דרכים למציאת משמעות

מודל עבודה הכולל תיאור 11 מפגשים, תכנית התערבות המבוססת על עבודתם של ברייטברט ושותפיו והותאמה על ידי הכותבת דפנה שדה טסה. 

אלברט איינשטיין בחיבורו ‘העולם כפי שאני רואה אותו’ כותב: ‘האדם החושב את חייו שלו ואת חיי שאר בני האדם כחסרי משמעות לא רק שהוא מסכן, אלא כמעט נפסל על ידי החיים.’

לפני שנים השתתפתי בסדנה בכנס מקצועי בינלאומי בתחום הפסיכואונקולוגיה שנקראה: (Meaning centered group therapy  (Breitbart, 2005 הסדנה פותחה ע”י פרופ’ ויליאם ברייטברט (פסיכיאטר בבית חולים ידוע בניו-יורק לטיפול בחולי סרטן). בסדנה נפגשנו עם כמה שאלות מרכזיות, קיומיות. למעשה, שאלות אלו נגזרו ממשנתו של ד”ר ויקטור פראנקל, יוצר גישת הלוגותרפיה, ומחבר הספר  “אדם מחפש משמעות” (פראנקל, 1970).

במהלך הסדנה נשאלנו שאלה: “למי אני אחראי?” ונתבקשנו לערוך רשימה שעסקה בתחומי האחריות שבחיינו. ברשימה שלי האחריות התיחסה לכל סובבי בהם ילדיי, אמי, בן זוגי, חבריי ומטופלי. כאשר שיתפו חברי הקבוצה, קולגות מארצות מוצא שונות, ברשימות שלהם, נדהמתי לגלות כי רובם התחילו, או לפחות כללו ברשימה גם את עצמם. ואני, שאלתי את עצמי, האם אני אחראית לעצמי? איך זה שבאותו רגע לא הייתי שם למען עצמי? התהיות והחשיבה שבאו בעקבות שאלות נוספות עימם נפגשנו, סייעו לי בהמשך המסע שלי למציאת משמעות – עבור עצמי, ולאחר מכן, עבור מטופלי ותלמידי.

הקדמה

דפנה שדה טסה
דפנה שדה טסה

המאמר יעסוק בפיתוח מודל להנחיית קבוצות בדגש של מציאת משמעות, הנשען על גישת ה’לוגותרפיה’ של  ד”ר פראנקל. במבוא, יוצג רציונל להתערבות המתבסס על הגישה הלוגותרפית. בהמשך, תובא גישת ה- Meaning Centered Group Therapy  (MCGT) שפותחה ע”י פרופ’ ברייטברט, העוסק ביישומה לחולים אונקולוגיים סופניים. בחלק המרכזי יוצג המודל כפי שמיושם בארץ, במרכז התמיכה לחולי הסרטן (הפועל בדומה למרכזי התמיכה של ה-Wellness Community  בארה”ב). המאמר יפרט את מבנה המפגשים ונושאיהם, כולל תכני המפגש,  תוך שימוש בדוגמאות מתוך הקבוצות שנעשו. חלקו האחרון, יתיחס לתהליך הקבוצתי, ויביא הערות לסיכום.

מבוא

בעודנו מצויים בתקופה עתירת שינויים בתחומי חיים שונים, נמצא לא אחת את האדם כפוגש בתסכול, או משבר שיש בהם מוטיבים ותחושות של ‘ריק קיומי’ כמרכיב נלווה לחיים. תחושת העדר סיפוק, אי נחת, כל אלה מעלים ומחדדים את שאלת המשמעות כך שזו הופכת להיות בעלת ערך רב. גישת ה’לוגותרפיה’ שפותחה ע”י ויקטור פראנקל, נוירולוג ופסיכיאטר, ניצול אושוויץ, מהווה פסיכותרפיה העוסקת בחיפוש ובמציאת משמעות (כהן, 2007; פראנקל, 1981, 1982, 2010). פראנקל האמין כי תפקידו של האדם למצוא את המשמעות הייחודית לו, וכי ברגע שאדם מניח לשאלת הישרדותו הפיזית, תעלנה עבורו השאלות: מדוע אני קיים? מהי תכלית קיומי? מה המטרה של החיים, ומה הטעם בחיים?  שאלת ה’משמעות’ בעיניו, היא השאלה המרכזית במוטיבציה של האדם (לעומת עקרון העונג של פרויד, או השאיפה לשליטה ולכוח, של אדלר) (פראנקל, 1970).

פראנקל הדגיש כי לאדם ממד נוסף מעבר לממד הפיזי-נפשי, והוא הממד הרוחני, הנואטי (“נואוס” ביוונית, פרושו דעת). הממד הנואטי מסייע לו לכוון עצמו ולשאוף למציאת משמעות (גוטמן, 1999; פראנקל, 1970). הממד הרוחני  בלוגותרפיה מדומה ל’ארון תרופות’, מאחר והוא מכיל את כל המשאבים היקרים של רוח האדם, אשר ניתן לגייסם על ידי היחיד, כדי להתגבר באמצעותם על מחלות וטראומות שהחיים עלולים להביא לנו. ב’ארון’ זה נמצא כמה מרכיבים, ביניהם: הרצון או השאיפה שלנו למשמעות, המטרות והיעדים בחיינו, הרעיונות והאידיאלים שלנו, יכולת האהבה , המצפון שלנו, מחויבותנו לתפקידים, האחריות שלנו, היצירתיות, הדמיון וחוש ההומור שלנו, וכן המודעות למוות ולאי הקיום (גוטמן, 1999).

