30
Sep
2019

משמעותה של ה״משמעות״ – הרהורים בצל העידן הטכנולוגי

מאת, יעל משעני-אובל

מהי ״משמעות״? השאלה הגדולה הזו מלווה אותי מגיל צעיר וממשיכה להעסיק אותי בחיי הבוגרים, האישיים והמקצועיים. כבוגרת תואר שני בבלשנות, ״משמעות״ שייכת, עבורי, קודם כל לעולם השפה, המילים, המשפטים. משמעות מקשרת בין דבר לבין מה שהוא מייצג. כך, למשל, הרצף tree באנגלית מצביע על האובייקט עץ. בעץ עצמו, בעולם, אין שום דבר שמחייב את ייצוגו כ-tree, ולכן בשפות שונות האובייקט עץ ייקרא בדרכים שונות. משמעות, אם כן, מחייבת חריגה מהדבר עצמו. משמעותה של מילה אינה הרצף הצלילי שמרכיב אותה אלא מה שהרצף הזה מורה עליו, מסמן, מייצג. רצף צלילי שאינו מורה על דבר, כמו באגאדא, נחשב לפיכך חסר משמעות.

החריגה מהדבר עצמו היא גם מה שמאפיין את המשמעות שאנחנו מדברים עליה בהקשר הפילוסופי-פסיכולוגי, במובן של מטרה, ייעוד, כוונה לחיים. עברית, אנגלית ושפות נוספות משתמשות באותה מילה (משמעות, meaning) לסימון משמעות בשפה ומשמעות בחיים. אני בוחרת לצאת מנקודת הנחה שאין הדבר מקרי וסבורה כי עיון בלשני באופן שבו אנחנו מדברים על ״משמעות״ בשפת היומיום עשוי לשפוך אור על הבנת המושג ״משמעות בחיים״.

בין אם מדובר במשמעות הקיום או ההוויה האנושית כולה, ובין אם מדובר במשמעות של חייו הפרטיים של אדם, כאשר אנחנו תוהים על משמעות חיינו, אנו מעמידים את עצם קיומנו בסימן שאלה ומהרהרים בו. יכולת ההפשטה האנושית, שאינהרנטית גם לשימוש שלנו בשפה, מאפשרת לנו להרחיק את עצמנו מהכאן-ועכשיו ולהגות במצבנו הקיומי. אך השימוש שלנו בשפה כשאנחנו מנסים לדבר על העולם, על המציאות או על משמעות בחיים עשוי להיות גם מגביל או בעייתי. במונחים של לאקאן (וזוהי עמדה המשותפת גם לפילוסופיה הבודהיסטית) עובדת היותנו יצורים מדברים ((parole-etre היא שורש סבלנו. זאת משום שהשפה הטבעית שמאפשרת לנו, מצד אחד, לדבר על הדברים, מנכיחה תמיד איזה פער בין החוויה, המציאות, לבין האופן שבו הן מומשגות בשפה. מילים אף פעם לא יכולות ללכוד את המציאות המשתנה, הדינמית, כפי שהיא באה לידי ביטוי באמרתו המפורסמת של הפילוסוף היווני הרקלייטוס: ״איש לא יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים״. אבל לשם של אותו הנהר, למשל לנהר הירדן, האדם יכול להיכנס שוב ושוב.

מה שמעבר למילים אינו עוצר ולכן אינו יכול לחזור על עצמו. מה שכן חוזר על עצמו הוא המילה. כדי שנוכל לתקשר זה עם זו ולהבין זה את זו אנחנו חייבים להשתמש בשפה שהיא כללית וציבורית. המילים שאנחנו משתמשים בהן הן כאלה שכולנו מסכימים (פחות או יותר) על משמעויותיהן. כך שבזמן שאינני יכולה להיכנס שוב לחוויה הממשית, בעולם, לאופן שבו אני מייצגת או מסמלת את החוויה הזו בשפה, אני יכולה להיכנס שוב ושוב.

הפער הזה בין החוויה לבין האופן שבו אנחנו מדברים עליה תמיד קיים. הוא יוצר את המתח הבלתי נמנע בין החוויה הפרטיקולרית, החד-פעמית לבין החזרתיות והכלליות של השפה, שמנסה כל הזמן למשמע את המציאות, הן במובן של לתת לה מובנות והן במובן של להכפיף אותה לחוקיה המבניים. הפער הזה מהווה כנראה גם את המקור לתחושה שיש לנו הרבה פעמים כשאנחנו מדברים וכותבים בשפה, שלא הצלחנו לבטא בדיוק את מה שרצינו, שלא הובנו נכון, שאמרנו יותר מדי או פחות מדי, שהפרשנות לדברים שלנו לא נכונה או שדברינו הוצאו מהקשרם.

