מגזין בלוגותרפיה

ויקטור פראנקל – כוחה של משמעות

מאת: גילת בן נתן 

מה נוכל אנו, שחיים ברווחה, לקבל מויקטור פראנקל? עבורי התשובה היא השראה – לחזק את הרוח של עשיית הטוב, היפה והאמיתי בתוכנו. גם כיום, אנחנו נדרשים לגבורה ולהתגברות כל העת. על מי ומה? על עצמנו – על האנוכיות, הפחד, הבושה. קשר אנושי, אהבה, חמלה – הנתינה הזו תמיד נדרשת ולעולם אינה לשווא.

ספרו של ויקטור פראנקל, “האדם מחפש משמעות” הגיע לידי בתיכון. קראתי אותו בנשימה אחת למרות הפחד והרתיעה שהיו לי, כילדה רגישה, מנושא השואה. העוצמה האדירה של מי שמביא מסר אנושי ובונה מתוך הזוועה הקיצונית, מרגעי השפל הקשים, אחזה בי. מאז, זהו מפתח שמלווה אותי ביחס לשאלה כיצד להתייחס לזיכרון השואה בכלל, ובתקופת ימי הזיכרון בפרט. 

ויקטור פראנקל נולד בשנת 1905 ובגיל 24 סיים דוקטורט ברפואה עם התמחות בפסיכיאטריה. הוא היה מדען מבריק ולכן קיבל ויזה לארה”ב. לו היה מהגר, היה משאיר את הוריו הקשישים תחת שלטון הנאצים. הוא בחר לוותר על ההזדמנות. בתחילת המלחמה, מעמדו המקצועי דחה את גירושו, אך בסתיו 1942 הוא גורש עם אשתו ומשפחתו למחנות הריכוז. פראנקל איבד כמעט את כל אהוביו, את כתב היד שסיכם את עבודתו ורעיונותיו ואת הגדרות זהותו החיצוניות תוך הפיכתו לאסיר ממוספר, גורל שהיה משותף לאסירים במחנות הריכוז וההשמדה. 

בשנתיים וחצי הבאות הוא התנסה בחיי המחנות על כל הקשיים הפיזיים, הרגשיים והמנטליים שבהם. המוות והייאוש נכחו בכל מקום. לעיתים הוא הועבר מקום, מבלי לדעת מה מצפה לו. אבל יכולת ההתבוננות והעצמאות הפנימית לא עזבו אותו ומעבר להיותו שרוי בנסיבות, הוא הצליח גם להתבונן עליהן.  

אין ספק שהמצב המתואר הוא קיצוני. האדם נותר עירום וללא סיבות חיצוניות לחיות. מרכיבי הזהות המקובלים נלקחים ממנו, הוא נתון לדיכוי ועוול אכזריים, ללא כל אשמה ופשר וללא ידיעה מתי ואם בכלל יסתיים מצב זה. תחושת הזמן אובדת. הזהות בוגדת בך. הוא יודע, שכל תקווה היא קרוב לוודאי לשווא. 

בין האסירים נוצר מאבק הישרדות בכל מחיר – כי הכולאים מתייחסים לאסירים כחיות. השאלה היא האם יש לאדם הכוח להתנגד לחייתיות ולא לאבד את האנושיות. הרי לאסיר אין שליטה חיצונית ובחירה בדבר. פראנקל כותב כי נשמרת לו רק זכות אחת אחרונה – לבחור כיצד להגיב למציאות חייו.

גישה זו מזכירה פילוסופים עתיקים מיוון ורומא, שנקראו הסטואיקנים, שהיתה להם דרך מאוד מעשית  ויישומית להסתכל על משמעות החיים ועל נושאים כמו חופש אמיתי והשלווה הסטואית המפורסמת. אחד הסטואיקנים, אפיקטטוס, אומר שגם אם פועלות עלינו נסיבות שאינן תלויות בנו, החופש שלנו הוא להחליט מה לעשות ואיך לנהוג.

לכאורה, נראה בלתי אפשרי ליישם גישה חופשית בנסיבות כל כך קשות ונטולות חופש. אבל פראנקל כותב: 

“נסיון חיי המחנה מורה לנו, כי יש בידי האדם חופש בחירת פעולה. מצויות דוגמאות רבות, מהן דוגמאות שיש בהן מיסוד הגבורה, המוכיחות לנו, כי אפשר היה לגבור על האפתיה, לדכא את הרגיזות. אדם מסוגל לשמור על שארית של חירות רוחנית, של עצמאות המחשבה, אף בתנאים נוראים אלה של עקה נפשית וגופנית.” (האדם מחפש משמעות, עמ’ 85).