המשבר האקזיסטנציאליסטי-קיומי המרכזי עמו אדם נפגש, הוא ההתמודדות עם אפשרות מותו. האקזיסטנציאליזם מתבסס על ההנחה הבסיסית שלבני האדם יש יכולת ייחודית לבחון את השאלה ביחס למהות קיומם כלומר, “להיות או לא להיות”. אנו מודעים  לקיומנו, כמו גם לפוטנציאל של אי הקיום, החידלון. לאדם אין יכולת לנבא או לשלוט באפשרות מותו (יאלום, 2011; (Breitbart, Gibson, Poppito, &  Berg, 2004. האופן בו אדם נפגש עם אופציה זו, הוא שיוצר את המסגרת לפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית, למרחב הטיפולי, שבא לפגוש ולהתעמת עם שאלות העוסקות בין היתר ב’חרדה הקיומית’. הניסיון להבין את הסיבה והמשמעות של קיומנו, מושג שסארטר כינה כ-“raison d’etre”, מאפשר בעבודה עם המטופל, לקיים תהליך בו אדם יוכל להשלים עם עברו, או עם ההווה, ולקבל את העתיד הלא בטוח שמצפה לו (יאלום, 2011; פרנקל, 1970). פראנקל כמטפל וכמאמין בפסיכולוגיה ההומניסטית, סבר כי אדם יכול למצוא משמעות בחייו עד לרגעי חייו האחרונים, ולמעשה עד נשימתו האחרונה (פאברי, 1983, פראנקל, 1985).     

שיטת הMeaning Centered Group Therapy  (MCGT)

בהתבסס על גישתו, החלו ברייטברט וחבריו ליישם את התפיסות הקשורות עם מציאת משמעות בעבודה עם חולי סרטן, כדי לסייע באמצעות נושאים של משמעות ורוחניות בהתמודדות עם הסבל הכרוך במחלה ובהשלכותיה. החיפוש אחר גישות טיפול נוספות בתחום הטיפול הפליאטיבי, ובעיקר בסוף החיים, הובילו ליצירת מודל ההתערבות שיתואר בהמשך (Breitbart &  Heller, 2003; Breitbart et al., 2004 Breitbart, 2002, 2005; ). ברייטברט וחבריו מאמינים כי כחלק מתהליך המפגש עם פרק החיים האחרון, יש חשיבות להתייחס לא רק להתמודדות עם הסימפטומים הפיזיים הקשורים עם מוגבלות וסבל, אלא גם לחלקים האקזיסטנציאליסטיים והרוחניים הטמונים באדם. הצורך במציאת משמעות קיים לנוכח קיומן של תחושות חרדה, רגשי אשמה, ואובדן תקווה, שהם חלק מההוויה הקיומית, המקבלת משנה תוקף, כאשר אדם נחשף לאיום של מחלה מסכנת חיים (יאלום, 2011). ערכן של הלוגותרפיה והפסיכותרפיה האקזיסטנציאליסטית בפרק החיים האחרון הוא בכך, שגישות טיפוליות אלו מעודדות את האדם להתבונן ולחקור את חייו במונחים של בחירות משמעותיות. מטופלים רבים זקוקים להדרכה והכוונה בהבנת סוגיות הקשורות בשימור המשמעות ומציאת תקוה בסוף החיים. יש בכך משום סיוע בעל ערך להתמודדות עם נטל הסבל הפיזי, והנפשי של האדם בסוף חייו.

כעובדת סוציאלית בתחום האונקולוגיה, השותפה להקמת המרכז וכמנחת קבוצות פעילה בכל השנים, אני רואה חשיבות רבה בהתאמת מודלים של התערבות שיתאימו לצרכי אוכלוסיית המטופלים.

שיטת ה-  MCGT פותחה כהתערבות קבוצתית שמטרתה שיפור והעלאת איכות חיים רוחנית ומעשית של המטופל, והפחתת מצוקה נפשית (Breitbart & Heller, 2002). ההתערבות יועדה להרחיב ולהעשיר את המקורות למשמעות באמצעות לימוד הפילוסופיה של המשמעות,  מתוך ה”לוגותרפיה” של פראנקל, וממקורות אקזיסטנציאליסטים אחרים (פראנקל, 1970, 1985; Yalom, 2011). זוהי התערבות מובנית של שמונה מפגשים, שתחילתה בהרצאת מבוא, והמשכה בשאלות והתנסויות מתוכננות המשלבות כתיבה אישית. בעקבות כל שאלה או התנסות, המשתתפים מעלים את שכתבו, ומתקיים דיון קבוצתי. כמו כן ניתנים שיעורי בית בין המפגשים. כל קבוצה מונחית על-ידי איש מקצוע. כדי לעודד מודעות עצמית ולטפח תחושת משמעות, לכל המפגשים יש נושאים ספציפיים הכוללים מקורות שונים למציאת משמעות, בהם:

מקורות היסטוריים – ‘החיים כמורשת’. מורשת ביחס לעבר, להווה, ולעתיד.

