מגזין בלוגותרפיה מגזין לוגותרפיה ומשמעות בחיים, פילוסופיה וישום, מאמרים כתבות מחקרים ומידע מאמרים נוספים בתחום
הטקסט מובא ברובו ככתבו ולשונו של פראנקל מתוך ספרו "הרופא והנפש". הדברים המובאים עוסקים במשמעויות וביחס שבין היות האדם הוא עצמו ובין היותו חלק ממכלול של חברה.
החד פעמיות של הקיום האנושי בזמן, היא המאפשרת את הייחודיות של כל אדם ואדם בחייו לצד בני אדם אחרים. כשם שהמוות המגביל חיצונית את האדם אנו הופך את חייו לחסרי משמעות כך גם מגבלות פנימיות וגופניות שיש לאדם אינם הופכים את חייו לחסרי משמעות, דווקא המגבלות הפנימיות של האדם הן המאשרות את משמעות החיים שלו.
פראנקל מייחס לשונות בין בני האדם מרכיב מהותי לעיניין המשמעות של האדם. לדבריו אילו בני האדם היו מושלמים, הם היו זהים, כלומר, היה אפשר להחליף כל אדם ואדם אחר. דווקא אי השלמות של האדם פירושה שאין לו תחליף ואי אפשר לוותר עליו. האדם אמנם אינו מושלם, אולם כל אחד לא מושלם בדרכו שלו וכל אחד יחודי באי שלמותו, היחיד איננו רב צדדי, אלה חד-צדדי, ועל כן הוא ייחודי. בהקשר זה פראנקל עורך הקבלה אל עולם הטבע וכותב כך: ניתן לראות למשל במודל ביולוגי שהיצור החד תאי משלם מחיר עבור התפתחותו לאורגניזם רב תאי, מחיר של ויתור על היות אלמוות ועל יכולתו לשמש לכל דבר, אך בתמורה הוא זוכה לאיחוד עם תאים נוספים.
פראנקל משווה בספרו בין האדם והחברה אל אבני פסיפס. האבנים המרכיבות את הפסיפס, האבנים הבודדות בצורתן הוא בצבע הן שבריריות הוא בלתי מושלמות נקודה הן זוכות למשמעות רק מתוך השלמות ולמען השלמות של הפסיפס. אם כל אבן בודדת כמו במיניאטורה הייתה מכילה את הכל היה אפשר להחליפה בכל אבן אחרת, כמו קריסטל שיכול להיות מושלם בצורתו וניתן להחלפה על ידי קריסטל זהה ומדוייק בעל אותה דוגמא. כך גם האדם, ככל שהאדם נבדל מזולתו, כך הוא פחות תואם את הנורמה הן במובן של הממוצע והן במובן של האידיאל. לדברי פראנקל במחיר של הנורמליות, כלומר האידיאליות, האדם הרוויח את האינדיבידואליות. אולם פירוש האינדיבידואליות הזאת, המשמעות של אישיותו של היחיד, היא היותה מכוונת אל החברה ומתייחסת אליה כמו של הייחוד של אבני הפסיפס הבודדות יש ערך רק ביחס לפסיפס השלם, כך המשמעות של הייחודיות האישית של האדם תמונה במשמעות שלה עבור השלם שמעליו. משמעות הקיום של האדם כאישיות חורגת מעבר לגבולותיה הוא פונה אל החברה. כך, בפנותה אל החברה , המשמעות של היחיד מתעלה על זו של עצמו. הקהילה עומדת מעל לחברות הרגשית הנתונה של האדם, שהיא בעלת אופי מצבי בלבד. ביסוד העובדות הביולוגית או הפסיכולוגית הפשוטה שלו האדם הוא חיה פוליטית ומוסרית.
בין חברה להמון. לא רק היחיד זקוק לחברה כדי להעניק משמעות לקיומו, גם החברה מצידה זקוקה לקיומו של האדם האינדיבידואלי כדי לזכות במשמעות. מבחינה זו החברה שונה מהותית מן ההמון, כי ההמון לא סובל את האישיות האינדיבידואלית, שלא לדבר על כך שהקיום האינדיבידואלי אינו יכול למצוא משמעות בתוכו. אם נשווה את יחסו של היחידה לחברה, ליחס של אבן אחת בפסיפס אלה פסיפס הגמור, הרי אפשר להשוות את היחס בין היחיד לבין ההמון ליחס בין מרצפת סטנדרטית למדרכה האפורה המורכבת ממרצפות כאלה. אפשר להחליף כל מרצפת הזה לחברתה במרצפת אחרת, ולמרצפת אין שום משמעות איכותית מבחינת השלם הגדול, שהוא כבר לא שלם אלא רק גדול. למרצפת של המדרכה אין גם ערך אסתטי כמו שיש לאבן בודדת בפסיפס, אלא לכל היותר ערך שימושי, בדיוק כשם שההמון מביא בחשבון רק את התועלת שניתן להפיק מן האדם ואינו מכיר בערכו או בכבודו.
