הילדים. הילדים מסתכלים מעלה אל הבלון וקוראים ביחד: "שלום, שלום, בלון אדום". בכל פעם שמתפוצץ אחד הבלונים הילדים מנוחמים ומוסבר להם ש"זה סופו של כל בלון". ספר הילדים הזה, שכל אחד מאיתנו מכיר, עוסק בסופו של דבר באובדן והתמודדות איתו.
הספר מתחיל במילים:
"אמא של רותי הביאה מתנה. שמחה וששון לכל ילד בלון.
לרותי בלון כחול, לסיגלת בלון סגול, לרון בלון צהוב,
לאורי בלון ירוק, לאלון בלון אדום.
כל הילדים וכל הבלונים יצאו לטייל…"
מה המשמעות של פתיחה "צבעונית" שכזו לספור? המשמעות היא, שכל אחד מקבל בלידתו "מתנה" (בצבע שונה) – חיים שהם מסע / תקווה / חלומות ושאיפות / טיול שיש בו תקווה ורצון לשמר אותו. הצבעים השונים מציינים את הייחודיות של כל אחד מאיתנו, את ההבנייה האישית של כל אחד מאיתנו בהקשר של משמעות חייו, ומרמזים גם על דרכי התמודדות שונות של כל אחד מאיתנו. הבלונים מייצגים בו זמנית את היופי והצבעוניות בחיים, אך גם את היותם שבריריים ובני חלוף, ועל כן, על פי הלוגותרפיה, קביעת משמעות חייו ותכליתם נתונה בידיו של הפרט.
הבלון הירוק ומציאת משמעות הסבל
"אורי שמח, רץ וקפץ זרק את הבלון הירוק למעלה למעלה.
זרק ותפס זרק ותפס.
נפל הבלון הירוק על שיח ורדים ונדקר.
ופתאום בום טרח. הבלון התפוצץ הבלון נקרע.
אנא אורי אל תצטער נביא לך בלון אחר"
החיים מזמנים לנו חוויות רבות "למשחק", הזדמנויות, אירועים וחוויות, כאשר אובדן מלווה אותנו כחוט השני ומהווה חלק בלתי נפרד מהקיום שלנו כבני אדם. אנו מתנסים בחוויות של אובדן לאורך החיים, חלק מהחוויות מודע וחלק לא. יש חוויות של אובדן אשר שזורות בתהליך ההתפתחותי שלנו והן ממלאות תפקיד חשוב בהתפתחות הפסיכולוגית שלנו (תהליכי גדילה והתפתחות בהם למשל "נפרדים" מגיל הילדות והופכים למתבגרים / מבוגרים. או נפרדים מרווקות והופכים להיות נשואים).
התגובות למוות הינן מורכבות מכיוון שהן כוללות גם את החוויה האישית אך גם את ההתניות התרבותיות והציפיות החברתיות, פחדים, חששות, אמונות ומנהגים. מוות של אדם קרוב הוא מן החוויות הקשות ביותר לאדם, שכן אובדן של אדם אהוב מניח אחריו חלל ריק שקשה למלאו, ואנו מוצפים בגעגועים והרגשה שהחיים נעצרו וקשה להמשיך הלאה . אורי, שאבד את הבלון שלו, חש חווית צער, וניתן לראות באובדנו ייצוג רחב יותר כפי שכתב דוד מעוז ישראל במאמרו "המאבק למציאת משמעות בסבל בראי הלוגותרפיה" " : "התקופה המודרנית והפוסט מודרנית מאופיינת בהשתחררות האדם ממסורות עבר וחוקים אוניברסליים אשר התוו את חייו וקבעו לו את דרכי עשייתו…" .
עם אובדנו של הבלון, קרס עולמו ואחיזתו של אורי בחייו, והוא חש שחייו מתרוקנים מתוכן וממטרה, ועל כן הגיב בצער, ובתגובת המספר "אל תצטער, נביא לך בלון אחר". כאן עולה שאלה פילוסופית הקשורה במציאת משמעות מחודשת במיוחדת במצבים שהם צמתי חיים או במצבים טראומטיים, כגון אובדן, 
הקוטעים את רצף החיים וקוראים לנו למצוא משמעות מחודשת. על פי תפיסת הלוגותרפיה, משמעות אינה משהו שאפשר "להביא למישהו", אלא דרך אישית ופרטית שאדם עובר אשר יש לה משמעות סובייקטיבית עבורו, לאור הדרך שבה הוא תופס ומבין את האירועים החיצוניים והפנימיים בחייו.
