5
Jul
2019

על פרישה והתעלות רוחנית

מאת ד”ר סוניה לצטר-פאו

משמעות בחיים שלאחר פרישה גורמת לאדם להרגיש חי, חיוני, שמח ומסופק ואף פעם לא מאוחר מידי לייצר אותה. 

פו הדב, בעל חוכמת החיים הקולעת שלו, שומע את חזרזיר אומר מתוך החופש האינסופי שלו, שהיה רוצה שתהיה לו עבודה. פו תוהה מדוע הוא רוצה עבודה וחזרזיר עונה לו “כי בא לי יום חופש”.משפט זה מקפל בחובו בדיוק את כל “התורה כולה” הסוברת, כי במסגרת המגבילה אותנו בזמן, יותר קל לעשות דברים שהם משמעותיים לנו, מאשר אם יש לפי תחושתנו זמן ללא הגבלה לעשות “את כל מה שבא לנו”. במילים אחרות, אפשר לומר, כי חזרזיר מתקשה להתעלות עלעצמו ומבטא את הקושי שלו לחוש במודע חוויה הממלאת אותו רגשית ורוחנית. לעתים קרובות, ה׳זמן האינסופי׳ גורם לנו דווקא לעשות מעט ממה שרצינו. לא פעם זו תמונת ה מציאות כשיוצאים לגמלאות ופורשים מהעבודה. רבים הם האנשים שחיכו לפרישה ומצליחים להסתגל במהירות לחיי חופש אינסופי וממלאים אותם בדברים שמהם הם נהנים. אחרים מוצאים את עצמם דווקא בנפילה ומבינים ש לא הבינו מראש מה המשמעות של ׳גמלאות׳. ויש ג ם אנשים שלא חיכו לפרוש מעבודתם ומוצאים דרכים להמשיך במסגרת עבודתם בצורה פחות אינטנסיבית. כך או כך, חשוב להבין כמה עקרונות שיעזרו לנו לגרום לתקופה ארוכה של היעדר מסגרת עבודה להיות משמעותית, איכותית ומהנה, עד כדי כך שבעוד שנים רבות אפשר יהיה להסתכל לאחור בזמן ולהגיד בסיפוק כי “הצלחתי להגשים מ שהו בעל משמעות”, כלומר, התמלאתי רוחנית תוך התעלות על הקשיים שפגשתי בדרך.

כשמשהו חסר

כעובדת סוציאלית, אני פוגשת לא מעט אנשים שאמנם נהנים מתקופת הגמלאות, אך מרגישים שעדיין חסר משהו בחייהם והם לא יודעים להגדיר מה בדיוק חסר. כמו שרותי (71)  אמרה לי פעם: “לאן כל השנים הלכו, מה עשיתי עם  עצמי”. אמנם היו לה שנים טובות והיא השקיעה בקשר עם נכדיה וגם נסעה ובילתה עם חברות, אך בדיעבד היא הרגישה קצת פספוס. רותי היא רק דוגמה לרבים כמותה, שמצד אחד יש להם חיים מלאים ומגוונים, אך מצד שני הם חשים שחסר בחייהם את “הדבר הזה” שנותן עומק ומשאיר את חותמו מעבר לדברים של היום-יום. משהו שהוא בדרגה גבוהה יותר, מופשטת יותר ורוחנית יותר – את “הדבר הזה” אפשר לכנות במילה הגדולה – משמעות.

אדם הוא מעט ממה שנולד עימו, והרבה ממה שהוא עושה מעצמו.” אלכסנדר גרהם בל

לוגותרפיה כשיטה ליצירת הנעה פנימית לפעולה

דבריה של רותי מתחברים לגישה שאני מרבה לעבוד איתה ומלמדת אותה במקומות שונים – הלוגותרפיה. ׳לוגוס׳ הוא ת רגום של המלה היוונית ׳משמעות׳. לפי הלוגותרפיה, שפותחה על ידי פרופ׳ ויקטור פרנקל, שבין היתר כתב על התיאוריה בספרו המפורסם “אדם מחפש משמעות”, אחד המניעים הבסיסיים בחיים שלנו הוא שתהיה לנו משמעות בחיים.

חיים בעלי משמעות מלאים בתוכן, בסיפוק ומאפשרים להתמודד גם עם שינויים בלתי רצויים וגם עם משברים

 המושג “משמעות כמניע ראשוני” מתייחס למנגנון פנימי ש דוחף אותנו לעשות דברים. למשל, אם יש לי את כל ה יום לעשות שני דברים קטנים, שהם לא באמת מאוד משמעותיים לי, אני עלולה למלא את כל היום בדברים שלא בהכרח רציתי לעשות, אך הם באים לי בקלות, כמו לשוטט בפייסבוק, לראות סרטונים, לצפות בפרק בסדרה מסוימת ועוד פרק ואחד אחרון ואחד אחרון באמת. בסוף היום ארגיש שלא עשיתי כלום ובוודאי לא את מה שרציתי לעשות ואלך לישון עם תחושה של החמצה. אנשים רבים עוברים בצורה כזאת ימים שלמים. הם אומרים לעצמם, כי מחר יתחילו לעשות באמת משהו. אך מחר יישאר תמיד מחר. הם מתעוררים וחשים כי בזבזו את זמנם מבלי לתת באמת את הדעת למה רצו לעשות ולא הגשימו. אולם, אם יש משמעות, ואם יש ‘משהו’ שהאדם רוצה לעשות כי אותו ‘משהו’ הוא באמת משמעותי לו, הוא יכוון את עצמו לעשות את הדברים. כלומר, משמעות גורמת לאדם להתאמץ. במילים אחרות, המשמעות היא המניע.