מקורות התייחסותיים – המפגש עם מגבלות וקשיי החיים, הסרטן ומשמעותו עבורי. האופן בו ניתן להפוך משבר, לנקודת מפנה ולצמיחה אישית (קשיי הסבל הפיזי והרגשי, מצוקה אישית, המפגש מול המורטליות האישית).

מקורות יצירתיים – לקיחת חלק פעיל בחיים באמצעות תפקידים, מחויבות, עבודה, אחריות ומימוש הישגים.

החיבור לחיים – באמצעות יחסים בין אישיים, הקשר עם יצירה, טבע, אמנות והומור.

ההתערבות של ברייטברט ושותפיו Breitbart et al., 2004)) נערכה כמחקר. המשתתפים מילאו שאלונים בתחילת ההתערבות, במהלכה, ולאחר תום ההתערבות, במטרה לבדוק את תוצאת ההתערבות. הם נבחרו באופן אקראי וחולקו לשתי קבוצות. קבוצה אחת עבדה בגישת ה-MCGT, והשניה – היתה קבוצת תמיכה רגילה, ששימשה קבוצת ביקורת. המשתתפים היו חולי סרטן בשלב III ו-IV של המחלה, משני מרכזים רפואיים בניו יורק. מי שהוזמנו היו בעלי פרוגנוזה של יותר מארבעה חודשי חיים, מעל גיל 21, ודוברי אנגלית.  תוצאות ההתערבות הצביעו על שיפור בממדים של איכות החיים הרוחנית, פיחות באובדן התקווה, וירידה ברצון למות, באחוזים גבוהים יותר מאשר בתוצאות שהתקבלו בקבוצות התמיכה הרגילות, כלומר קבוצת הביקורת. המחקר והקבוצות במודל ה-  MCGTהחלו לפעול בשנת 2000. במסקנות שהתקבלו בעקבות ארבע הקבוצות הראשונות, בלט קושי שנבע מהיעדרויות ונשירה של משתתפים בשני סוגי הקבוצות, למרות שההתערבות היתה קצרת מועד. ההסבר לכך נקשר עם ריבוי הקשיים הפיזיים של חולי הסרטן בשלבי מחלה מתקדמים. בעקבות זאת הם אמנם המשיכו בעבודה עם מודל זה, אולם בשנים האחרונות ניסו לפתח התערבויות בדגש של מציאת משמעות לאוכלוסיות נוספות, כמו צוותים רפואיים (Filion et al., 2009).  בנוסף, החלו ביישום ההתערבות באופן פרטני עם אוכלוסיית חולי סרטן שמחלתם מתקדמת (Breitbart et al., 2012).

קבוצות במרכז “חזקים ביחד”,The Wellness Community, האגודה למלחמה בסרטן.

החל משנת 2000 מתקיים מרכז פעיל לתמיכה בחולי סרטן ובני משפחה בבית האגודה למלחמה בסרטן בגבעתיים, ובתמיכתה המלאה. המרכז פועל במודל דומה למרכזי ה-Wellness Community  בארה”ב, על בסיס הפילוסופיה והעקרונות שפותחו על פי גישתו של ד”ר הרולד בנג’מין (1987, 1995Benjamin, ), אשר ראה באדם המתמודד עם מחלת הסרטן שותף פעיל   “The Patient Active Concept”, המחפש דרכים שונות כדי לשפר את מצבו ולסייע בקידום הטיפול במחלתו והחלמתו, לצד הטיפול הרפואי הקונבנציונלי. הוא סבר כי בשילוב של עבודת גוף-נפש יש סיכוי רב יותר לשיפור באיכות חיי המטופל. כחלק מהפעילויות במרכז התמיכה, מתקיימות קבוצות תמיכה ארוכות טווח למשתתפים המתמודדים עם מחלה פעילה, או בסיום הטיפול האונקולוגי.

כעובדת סוציאלית בתחום האונקולוגיה, השותפה להקמת המרכז וכמנחת קבוצות פעילה בכל השנים, אני רואה חשיבות רבה בהתאמת מודלים של התערבות שיתאימו לצרכי אוכלוסיית המטופלים. מתוך הכרות רבת שנים עם אוכלוסיית חולי הסרטן בשלבי מחלה שונים, למדתי מחד, על הערך המוסף של קבוצות התמיכה למיניהן ומאידך, בקשיי גיוס המשתתפים, כמו גם נשירה גבוהה יחסית של משתתפים מקבוצות. בנוסף לכך, למדנו מניסיוננו במרכז “חזקים ביחד”, כי אנשים חולים בארץ מעדיפים קבוצות הומוגניות מבחינת שלבי המחלה – חולי סרטן בשלבי מחלה ראשונים מתקשים לחבור לקבוצה בה נמצאים חולים שמחלתם מתקדמת ואף סופנית. מטופלים שמחלתם מתקדמת מתקשים להגיע לקבוצה, ואם בכל זאת יצטרפו, הרי שהסיכוי לנוכחות רציפה, והשתתפות בכל המפגשים אינה מתרחשת בפועל.