הבלון הצהוב והמרדף אחר האושר
בהמשכו של הספור אנו פוגשים את רון ואביו.
" פגשו הילדים את אבא של רון
שמח רון ואמר: אבא- נפח את הבלון הצהוב!
שיהיה גדול- כמו הראש שלך!
גדול- גדול כמו… כמו… השמש!!
אבא נפח את הבלון… נפח ונפח ופתאום …בום! טר-ך!
מה קרה?
הבלון התפוצץ … הבלון נקרע.
אל תצטער! רוני- רון !
זה סופו של כל בלון !"
הבקשה של רון מאביו לנפח את הבלון הצהוב לגודלה של השמש מרמז על עקרון העונג שהפסיכואנליזה עומדת עליו, ויתכן שאף על השאיפה לכח שהיא מאבני היסוד של הגישה האדלריאנית. הרצון של רון שהבלון יהיה גדול כמו השמש, מהדהד כסוג של מרדף אחר האושר / עושר. רון מנסה לקרוא תיגר על המוות ולהמנע מכאב וסבל הכרוכים באובדן, על ידי מרדף אחרי הדבר הגדול הבא, אחרי הפרס של 'הכי גדול' שעל פי תפיסתו יביא לו את האושר ואת ההנאה, אך מגלה שהעונג תורם ריגעית לאיכות החיים, אך הוא קצר ואינו מהווה חוויה חיובית מיטיבה אם אינו יוצר שינוי או שיפור בתפיסה ובמחשבה. הרדיפה אחר האושר והעונג הרגעי, לומד רון, דווקא קרבה אותו לחוויה של ריק קיומי, עצב ודיכאון.
הבלון הסגול ומשמעות המוות
המשכו של הסיפור מפגיש אותנו עם האוניברסליות של המוות. משמעות המושג היא, כי ישנן סיבות שונות למוות, חלקן מעשה ידי אדם, חלקן ללא שליטה, אבל חווית האובדן קיימת והיא חלק אינטגלי מחיינו, והיא חוצה מעמדות, גילאים ומגדר.
"פגשו הילדים את מיצי, חתולתה של סיגלית
התכופפה סיגלית, רצתה ללטף את מיצי
חטפה מיצי את הבלון הסגול מידיה של סיגלית
גלגלה ותפסה, גלגלה ותפסה. שרטה את הבלון הסגולה בציפורניה
ופתאום! בום טראח! מה קרה? הבלון התפוצץ, הבלון נקרע
אל תצטערי סיגלית, כך קרה גם לרון – זה סופו של כל בלון"
המפגש של הילדים עם סיגלית והחתולה שלה, מעלה שוב את השאלה לגבי משמעותם של חיים, אם סופם להסתיים במוות. כבני אדם, עלינו למצוא משמעות משמעות בחיים שתחילתם בלידה וסופם האוניברסלי במוות, ולמרות זאת עלינו לתת את הדעת על שאלות של משמעות החיים, מה ניתן לצפות מהם וכיצד להתייחס למותנו הצפוי. סיגלית, שניסתה להגן על הבלון שלה, נפגעה דווקא ממישהי שהיתה קרובה לה ביותר, החתולה שלה, ובכך חוותה בגידה שהביאה לפיצוצו של הבלון. זוהי חוויה אישית וייחודית של סיגלית, שבה היא נקראת לשאול את עצמה האם המוות הוא עדות לחוסר המשמעות בחיים, או למוות יש תפקיד מרכזי במתן משמעות לחיים. מבחינתה של סיגלית, היא תצטרך להתמודד עם שאלת משמעותם של הקרובים לה, ולארגון מחדש של יחסיה עם החתולה שלה ועם העולם. באופן שכזה דווקא מותו של הבלון יסייע לה לתת ערך לחיים ומשמעות למוות. אומנם התוצאה הסופית, פיצוצו של הבלון, היתה זהה לזו של אורי ורון, אך סיפור חייה שונה, ויהיה עליה, על כן, למצוא משמעות ייחודית לאובדן.
הבלון הכחול ומציאת משמעות ייחודית
בהמשך אנו פגשים את רותי והבלון הכחול שלה.