מודעות, לקיחת אחריות וחופש בחירה בדרך להגשמה רוחנית

איך נדע אם משהו משמעותי לנו ? רוב האנשים לא נותנים ממש את הדעת למה טוב להם ולא טוב להם או האם יש דברים נוספים או אחרים שירצו להגשים או לחוות, מעבר לשגרת היום. במילים של פרנקל, אנשים אלה “מתקיימים” ולא “חיים”. החיים בתוך מסגרת של עבודה, שהיא שגרתית ו לא השתנתה במשך שנים רבות, עלולים למנוע מאתנו לחשוב האם אנחנו באמת חיים לפי מה שמשמעותי לנו. אנשים רבים היו רוצים לעשות משהו “כשיהיו בפנסיה”, אך עם זאת, אינם מפתחים את הרעיונות, כי לא קל לשנות מציאויות הקיימות כבר שנים רבות. הדרישות בעבודה ובמשפחה עלולות להדחיק הצידה רעיונות אלה. נ שאלת השאלה האם הפרישה גורמת לאדם לבצע את השינויים המיוחלים? מסתבר כי גם היום-יום לאחר הפרישה הופך במהרה לסוג של שגרה שהאדם לא בחר אותה במודע. לעתים קרובות, הסביבה מכתיבה תנאים – הילדים מבקשים מהוריהם לשמור על הנכדים או לעזור בתפקידים אחרים ולא נעים לסרב לצאצאים. כך, יכול להיווצר מצב שבו האדם פוגש את עצמו לאחר עוד כמה שנים ותוהה מה עשה ומה הגשים וחש חוסר סיפוק וחוסר שביעות רצון. כ די שמשהו יהיה באמת משמעותי לנו, אנחנו צריכים לחוש אותו כמשמעותי עבורנו. כלומר, אנחנו צריכים להיות מודעים לרצונות שלנו ולהרגשה שלנו. כל דבר בחיים יכול לתת משמעות ואלה יכולים להיות הדברים הקטנים במהלך היום, כמו כוס הקפה הראשונה בבוקר, תוך ישיבה מול החלון והקשבה לציפורים מצייצות או אימון הספורט היומי. אך משמעות עבורנו יכולה גם להיות משהו גדול יותר, כמו לקחת חלק בפרויקט גדול או להתנדב ולחוש משמעות באמצעות התרומה שאנו מעניקים לאחרים, או אפילו לחוש משמעות מטיול מאתגר שעשינו או מהבחירה ללמוד דבר מה חדש ומסקרן. כל הסוד הוא להקשיב במודעות לקול הפנימי האמיתי שלנו ומה הוא אומר על מה שבאמת חשוב לנו להגשים. ככל שברור יותר מה הם הדברים שנותנים משמעות, כך אפשר לכוון את עצמנו להשיג משמעויות אלה ולהתעלות על עצמנו.

משמעויות יכולות להשתנות ואנחנו גם יכולים לחוש משמעויות שונות במהלך היום. שני עקרונות חשובים כדי שנשיג את הדברים שהם משמעותיים לנו: לקיחת אחריות וחופש הבחירה. באשר ל עיקרון הראשון, האחריות להשיג את הדברים שהם משמעותיים לאדם מוטלת רק על עצמו. אי אפשר ׳להאשים׳ מישהו אחר שבגללה או בגללו, לא הגשמת את הדברים החשובים לך. למשל, מישהי סיפרה לי, שהיא מאוד רצתה לנסוע לאילת, אך בן הזוג שלה לא רצה והיא נשארה בבית. היא הרגישה ויתור גדול ולא טוב היה לה עם המצב שנוצר. היא כעסה על בן זוגה, שכביכול בגללו היא לא הצטרפה ל טיול. אם הנסיעה אכן הייתה משמעותית עבורה ובכל זאת היא לא נסעה, יש לה לבוא בטענות רק לעצמה. הרי בן הזוג רק אמר שהוא לא רוצה לנסוע והיה מעדיף שהיא ל א תיסע. אותה אישה יכולה הייתה לנסוע אך ויתרה. ועכשיו תשאלו – מה עם רגשותיו של בן הזוג? והתשובה היא – אמנם חשוב להתחשב בבני הזוג שלנו, אך חשוב להבין שהגשמת המשמעויות שלנו היא לא נגד בת או בן הזוג. אנחנו מגשימים משמעות, כי חשוב לנו ולא מרגישים טוב אם אנחנו נאלצים לוותר.

אני פוגשת לא מעט אנשים שאמנם נהנים מתקופת הגמלאות, אך מרגישים שעדיין חסר משהו בחייהם והם לא יודעים להגדיר מה בדיוק חסר. 