בשנים האחרונות נוכחתי ביתרונות ההתערבות הקבוצתית קצרת המועד, ופיתחתי מודלים שונים לעבודה עם חולי סרטן (קבוצות ‘טבעתרפיה’; ‘מפגש עם העצמי במשא-המסע העכשוי’, ו’לנשום ולחשוב אחרת בשביל עצמי’ – קבוצה במודל קוגניטיבי-התנהגותי). כחלק מתפיסה זו ועל בסיס היכרותי עם גישת הלוגותרפיה של ד”ר פראנקל, בחרתי להנחות קבוצה במודל דומה להתערבות שנעשית על-ידי פרופ’ ברייטברט ושותפיו. ההתערבות כוללת שנים עשר מפגשים שבועיים. התוספת של ארבעה מפגשים, לעומת המודל המקורי הכולל שמונה מפגשים, באה להעשיר ולהרחיב את התהליך הקבוצתי הפוטנציאלי עבור המשתתפים. המטרה בהתערבות זו היא להעמיק ולבסס דרכים שונות למציאת משמעות, להעצים את כוחות המשתתפים, ולהקנות להם כלים נוספים במהלך ההתמודדות עם מחלתם.

המשתתפים בקבוצה נמצאים בשלבי טיפול אונקולוגי פעיל או בסיומם, בשלבי החלמה ושיקום. עם זאת, אין מגבלה ביחס לכניסת משתתפים עם מחלה כרונית או מתקדמת, בתנאי שבראיון מוקדם המטופל יבדוק את יכולתו להתחייב להשתתף בכל המפגשים. הסיבה לכך קשורה בעובדה שבשל צורת העבודה בקבוצה ותכניה, אין כמעט עיסוק במאפייני המחלה של המשתתפים (בשונה מקבוצות תמיכה ארוכות טווח). אציין, כי ההתערבות שתתואר כאן אינה נעשית לצרכי מחקר, אלא כהתערבות שדה, ואינה כוללת מתן שאלונים או כל חומר מחקרי. עם זאת, בכל מפגש אחרון נערך סיכום וניתן משוב ביחס לחווית ההשתתפות והלמידה בקבוצה עבור המטופלים. עד לאחרונה (2021) התקיימו 22 קבוצות לחולי סרטן בשלבי מחלה שונים.

 מבנה המפגשים והנושאים

כל קבוצה מתחילה בהרצאת מבוא ובה רקע לגישתו של פראנקל ה’לוגותרפיה’ , וכן דגש על מציאת משמעות על-פי מקורות שונים (יאלום,2011 , יגורי, 2016, כשר, 2002, ,2004; פראנקל, 1970, 1981, 1982, 1985). לאחר מכן מתקיימים אחד עשר מפגשים שבועיים מובנים, הכוללים כתיבה ותיעוד במחברת אישית, תוך כדי שיתוף חברי הקבוצה בתכנים הכתובים ועיבוד התהליך הקבוצתי. המפגש השנים עשר והאחרון מיועד  לסיכום אישי וקבוצתי. בכל תחילת מפגש המנחה מציגה שאלה, או מעבירה התנסות המלווה בהנחיות מתאימות, או שמובא טקסט הקשור עם נושא המפגש. כל משתתף מוזמן לחשוב ולכתוב לעצמו את התייחסותו לשאלה. לאחר מכן, חברי הקבוצה מוזמנים להעלות את שנכתב, או לשתף בחווית ההתנסות, והמשמעות הניתנת לכך בהקשרים השונים. המפגש האישי והקבוצתי יוצר דיאלוג עשיר, ומאפשר למשתתפים למצוא בעצמם מרחב לחקירה ולהתבוננות עצמית. הלמידה ההדדית מפרה ומקדמת חוויה של התפתחות אישית והעצמה.המשתתפים מוזמנים לכתוב לעצמם הערות ומחשבות גם בין המפגשים, כדי לקדם רצף של חוויה מתמשכת ומשמעותית.