כלומר, ההחלטה היא תמיד שלנו – מעל ומעבר לכל נסיבות שהן. מי נהיה ומה נהיה קשור לכוח הפנימי שלנו, לזהות ברורה שבנינו בתוכנו, לעולם ערכים מוצק אליו אנחנו מחוברים ושממנו לא נתנתק, יהיה מה שיהיה. לכן הגישה הנפוצה, לפיה אפשר להשפיע על כל אדם אם רק יהיו התנאים קשים מספיק – לא תופסת בכל המקרים. היא אולי תתאים להרבה אנשים, אבל עצם זה שאינה מתאימה לכולם – אומר שהיא לא נכונה אבסולוטית, אלא חלקית. 

על כך מוסיף פראנקל:

“כשנתבונן מנקודת ראות זו על תגובותיהם הנפשיות של אסירי מחנה ריכוז, על כורחנו ייראו לנו לא רק כביטוי לתנאים פיזיים וסוציולוגיים מסוימים. קיום תנאים שונים, כגון חוסר שינה, מחסור במזון ולחצים נפשיים למיניהם, עלול להעלות את הרושם, שהאסירים מוכרחים היו להגיב בדרכים מסוימות. ולא היא. בסופו של חשבון מתברר, כי האסיר נהפך למה שהיה מתוך הכרעה פנימית, ולא רק עקב השפעות המחנה. מכאן שביסודם של דברים  יכול כל אדם, אף בנסיבות אלה, להכריע בעצמו, מה הוא יהיה – מן הבחינה הנפשית והרוחנית גם יחד. יכול הוא לקיים את הדרת כבוד האדם שלו גם במחנה ריכוז.”  (עמ’ 86).

פראנקל מתאר איך הוא מצליח לדמיין מדי פעם את אהובתו ונוכחותה מביאה לו רגעי אושר. הוא מנסה לשחזר מזכרונו את כתב היד החשוב שלו, שנשרף. אבל אלה רגעי נחמה, שרק מקלים. הוא מבין שעליו ליישם את התיאוריה, שחקר מגיל 15, ולפיה צריך לחפש משמעות לחיים וגם לסבל ומכאן לקחת אחריות אישית ולחקור עצמאית, איך לחיות בצורה מיטבית. 

פראנקל לא טוען שכל אדם יכול לעשות זאת. הוא רק מבין שזה בידיו ושהוא חייב לעשות זאת, מפני שיש לו היכולת וההכרה המתבקשת לכך. בהקשר זה הוא מצטט את האימרה המפורסמת של ניטשה: “מי שיש לו למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך”.

זהו מסר עוצמתי, שמחזיר את הכוח וההכרעה לידי האדם. הכוח הזה פחות מורגש היום. אנחנו רגילים לתלות דברים רבים בנסיבות ולומר – “אבל לא יכולתי להתנהג אחרת” או “הלחץ החברתי גדול מאוד”. פראנקל דוחה את אלה. הוא חוזר ומתעקש, שהדבר תלוי באדם בלבד. 

“במחנות הריכוז, במעבדה חיה זו ובמגרש ניסויים זה, ראינו אחדים מחברינו מתנהגים כחזירים, בעוד אחרים מתנהגים כקדושים. אפשרויות אלה ואלה גנוזות באדם; איזו מהן יגשים, דבר זה תלוי בהכרעות ולא בתנאים.” (עמ’ 86).

גישתו זו הובילה אותו לסרב להתייחס לגרמנים כולם כרוצחים. הוא טען שלא נכון להפוך את הגרמנים לקולקטיב חסר פנים, כי זה מה שהנאצים ביקשו לעשות ליהודים. הוא טוען שלכל אדם כוח להחליט, גם במחיר חייו, ושאחריותו נגזרת מהחלטותיו אלה. גישה זו לא תמיד התקבלה אחרי המלחמה, אבל פראנקל היה נאמן לעצמו במובן זה.

בחיפושיו אחר משמעות, הוא מבין שישנה משמעות גם לסבל, שהסבל הוא חלק מן החיים. גישה זו מזכירה מאוד את הגישה הבודהיסטית, שטוענת כי החיים בעולם פירושם סבל, כי כל דבר בו אנו נאחזים, הוא זמני וחולף וכאשר באופן בלתי נמנע נאבד אותו – נסבול. המצב הקיצוני של האסירים במחנות ממחיש סבל זה במלוא עוצמתו, שכן הכל הלך לאיבוד. 