בעידן הנוכחי של חדשנות טכנולוגיות בלתי פוסקת, בעידן שבו נדמה כי הזמן עצמו עבר תהליך של האצה, בעידן שבו האדם מנסה לנצל את הטכנולוגיה כדי להתגבר על מגבלותיו האנושיות, נדמה כי ההתמודדות עם שאלות על משמעות (בשפה ובחיים) ועל הייחודיות האנושית חשובה מאי פעם. אם נתבונן לרגע באופן שבו התקשורת בינינו השתנתה, נגלה לא מעט. בעידן הטכנולוגי התקשורת בינינו היא הרבה יותר מתווכת, מסומסת, ונעשית הרבה פחות פנים מול פנים. אנחנו מתקשרים זה עם זה בעיקר באמצעים טכנולוגיים, בטלפונים חכמים, ברשתות חברתיות ובאימוג׳ים. אנחנו כבר פחות ופחות רואים אחד את השני, לפעמים גם לא שומעים אחד את השני, וכך אנחנו מאבדים המון משמעויות שנמסרות בהבעות פנים, אינטונציה, עוצמת קול, שפת גוף, הטעמות.

גם השימוש שאנחנו עושים היום בשפה חדשה יחסית – שפת האימוג׳ים (הרגשונים) – גורר עימו הרבה חוסר הבנה. זוהי שפה חדשה יחסית, שהשתלטה על חיינו מאוד מהר. היא קצרה, מהירה, קליטה ולפעמים אפילו מסבירה טוב יותר את מה שאנחנו רוצים להגיד, ואנחנו גם מאוד נהנים להשתמש בה. אבל לאימוג׳ים אין מילון (לפחות לא בינתיים) וגם אין עדיין מוסכמות מספיק ברורות, כך שהרבה פעמים מה שאנחנו חושבים שאנחנו אומרים באמצעותם הוא לא תמיד מה שהצד השני מבין או מפרש. גם הבחירה בין האימוג׳ים השונים הרבה פעמים מבלבלת. מה ההבדל, למשל, בין לב אדום, ירוק, סגול או צהוב? מתי שולחים איזה לב ולמי? ומעבר לכך, האימוג׳ים שאמורים להביע רגשות אנושיים שונים, עלולים לרדד את האופן שבו אנחנו תופסים רגש. הכעס, המבוכה, אפילו האהבה, נראים פתאום אצל כולם אותו הדבר. אפילו הפנים שלנו, אלו שאנחנו כה מזוהים איתן, נראות מבעד לאימוג׳ים, אותו הדבר.

בהרהורים האלה לא היתה לי כוונה רומנטית-נוסטלגית להחזיר את הגלגל לאחור או לטעון שבעבר התקשורת בינינו היתה טובה או נכונה יותר. כל כוונתי היתה לעצור, להתבונן, לחשוב כדי לאפשר לנו לפעול מתוך בחירה. לבחור מה נכון לנו ובאיזה הקשר. אני, מצידי, אמשיך (כך אני מקווה לפחות) לחקור את השפה ואת אופני השימוש שלנו בה כי אני מאמינה שזוהי הדרך הטובה ביותר להעמיק את הבנתנו בנושאים מהותיים אלו ולהאיר את השדה העצום והעמום הזה של ה״משמעות״. זוהי הדרך, לפחות בעיניי, לגרום לנו לחיות חיים שאנו מרגישים שבחרנו בהם יותר מאשר שהם בחרו בנו ולהרגיש שלמים ואותנטיים, או לפחות קרובים לכך.

כותבת המאמר- יעל משעני-אובל, דוקטורנטית לפרשנות ותרבות, בוגרת תוכנית ההכשרה Associate בלוגותרפיה ומנחה ב”מכון מצפן לחקר ויישום המשמעות בחיים” באוניברסיטת תל אביב. 

 

Image by Gerd Altmann from Pixabay 

You may also like

לוגוסקופיה – כלי תומך בטיפול ויעוץ לוגותרפי
לוגותרפיה – תמצית הגישה
המקרה של שוהם – הצצה לשיחה לוגותרפית
שובי לערכך 

Leave a Reply