להלן אתאר חלק מהמפגשים  שידגימו את אופן העבודה במהלך מפגשי הקבוצה, תוך שימוש בתיאורי אירועים (vignettes) שנלקחו מתוך כמה מהקבוצות שהנחיתי.[1]               

מפגשים 2 ו-3 משמעות בקונטקסט האישי, ההיסטורי והמשפחתי. אחת המשתתפות, אשה דתית, אקדמאית, מרצה באוניברסיטה, נשואה ובעלת משפחה, בתחילת שנות ה-60 שלה. היא סבלה מסרטן שאופיו כרוני שהשפיע על תפקודה הפיזי, גרם לכאבים והיקשה על שגרת חייה. ת. שיתפה את הקבוצה בסיפור מתוך חיי משפחת המוצא שלה. היא תיארה את דמות סבתה ז”ל כפמיניסטית ולוחמת על עמדותיה ההומניסטיות. סבתה הביאה בעשייתה למעורבות רבים ממשפחתה האמידה בהצלת חיי יהודים  פליטים בעת מלחמת העולם השנייה, תוך כדי סיכון חייהם. סיפור מאבקה של הסבתא היה מקור להשראה עבור ת., באופן בו גם היא עצמה היתה עסוקה בערך הנתינה ויישומו בפעילויות עשייה והתנדבות שונות, שסייעו לה וחיזקו אותה תוך כדי מאבקה במחלתה. הקבוצה שיקפה למשתתפת כיצד המורשת של סבתה היתה מגולמת בדרך חייה שלה, ונתנה משנה תוקף לעשייתה למרות מוגבלותה וסבלה הפיזי.   

מפגש 4 –  משמעות בהקשר לזהות העצמית, וכפי שהיא נתפסת בעקבות מחלת הסרטן. כמענה לשאלה ‘מי אני?’ ובהתייחס לזהות העצמית שלה, הביאה המשתתפת ע., בת 64, נשואה ואם לארבעה ילדים, כמה נקודות ציון שמאפיינות אותה. היא היתה מוגבלת פיזית, צולעת עקב נזק מולד. המשתתפת חוותה יתמות מאם בגיל צעיר, כשברקע סבלה גם מסכרת וממחלת קרוהן. היא הצטרפה לקבוצה בשלב ההחלמה מסרטן שד וטיפול אונקולוגי משלים. היא ראתה עצמה כמי שהחיים הערימו בפניה קשיים מסוגים שונים ועל אף זאת התמודדה, תפסה עצמה כמסוגלת למנף את עצמה על אף מצבי קושי, וראתה בחייה אתגר. המשתתפת מצאה משמעות בעשיה למען משפחתה, ובקידום תחומי עניין לצורך התפתחותה האישית. בקבוצה היא שימשה מודל ליכולתו של האדם להתעלות מול מצבי חיים, לכאורה בלתי אפשריים. העניין והמעורבות הבין-אישית שגילתה כלפי משתתפים אחרים במהלך הקבוצה בטאו את אנושיותה וחמלתה כלפי כמה מחברות הקבוצה שקשייהן נגעו לליבה. הקבוצה שיקפה לה את דרכה הייחודית לתרום ולהעניק לסביבתה, והביאה בכך להעצמתה וצמיחתה האישית.  

מפגש 5 –   “דרכים למציאת משמעות”, צמתים ונקודות מפנה בחיים, ספור של דרך. בהתייחסות לשירו של  רוברט פרוסט, משורר אמריקאי, The Road not Taken””. השיר נקרא במשותף בקבוצה, בתרגומה העברי של מרגלית אולמן.  ה. משתתפת בת 55, אשה קשת יום שסבלה ממחלה גרורתית, דיברה על הגעתה לצומת קריטי בחייה. היא ניצבה בפני קבלת החלטה. למרות מצבה האובייקטיבי הקשה, החליטה במהלך מפגשי הקבוצה לעזוב את בעלה (יחסי זוגיות שאף לוו באלימות, בעיקר כשילדיה היו קטנים), ולעבור להתגורר לבד. היא עשתה זאת כדי להמשיך ולקדם את בחירתה לחיות באיכות חיים רגשית טובה בפרק החיים שנותר לה. הקבוצה חיזקה אותה על האומץ והנחישות לעשות צעד זה בעיתוי כה מורכב בחייה. היכולת שלה לבחור ולעשות מעשה זה ייצגו את יכולת ההתרסה האנושית, כפי שתוארה על-ידי פראנקל (1970) בלא מעט מצבי קצה. ה. אף טענה כי ראתה בהופעת המחלה בחייה אירוע שהיה צפוי וברור מבחינתה. היא נקטה בצעד יוצא דופן, תוך כדי לקיחת סיכון בידיעה שבחירה מעין זו יכולה אף להקשות עליה בתנאי חייה. הקבוצה היתה מקור תמיכה חשוב ומשאב מסייע לאשה, במהלך וגם עם תום מפגשי הקבוצה.

מפגש 6 –   אחריות ותפקידים בחיים. השאלה ‘למי אני אחראי’? הפגישה את ט. , משתתפת בת 62 , נשואה ואם לשלושה מתמודדת עם חזרת סרטן המטולוגי עם תחושה קשה שאינה יכולה עוד להמשיך בדרכה עד כה. היא אמרה, ‘לקחתי אחריות על כל העולם’! , והוסיפה ‘אחריות’ גם על השמחה של כל בן משפחה! במודעות הנוכחית והעכשוית הבינה, כי אינה יכולה יותר לשאת בכך. תחושות התסכול והניצול הבלתי פוסק התישו אותה. עיתוי המפגש עם שאלת האחריות והתפקידים שבחייה יצרו מומנטום ייחודי של התפכחות עבורה. כבת לניצולי שואה שניסתה לרצות את הוריה, ובהמשך את בעלה ובני משפחתה, היתה זו הזדמנות עבורה להרהר ולבחון שאלה זו. הגילוי והתובנה בהתייחס לתחושת החסר ביחס להעדר אחריות שלה ביחס לעצמה, היו נקודת מפנה עבורה.