מכאן עוזב פראנקל את ההגדרות החיצוניות למה מביא אושר ופונה פנימה – אל טבעו האמיתי של האדם היחיד ואל טבעם של החיים, שכוללים גם סבל שבידי האדם לתת לו משמעות, ובשפתו “להיות ראוי לסבל”. 

להיות ראוי לסבל – פירושו לא להיכנע, לקבל את הסבל כחלק מהחיים ואפילו כהזדמנות להתעלות על עצמנו. אפילו את המוות אפשר לקבל במגוון של דרכים ולעיתים הוא

לא האפשרות הרעה ביותר. אדם יכול להכניס עצמו לסכנת מוות בידיעה זו, ואז הפחד הגדול ביותר – נעלם, כי מי יוכל להפחיד אדם שהפסיק לפחד מן המוות?

איך כל זה קשור אלינו? 

דמותו של פראנקל שולחת אותי להרהר בפרופורציות בתפיסות שלנו לגבי דברים. ראוי שנבחן כיצד אנו  מגיבים לאירועי חיים שלנו. זוכרים את הנסיבות וכמה הן משפיעות עלינו בהזדהות עמן? אז האם ברור לנו למה אנו מגיבים כך, איך ובאיזו עוצמה? האם המטרה מקדשת את האמצעים וכל תגובה היא לגיטימית – גם אם אנחנו ניצבים בפני גבול, מצוקה או פחד? 

אין זה מובן מאליו לחקור זאת. אולי זה קשור לבלבול ולשבריריות הפסיכולוגית שלנו, להיקשרויות שלנו למה שיש לנו (מעמד, כסף, דעה של אחרים עלי, ייחודיות) או למה שאנו שואפים להשיג במבוך חיינו. 

מפתיע כמה גם שאיפות אלה לרוב נשכחות, כי גם הן זמניות וחולפות. חשבנו שהשגת אותם דברים תהפוך אותנו מאושרים ואז אנחנו מתאכזבים לגלות, שמדובר ברגע נחת קצר יחסית.

מה נוכל אנו, שחיים ברווחה, שאין לנו מבחנים גדולים בחיי היומיום – לא מלחמה ללא סוף, לא מאסר והישרדות גופנית ונפשית, לקבל מפראנקל? התשובה עבורי היא – השראה. המסר כאן הוא להביא את הטוב שבנו וזה משהו שניתן לעשות בכל זמן. לחזק את הרוח של עשיית הטוב, היפה והאמיתי בתוכנו – בין אם יגיע מבחן גדול ובין אם לא. למעשה גם כיום, כשהמצב אינו קיצוני כמו תנאי השואה בהם חי פראנקל, אנחנו נדרשים לגבורה ולהתגברות כל העת. על מי ומה? על עצמנו – על האנוכיות, הפחד, הבושה. קשר אנושי, אהבה, חמלה – הנתינה הזו תמיד נדרשת ולעולם אינה לשווא. 

כדי לאהוב ולתת ללא בקשת תמורה, אין צורך במבחנים ובסבל קיצוני. ועם זאת, מכיוון שגם לנו יש את קשיי החיים שלנו – התרגול יכול להתחיל כאן ועכשיו. אנו יכולים לקבל מדמויות אלה השראה ותשובה לשאלה – האם אפשר להיות טוב בכל זמן ומקום? 

פראנקל עונה בכן מהדהד – כי מה שקובע אינו הזהות החיצונית, שהיא שברירית ונתונה לשינוי, אלא זהות פנימית. מערכת ערכים נצחיים ואוניברסליים, שהאדם מזדהה איתה והיא נותנת לו פשר, משמעות והכוונה איך לנהוג בכל נסיבות החיים האפשריות. 

זהות רוחנית כזו יש לבצר ולהעמיק ואז האדם יחיה את החיים עם פחות פחד והישרדות ויותר אמונה בטוב, באמיתי ויכולת לבטא אותם, גם למען אחרים.

ביבליוגרפיה: 

ויקטור פראנקל, האדם מחפש משמעות, הוצאת דביר 1970

כל הזכויות שמורות ל “אקרופוליס החדשה – בי״ס לפילוסופיה כדרך חיים” אשר נתנו את הסכמתם לפרסומו כאן לטובת קוראי האתר. 

 

נכתב ע"י גילת בן נתן

גילת בן נתן
גילת בן נתן, פילוסופיה כדרך חיים, מנהלת סניף אקרופוליס החדשה בכרמיאל

אחרים קראו גם את:

מַכְּתוּבּ

ברומן המטלטל של הסופרת איריס אליה כהן “מַכְּתוּבּ” יש דיאלוג מרתק בקרב כל הדמויות בין …

כתיבת תגובה