המשמעות של היחיד מתגשמת אך ורק בקהילה, ומהבחינה הזאת הערך של היחיד תלוי בקהילה, אבל אותה קהילה, כדי להיות משמעותית, לא תוכל לוותר על הייחודיות של יוצריה, ואילו בהמון האישיות הייחודית ומשמעות קיומה נהרסות משום שההמון רואה בכל ייחודיות גורם מפריע. המשמעות של הקהילה נבנית מתוך האיחוד והמשמעות של האיחוד מתוך הקהילה. לעומת זאת הייחוד של היחידים המרכיבים את ההמון מפריעות למשמעות שלו, והמשמעות של האיחוד דועכת ומתנוונת בהמון. הייחודיות והחד פעמיות של האדם ושל חיי האדם מעניקות תוקף למשמעות של הקיום, אך אין לראותן כן נפרדות מבחינה מספרית בלבד, משום שכל ייחוד מספרי כשלעצמו הוא חסר ערך. העובדה שכל אדם שונה ונבדל מהאחרים בטביעות האצבע שלו אינו הופכת אותו לאישיות, וכל אימת שמדובר בייחוד כגורם לקיום משמעותי, הכוונה אינה לאיחוד המתבטא בטביעת אצבע. אפשר להשתמש כאן באנלוגיה של הפילוסוף הגרמני היגל על "האין סופיות הטובה" ועל "האין סופיות הרעה" . הייחודיות הטובה היא זו המכוונת אל הקהילה שבה האדם הייחודי מהווה גורם בעל ערך.
הייחודיות של הקיום האנושי, על פי השקפתנו, מבוססת על האונטולוגיה. הקיום האישי הוא צורת קיום ייחודית ופראנקל משתמש במטפאורה של ביניין קומות ודירות. הבית בנוי מקומות, וכל קומה בנויה מחדרים, אפשר לתפוס את הבית כסה"כ של כל הקומות ואת החדר כחלוקה של הקומה. לפיכך אנו יכולים לקבוע את גבולות הקיום של הבית באופן שרירותי פחות או יותר ולהגביל את הקיים באופן שרירותי, ומתוך כך לתפוס את הטוטאליות של הקיום לעומת זאת הקיום האישי, הקיום של האדם היחיד אינו נכנע להגבלה הזו. האדם הוא יחידה סגורה בתוך עצמה, הקיימת למען עצמה ואינה ניתנת לחלוקה או לסיכום. החוקים החברתיים אינם פועלים מעל ראשם של היחידים אלה עוברים דרכם.
מי שבורח מעצמו אל ההמון מאבד את הדבר הכי ייחודי לו וזה האחריות. מתוך ההתמסרות למשימות, שהחברה הטילה עליו הוא מרוויח התחייבות נוספת. לכן הבריחה אל המון פירושה בריחה מאחריות אישית. כאשר אדם מעמיד פנים שהוא רק חלק מן השלם, ורק השלם הזה הוא האמיתי, ירגיש אותו אדם שהשתחרר מהמעמסה של האחריות שלו, הנטייה הזו לבריחה מן האחריות היא הסיבה לכל סוג של קולקטיביזם נקודה הקהילה האמיתית היא קהילה של בני אדם הנושאים באחריות, ואילו החברה היא סך הכל של בני אדם חסרי זהות אישית.
על פי פראנקל, אם מעריכים את האדם לפי האיכויות שלו לטיפוס מסוים, איננו צריכים לעסוק בו כל מקרה ייחודי, בכך נוח לנו יותר, נוח לנו להעריך אותו באופן כללי לפי המבנה הכללי והגזע אליו הוא משתייך. אך אצל האדם זה שונה, טבעו של האדם לא נקבע על פי השתייכותו לטיפוס מסוים ואין להתייחס אליו על סמך ההשתייכות הזו. לעולם לא תתקבל תוצאה נכונה על סמך החשובים האלה שכן תמיד תהיה שארית אשר מבטאת את החופש של האדם אל מול השיוך שלו לטיפוס מסוים. האדם הופך להיות אובייקט של שיפוט מוסרי רק כאשר הוא חופשי ויכול להתנגד למגבלות הנובעות השתייכותו לטיפוס מסוים. רק שם הקיום שלו נהפך לקיום אחראי, רק שם האדם קיים, או במילים אחרות רק שם האדם קיים באמת.
Image by Ventus17 from Pixabay
אתר בלוגותרפיה משמש את הסטודנטים והמתעניינים בתחום הלוגותרפיה והמשמעות בחיים. האתר אינו ממומן על ידי גורמים חיצוניים, והוא אינו למטרות רווח או מטרה מסחרית כלשהי אחרת.