מפגש 8 –  מקורות התייחסותיים (attitude) למשמעות. המפגש עם גבולות החיים והמודעות למוות האישי. שאלות כמו: האם אתה עדיין מוצא משמעות בחיי היום יום, למרות ידיעת הסוף (מתוך נסיבות אבחנת הסרטן והשלכתו האפשרית)?  האם חל שינוי בהתייחסותך לחייך, או לחיים בכלל מאז אבחנת מחלתך? איך את/ה מתייחס/ת למוות? נסה/נסי להעלות מחשבות ביחס ל’מוות טוב’ .  מ., גבר בן 65, משתתף בקבוצה מס’ 10, אדם דתי, נשוי ואב ל-3, פנסיונר, מחלים מסרטן המטולוגי. מ. סיפר בקבוצה כי חלם על ‘מות נשיקה’, אך חשש כי לא כך יהיו הדברים. הוא חש כי השלים את משימות חייו המרכזיות, וכי אם עליו להיפרד מהעולם בקרוב – הרי שהוא מוכן לכך. לדבריו, ‘אין לאנשים טענות כלפי, ואין לי טענות כלפי אחרים’. הוא ציין כי קיים בו צורך להיפרד מהיקרים לו, וכי חשוב לו שיזכרו אותו ‘כאדם של נתינה לזולת’. מבחינתו שוחח עם אשתו על כך ואף בקש ממנה שם של שיר שהיה מעונין שיושר בהלוויתו. נראה כי מ. הקדיש מחשבה לנושא עוד קודם. האופן בו הביא את דבריו ממקום של קבלה והשלמה אפשרו למשתתפים נוספים להביא את מחשבותיהם ותחושותיהם בנושא. אחדים מהמשתתפים ציינו כי זו פעם ראשונה שהם מאפשרים לעצמם לחשוב על כך. אחת המשתתפות אף ציינה כי הנושא מאד מפחיד אותה, וכי היא מעדיפה שלא לדבר על כך.

סוגית המוות מועלית בקבוצה בדרך כלל במהלך המחצית השנייה של המפגשים, כשהקבוצה מגובשת יותר, והמשתתפים נפתחים ומביאים יותר מעצמם, כולל שיתוף במצבי חיים אישיים יותר. כמנחת הקבוצה, אני מוצאת שוב ושוב עד כמה הצורך לפתוח נושא זה הוא חשוב, גם אם מאיים עבור חלק מהמשתתפים. לא אחת זו הזדמנות ראשונה עבור המשתתפים לשוחח על כך, ולדון ב’חרדת המוות’, שהיא מוטיב בסיסי בחיינו. מוטיב זה מקבל משנה תוקף בעימות פוטנציאלי עם המורטליות העצמית של מטופל חולה או מחלים מסרטן (יאלום, 2009, 2011).   

מפגש 10 –  יצירתיות – הטבע, האמנות, יופי, והומור בחיים, ומשמעותם בחיינו.  לקראת מפגש זה המשתתפים מתבקשים להכין ולהביא למפגש ‘רשימה שמחה’ שבה יציינו מספר דברים שהם עושים, עשו, או ירצו לעשות, שיגרום להם לשמחה, עניין וסיפוק. הם מתבקשים לעשות דבר אחד לפחות מתוך הרשימה במהלך השבוע.  נ., גבר בן 42, רווק, מחלים לאחר סיום טיפול כימותרפי. בתחילת מפגשי הקבוצה היה מכונס בעצמו ומדוכא למדי. בהמשך, נפתח באופן הדרגתי והשתתף  באופן פעיל בקבוצה. הוא הכין רשימה ובה ציין כי הוא מבקש לפגוש חברים חדשים (הוא התיידד עם אחת המשתתפות בקבוצה), למצוא בת זוג, להביא ילד לעולם, ולעשות מעשה נועז! (הוא לא פירט). במהלך אותו שבוע הזמין כרטיס לנסיעה לטיול בחו”ל, מעשה שרצה בו מאד, אך דחה זאת שוב ושוב.

מפגש 11 –  רגעים משמעותיים בחיי  – איך להשאיר חותם, להותיר עקבות, ליצור אדוות?  ל. משתתפת  שעסקה במקצוע טיפולי בתפקיד בכיר, התמודדה עם תופעות לוואי קשות וקושי נפשי לחזור לשגרת חייה עם תום הטיפול האונקולוגי. ל. היתה מעוניינת  להמשיך ולפתח תכניות חינוך בתחום עיסוקה ו’לגדל דור חדש של מטפלים’.  משימתה, כפי שבחרה לשתף את חברי הקבוצה היתה לכתוב ספר שיתבסס על הידע והניסיון שרכשה במשך שנות עבודתה. בכך ביקשה ליצור ‘אדוות’, להשאיר משהו אחריה לעתיד לבוא.

