"שירת הברבור" של החולה הנוטה למות משמעות החיים בצל סופיותם – מצב אבסורדי או הזדמנות להישג אנושי? מתפיסת האבסורד של קאמי ב"מיתוס של סיזיפוס" ועד הלוגותרפיה של ויקטור פראנקל
מראשית קיומו של האדם הוא נדרש להתעמת עם טבעו הסופי ולמצוא את דרכו לקיים חיים לצד עובדה זו. יאלום (2011 )הציע שידיעת סופיותנו ניצבת כמקור כאב מרכזי, ומשאבים רבים מופנים לבניית מנגנונים פסיכולוגיים שיגנו עלינו מפניה. רובנו יוצאים לעולם מגובים במעין "אשליית חוסן" שמגולמת באמירה
המוכרת "לי זה לא יקרה", ואשליה זו הכרחית באופן מיוחד מפני שהיא מסייעת לנו לחיות את חיינו מבלי להיות מודעים וחרדים בכל רגע לשבריריותם. על אף ההבנה שבמגבלות האנושיות של הקיום כולנו שווים, עמוק בפנים כל אדם עשוי להאמין שחוק התמותה חל על אחרים ולא עליו. לקבל את המוות ואימת הסופיות, אומר יאלום, זה כמו…. ( להמשך קריאה היכנסו למאמר – 7 עמ' בעברית)
שירת הברבור של החולה הנוטה למות מאת דוד מעוז ישראל
המאמר מובא כאן באישור הכותב. כל הזכויות שמורות לכותב המאמר ולמערכת “פסיכואקטואליה” גיליון יולי 2020 אשר המאמר פורסם במסגרתו.