"פחדה רותי שגם הבלון שלה יתפוצץ
חבקה רותי את הבלון הכחול כמו שמחבקים בובה…
כמו שמחבקים את אמא
ופתאום …בום! טר-ך!
מה קרה?
הבלון התפוצץ … הבלון נקרע.
אל תצטערי רותי !
כך קרה גם לרון!
זה סופו של כל בלון "
גם הרצון לגונן על הבלון לא מונע את "מותו". תגובות האבל של רותי הינן ביטוי לאי יכולתו של האדם להגן על עצמו ועל היקירים שלו שעודם בחיים, או אפילו להיות קרוב אליהם לאחר מותם. הצרוף של חולשת הפרט מול הגורל והניתוק הסופי מהקרוב לו, פוגע בו זמנית בשתי המשאלות הבסיסיות של הפרט: להמשיך ולהיות בקשר עם האנשים הקרובים לנו, ולהיות בעל יכולת לשלוט ולהשפיע על סביבתו (Bibring,1953). גם רותי, תצטרך להתמודד עם האובדן בדרכה הייחודית, שכן גם אם הנסיבות דומות, המשמעות הינה ייחודית לכל מצב או זמן בחייו של כל אדם. הערכים הקשורים באובדן אומנם יכולים להיות אוניברסליים בהקשר לחברה והתרבות בה אנו חיים ("אל תצטערי רותי, כך קרה גם לרון…"), אך המשמעות שאנו נותנים לאותם אירועים תהיה מונחית על ידי ערכים אישיים ייחודיים, שרותי תקרא לממש מתוך המצב הייחודי בו היא נתונה. גם רותי למרות אילוצי החיים, תצטרך לבחור האם לקבל את אובדנו של הבלון "כמו רון", או להבין שעומדת בפניה אפשרות הבחירה לנקוט עמדה אחרת כלפי האובדן, וזאת האחריות העומדת בפניה למימוש המשמעות האישית שלה.
הבלון האדום ונקיטת עמדה
סופו שהסיפור הוא הפרידה של אלון ושאר הילדים מהבלון האדום:
".. נשאר רק בלון אחד – בלון אדום- הבלון של אלון
פתאום נשבה רוח חזקה – חטפה את הבלון האדום –
העיפה אותו למעלה למעלה עד העננים
אלון נפנף בידיו וקרא:
שלום ! שלום !
בלון אדום
עמדו הילדים,
נפנפו בידים –
וקראו בקול אל השמים:
שלום ! שלום !
בלון אדום !!!!…"
מה מלמד אותנו סופו של הסיפור, והתהליך אותו עברו הילדים סביב נושא האובדן?במקום להתאבל ולהצטער על עבר שלא ניתן לשנותו, בוחרים הילדים "לשחרר" את הבלון האדום לדרכו ולנופף לו לשלום. בהיבט של הלוגותרפיה עברו הילדים תהליך של שינוי וקבלו על עצמם "תודעת אחריות" למצוא משמעות שהיא מעבר לתחושת האובדן האישית על מותו של הבלון הפרטי, אלא על ידי חריגה מהעצמי אל עבר מציאת פשר. ניתן לראות שכל אחד מהילדים עמד בפני גורל שלא ניתן היה לשנותו – הבלון של כל אחד התפוצץ בנסיבות שונות, ולא ניתן להשיבו. לכן, מה שנותר לילדים הוא לבחור איזו עמדה ינקטו מול האובדנים והסבל שכרוך בהם, האם זה יהיה אבל פרטי, או מציאת משמעות לסבל הקשור באובדן על ידי שינוי היחס אליו.
הלוגותרפיה מתייחסת למושג של "חלופיות החיים" ועל האחריות המוטלת על הפרט נוכך העובדה שהחיים חולפים ולא ניתן לאחוז בהם לעד. דווקא מתוך המקום הזה, מתגלה וצומחת אחריותו של הפרט לנקוט עמדה ולהשאיר חותם. המעבר מתגובת הצער והאובדן וההבנה של העובדה כי לא ניתן להחזיר את אשר אבד (שהיא חוויה פסימית), מתחלפת לעמדה אקטיביסטית, חירות לנקוט עמדה כלפי התנאים- היכולת לשחרר ולא לאחוז במה שאינו קיים עוד, אלא לראות את מגוון האפשרויות שעוד נותרו.