חשוב להבין, שגם התנגדות ל האחר והוויתור שלנו לא פוטרים אותנו מהאחריות על ה פעילות שלנו. במקביל, אם קבעתי שאני אחראית על הגשמת המשמעויות שלי – השלכה הגיונית לכך היא, שגם בן הזוג הוא האחראי על הגשמת המשמעויות שלו וגם על הרווחה הנפשית שלו. הוא לא כועס בגללי, אלא מכיוון שהוא בוחר לכעוס. העיקרון השני שחשוב לתת את הדעת אליו, על מנת להגשים את הדברים שהם משמעותיים לנו, הוא חופש הבחירה. לכולנו יש את החופש לבחור את העמדה שלנו או את ההתמודדות שלנו בכל מצב. כלומר, בדוגמה שתיארתי כאן, בן הזוג יכול לבחור לכעוס ולעבור את ארבעת הימים שאשתו נמצאת באילת במצב רוח רע, אך באותה מידה הוא יכול לבחור לעשות גם הוא משהו משמעותי עם הזמן שלו, כשהאישה לא נמצאת בבית.

בכל מצב נתון אפשר לבחור כיצד להגיב ולאדם יש אחריות אישית על הבחירה.

ויקטור פרנקל כתב כי האדם הפסימי הוא זה שכל יום תולש עוד יום מלוח השנה שלו וזורק אותו לפח, והאדם האופטימי הוא זה שתולש בסוף כל יום את היום מלוח השנה שלו ורושם את הדברים שעשה ושנותנים לו משמעות. אוסיף טיפ להשגת משמעות: אפשר לחשוב בבוקר איזה דבר משמעותי רוצים להגשים באותו היום )לצאת להליכה, להתקשר כדי להתנדב או לברר על לימודי שפה( ובערב לכתוב אם הצלחנו להגשימו. 

למה בכלל חשוב לחיות במודעות ועם משמעויות?

אין סוף מחקרים מראים, כי אנשים החיים עם תחושה של משמעות הם יותר בריאים, יותר שמחים, וחיים יותר זמן מאשר אנשים שאינם חיים לפי מה משמעותי להם. מחקר שערכתי על פי העקרונות של  הלוגותרפיה הוכיח זאת, אך אני לא זקוקה למחקר כדי לראות ביום-יום שאנשים מאושרים יותר הם אלה החיים חיים משמעותיים. חיים בעלי משמעות מלאים בתוכן ובסיפוק ומאפשרים להתמודד גם עם שינויים בלתי רצויים וגם עם משברים. בחיים בעלי משמעות רבה האדם מתעלה על עצמו ועל הדברים המפריעים בדרך. אדם שמגיע לרמת מודעות כזאת יכול להתמודד עם כל דבר.  הכול עניין של בחירה

לבסוף, ברצוני להוסיף כמה משפטים אחרונים לכל  הספקניות והספקנים בין הקוראים, שיגידו כי אי-אפשר לשנות דפוסי התנהגות או ללמוד דפוסים חדשים בגיל מבוגר וכי הם נולדו עם ׳אופי׳ כזה שלא מאפשר התעלות. אפשר לחשוב שכבר מאוחר ומה הטעם, אבל אפשר גם להחליט כי אפילו ליום אחד כדאי לחיות עם משמעות וליישם את הדברים שנותנים את הסיפוק המרבי. החיים קצרים ובכל רגע נתון כל אדם יכול להחליט כיצד יחיה את חייו. בעבודתי עם אנשים מבוגרים ראיתי אנשים משתנים מקצה לקצה ולא משנה באיזה גיל החליטו לקחת את עצמם בידיים. “מה שחשבתי שהיה אי-אפשרי בגיל 50 , מסתבר שעוד אפשר אפילו בגיל 85 “, אמרה לי אישה מקסימה, כיום בת 96 .  “קיבלתי כלים להתמודד ולשים את עצמי במקום הראשון. תמיד הייתי עסוקה בלספק את הצרכים של אחרים, אבל עכשיו אני גם יכולה להגיד ׳לא׳, אם זה יותר מתאים לי – ואני רואה שהשמיים לא נופלים”.

 

המאמר מובא באדיבות מגזין “הגיל החדש” אוקטובר 17. ד״ר סוניה לצטר-פאו – עובדת סוציאלית, מרצה וחוקרת בחוג לגרונטולוגיה ובמרכז לחקר ולימוד הזיקנה באוניברסיטת חיפה. מקימה ומנהלת התכנית ללימודי פסיכותרפיה אינטגרטיבית עם אנשים זקנים עם דגש על לוגותרפיה באוניברסיטת חיפה, יועצת אקדמית, מרצה ומרכזת קורסים בג’וינט-אשל, מרכז גליקמן להשתלמויות, קריית ביאליק.

You may also like

כי מהקושי תצמח העצמה – מחקר מפורט על מאיצי משמעות
תפקודים חברתיים כמעניקים משמעות
הרהורים על משמעות החיים
שמונה דרכים אל המשמעות

Leave a Reply