לקראת המפגש האחרון המשתתפים מוזמנים לשוב ולקרוא במחברתם, להכין סיכום ללמידה ולחוויה שפגשו בקבוצה, ולאופן בו ימשיכו לצקת משמעות במסע חייהם.         

מפגש  אחרוןסיום ופרידה, תקוות לעתיד – תהליך הסיום בקבוצה, סיכום, ותרומת ההתערבות. המנחה מסייעת באמצעות התנסות של דימיון מודרך לאזכר אמירות משמעותיות של כל משתתף בקבוצה. לאחר מכן נערך סיכום אישי וקבוצתי ביחס לאופן בו המשתתפים נתרמו מההתנסות. עם איזו ‘צידה לדרך’ ימשיכו. מה הוסיפו ל’סל התרופות’ הפרטי שלהם בעקבות ההתערבות, או לחילופין על מה יוותרו כדי להיטיב עם עצמם. בנוסף, המשתתפים מוזמנים לתת משוב למנחה ולקבוצה כחלק מסיום וסגירת הקבוצה.

התוספת של ארבעה מפגשים, לעומת המודל המקורי הכולל שמונה מפגשים, באה להעשיר ולהרחיב את התהליך הקבוצתי הפוטנציאלי עבור המשתתפים.

התהליך הקבוצתי

מודל הקבוצה כפי שהוצג עד כה הדגים קבוצה מובנית שלה נושא מובחן ומתוכנן לכל מפגש. עם זאת כדרכן של קבוצות ובמהלכן, מתקיים תהליך ייחודי ומגוון באמצעותו מתרחשת למידה, הפנמה והתפתחות אישית וקבוצתית.

התהליך הקבוצתי שמתרחש בקבוצות אלו, מרחיב את עולם המשמעויות שמובא באופן אישי על ידי כל משתתף וסיפורו. הקבוצה משמשת כ’מראה רב-כיוונית’ המהדהדת למשתתפים סיפורי חיים, זיכרונות, ודרכי התמודדות אישיים. כל אלה תומכים ביצירת קליידסקופ של משמעויות והקשרים נוספים, הנותנים לא אחת מימד נוסף מעבר למשמעות האישית אותה מביא המשתתף. יש בכך משום תרומה שתסייע להסתכלות ולהבנה אחרת של התנסויות והתיחסויות. היחוס האישי מקבל משנה תוקף וערך מוסף ייחודי, כתוצאה מקיום התהליך הקבוצתי.

משתתפים בקבוצות השונות הדגישו, כי תחנות המסע יצרו עבורם פסיפס מגוון. מסע זה שילב בין חוויות ייחודיות בחייהם, והתבוננות נוספת על עצמם  בקונטקסט שהושפע מאירוע המחלה, אך העניק להם מבט אחר על חייהם בכלל. המראה הקבוצתית מרחיבה את ההקשרים ויוצרת מרחב נוסף ומעשיר ליחיד ולרבים גם יחד.

הערות סיכום

כאמור, עד לאחרונה (2021) התקיימו 21 קבוצות לחולי סרטן בשלבי מחלה שונים או ברמיסיה (הפוגת מחלה). בכל קבוצה השתתפו בין 7-10 אנשים ובסך הכל – מעל 200 משתתפים בכל הקבוצות. כאשת מקצוע וכמנחה, אני מוצאת את מודל ההתערבות שתיארתי למעלה כמעשיר ומתגמל במיוחד. מעבר ללמידה ולהתפתחות האישית, נוצרת חוויה קבוצתית המעצימה את המשתתפים ומאפשרת להם להיפגש עם נושאים משמעותיים עבורם.

המשתתפים מבטאים תחושה של צמיחה אישית, או כפי שסיכמה אחת המשתתפות שהביעה ספק רב לגבי התועלת שבהשתתפות בקבוצה בתחילתה, ‘זו היתה בשבילי תחנת תידלוק לנשמה’.

במקביל לקבוצות שהתקיימו במרכז “חזקים ביחד”, הנחיתי כמה סדנאות במודל דומה, שניתנו לאנשי מקצוע מטפלים, במתכונת של ימים מרוכזים (בתכנית ‘להיפרד בשלום’, בת.ל.ם, בלימודי ה’לוגותרפיה’, ביחידה ללימודי חוץ באוניברסיטת ת”א, ועוד). ניסיוני מצביע על כך שמודל התערבות זה הוא בעל ערך אנושי ותרפויטי לאוכלוסיות שונות ומגוונות – אנשים המתמודדים עם מחלה קשה, אוכלוסיות במעגלי חיים שונים, ואף יעיל בעבודה עם מטפלים וצוותים המחפשים דרכים נוספות למציאת משמעות ביום יום ובעיסוקיהם. בשנים האחרונות אני מנחה סדנה זו לקבוצות נשים באמצע החיים, וכן לקבוצות ממגזר הגיל השלישי. אני מאמינה, כי מודל התערבות זה הוא בעל פוטנציאל יישומי לתחומים שונים בעידן בו הצורך במציאת משמעות נמצא במוקד השיח המקצועי, הערכי והאנושי גם יחד.

