מגזין בלוגותרפיה מגזין לוגותרפיה ומשמעות בחיים, פילוסופיה וישום, מאמרים כתבות מחקרים ומידע מאמרים נוספים בתחום
ויקטור פראנקל / מתוך "הזעקה הבלתי נשמעת למשמעות"
"האושר יכול לצמוח רק מחיים שהאדם מגשים בהם את התעלותו מעבר לעצמו, מקדיש את עצמו למשימה שעליו למלא או לאדם שעליו לאהוב".
במסגרת קבוצת הלוגותרפיה הוצג הקטע המרתק מספרו של פראנקל "הזעקה הלא נשמעת למשמעות" בו הוא מתאר פרנקל דו"ח שקיבל מתלמידו- מבין 60 סטודנטים באוניברסיטה אמריקנית שניסו להתאבד- 93% טענו שהחיים נראו להם נעדרי שמעות. (סטודנטים אלה חיו חיים חברתיים פעילים, הישגיהם האקדמיים היו טובים והם היו שרויים ביחסים תקינים עם משפחותיהם) דווקא בחברות השפע ובמדינות הרווחה ברגע ששוכך המאבק להישרדות צפה ועולה השאלה: הישרדות לשם מה? אנשים במספר גדל והולך יש להם בימינו האמצעים לחיות , אך אין להם משמעות שראוי לחיות למענה.
התפוררותן של המסורות היא מן הגורמים העיקריים לריק הקיומי (ומאופיינת בעיקר בקרב צעירים יותר מהקשישים) .לאדם, שלא כבימי קדם, אין מסורות וערכי מסורת האומרים לו כיצד ראוי לו לנהוג ,וכיוון שהוא חסר הנחיות אלו לפעמים אין הוא יודע מה רצונו לעשות ,ולרוב הוא נוהג בקונפורמיות ועושה מה שאחרים רוצים שיעשה. הריק הקיומי בא לידי ביטוי בעיקר בשעמום, בעיה שהקדמה והאוטומציה מחריפות יותר. ( ידועה גם התופעה של "נוירוזת יום ראשון"- כשאת מקום העבודה תופסת הריקנות) .
על פי הלוגותרפיה ככל שנחפש סיפוק עצמי כן זה ירחק מאתנו, ככל שנתעלה על עצמינו, כן נהיה מאושרים יותר
"העולם הוא ספר זיכרון שעלינו להכתיבו. ספר זיכרון זה אופי דרמטי לו , לפי שהחיים שואלים אותנו שאלות יום אחר יום, החיים חוקרים אותנו ועלינו להשיב. החיים – נוטה פראנקל לומר – הם שאלות ותשובות הנמשכות לצמיתות. אשר לתשובות, יכולים אנו לתת מענה לשאלות החיים רק בהיענותנו לדרישות החיים, בהיותנו אחראים לחיינו. הדברים הכתובים בספר הזיכרון הנצחי אין להם בטלה עולמית, ובכך יש משום נחמה ותקווה, אך גם אינם ניתנים לתיקון – ובכך יש משום אזהרה ותזכורת. זה מזכיר לנו , כי הואיל ואי אפשר למחוק כלום מהעבר, אנו מצווים שבעתיים למלט אל העבר את האפשרויות שבחרנו בהן.
בלוגותראפיה מתבטאת לא רק "האופטימיות של העבר", אלא גם "האקטיביזם של העתיד". שכן אם הכל נאגר בעבר לעולמים, הרי חשוב שנחליט בהווה, מה רצוננו להנציח על ידי שנהפוך אותו לחלק מן העבר . הרי זה סודה של היצירתיות, שאנו מעבירים משהו מאינות העתיד לתחום " הוויית העבר".
נמצא שמידת האחריות האנושית יסודה ב"אקטיביזם של העתיד", באפשרויות שהאדם בוחר מן העתיד ובאופטימיות של העבר", כלומר בהפיכת האפשרויות הללו לממשיות על ידי שאנו ממלטים אותן אל חוף המבטחים של העבר. הנה כי כן זו הסיבה שהכל חלופי כל כך: הכל חולף , מפני שהכל חומק מריקנות העתיד אל מבטח העבר.
מה יקרה כאשר נמות? ניטל מהאדם האני הנפשי- הגשמי. מה שמשתייר ומתקיים הוא העצמיות, העצמיות הרוחנית. במותו נהפך האדם לסרט עצמו. הוא עכשיו מגולם בחייו, הוא נעשה קורות חייו – טובים או רעים, ככל שהיו.
פרדוקס ראשון: עברו של אדם הוא עתידו האמיתי. המת אין לו עתיד במובנו הרגיל, כי אם רק עבר. המת הוא עצמו "הריהו" חייו. לדיוקו של דבר העבר הוא מה שאי אפשר ליטול מאדם. העבר אם כן הוא אופן ההוויה הבטוח מכל.
פרדוקס שני: אם אמת היא שאדם הופך דבר לממשות בהביאו אותו לתחום העבר (ובכך מציל אותו מהחלופיות) – נמצא שאדם גם הופך את עצמו לממשות, "יוצר" את עצמו. ואין הוא נעשה ממשות בשעת לידתו אלא דווקא בשעת מיתתו. עצמיותו אינה דבר מה קיים ועומד אלא דבר מה שנהיה, ולפיכך אין היא מתפתחת במלואה אלא בשעה שהחיים משלימים את מעגלם במוות. המוות נראה לנו לעיתים כמשהו נורא, וקשה לנו לשער , כמה טובות כוונותיו…..
מצד אחד הכל חולף – כל דבר וכל אדם, אם ילד שהבאנו לעולם ואם האהבה הגדולה , שהייתה מקור יצירתו של הילד, או מחשבה גדולה – כולם כאחד בני חלוף הם. ואולם מצד אחר הכל נצחי. אין לנו לעשות כלום כדי שיהיה נצחי, ברגע שחוללנו דבר, סופו שיהיה נחלת הנצח.
אך עלינו ליטול אחריות למה שבחרנו לעשות, למה שהחלטנו להפוך לחלק מן העבר, למה שחפצנו כי יבוא בשערי הנצח!
הדבר עשוי לעורר בכל אחד מאתנו את המחשבה לגבי מה אצלו ראוי לבוא בשערי הנצח.
Photo by Tyler Quiring on Unsplash