רשימת מקורות

גוטמן, ד. (1999), לוגותרפיה למטפל. עבודה סוציאלית משמעותית. תל-אביב: הוצאת דיונון,   אוני’ ת”א

יאלום, א. (2009) להביט בשמש. תל-אביב: הוצאת דביר.

יאלום, א. (2011). פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית. אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר מוציאים לאור וירושלים: הוצאת ספרים ע”ש י”ל מאגנס, האוניברסיטה העברית.

יגורי, תמי. (2016). פתרון חידת המשמעות. הוצאת כרמל.

כהן, א.  (2007), מרפא פילוסופי. תרפיה פילוסופית הלכה למעשה. חיפה: אמציה הוצאת ספרים.

כשר, א. (2002). ספר קטן על משמעות החיים. בני-ברק: הוצאת הקבוץ המאוחד ועמותת יהורז.

כשר, א. (עורך), (2004). משמעות החיים. בני-ברק: הוצאת הקבוץ המאוחד ועמותת יהורז.

פאברי, ג’. ב. (1984). המשמעות של חייך. תל-אביב: ספרית פועלים והוצאת הקבוץ הארצי.

פראנקל, ו. (1970). אדם מחפש משמעות. תל-אביב: הוצאת דביר.

פראנקל, ו. (1982). הזעקה הלא נשמעת למשמעות. תל-אביב: הוצאת דביר.

פראנקל, ו. (1985). השאיפה למשמעות. תל-אביב: הוצאת דביר.

פראנקל, ו. (2010). הרופא והנפש. אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר מוציאים לאור.

Benjamin, H.H. (1987). From victim to victor: For cancer patients and their families. New York, NY:Dell  Publishing.

Benjamin, H.H. (1987). The Wellness Community Guide to fighting for recovery from cancer.  New York, NY: Penguin Putnam. 

Breitbart, W. (2002). Spirituality and meaning in supportive care: Spirituality and meaning centered group psychotherapy interventions in advanced  cancer. Supportive Care in Cancer, 10, 272-280.

Breitbart, W., &  Heller, K. (2003). Reframing Hope: Meaning-centered care for patients near the end of life. Journal of Palliative Medicine, 6, 979-988.

Breitbart, W., Gibson, C. Poppito, S., &  Berg, A. (2004). Psychotherapeutic  interventions at the end of life: A focus on meaning and spirituality. Canadian  Journal of Psychiatry, 49, 177-184

Breitbart, W. (2005). (Editorial). Spirituality and meaning in cancer. Rev Francoph Psych-Oncologie, 4, 237-240.

Breitbart, W., Poppito, S., Rosenfeld, B., Vickers, A.J., Li, Y., Abbey, J., . . . Cassileth, B.R. (2012). Journal of Clinical Oncology, 30, 1304-1309.

Filion, L., Duval, S., Dumont, S., Gagnon, P., Tremblay, I. Bairati, I. & Breitbart, W. (2009). Impact of a meaning-centered intervention on job satisfaction and on quality of life among palliative care nurses. Psycho-Oncology, 18, 1300-1310.

Greenstein, M., &  Breitbart, M. (2000). Cancer and the experience of Meaning:  A  group psychotherapy program for people with cancer.  American Journal of Psychotherapy, 54 ,486-500.

[1] מודל העבודה מבוסס, על עבודתם של ברייטברט ושותפיו (Breitbart, 2004), אולם בפועל הותאם על ידי ועבר תהליך התפתחות ושינוי, מתוך ראייתי את צרכי האוכלוסיה, ועל בסיס הניסיון שהצטבר מהנחיית הקבוצות בפועל.

לכלים שאלונים ורעיונות הפעלה – לחץ כאן

לגישות טיפול וגישות התערבות נוספות – לחץ כאן

ללקסיקון המונחים בלוגותרפיה – לחץ כאן

Photo by Marek Piwnicki on Unsplash

נכתב ע"י דפנה שדה טסה

דפנה שדה טסה, עובדת סוציאלית MSW, פסיכותרפיסטית קוגניטיבית התנהגותית, מומחית בריאות ומנחת קבוצות. מלווה אנשים בשבילי החיים, בצמתי דרכים, ובסוף החיים. משנתו של ד"ר פראנקל בשאלות של משמעות בחיים מהווה נדבך חשוב בעבודתי, וכמנוף לעיבוד הקושי ולצמיחה אישית.

אחרים קראו גם את:

שעון החול שגית שלמה

שעון החול של חיינו

“חלופיות קיומנו בשום פנים אינה נוטלת ממנו את טעמו. אך בחלופיות זו מתגלה אחריותנו, שכן …

כתיבת תגובה