חוסן רוחני מנקודת מבט עכשווית

“לא הומאוסטזיס (Homeostasis )  דרוש לאדם אלא מה שאני מכנה “נואודינמיקה” היינו: הדינאמיקה הרוחנית בשדה מתיחות קוטבי, שבו הקוטב האחד הוא הפשר שיש להגשימו והקוטב האחר הוא האדם שעליו תפקיד הגשמת הפשר”/ ויקטור פרנקל

אפשר לקבוע שהמושג חוסן ((Resilience או עמידות מתייחס לתהליך דינמי הכולל הסתגלות חיובית בהקשר של מצוקה ניכרת ( Luthar et al, 2000). זאת כשמתכוונים לחוסן נפשי או פיסי. אולם כאשר אנחנו מדברים על ההיבט הרוחני המילה “הסתגלות” פחות רלוונטית.
ברוחו של פרופ’ ויקטור פרנקל חוסן רוחני ינוסח כך: .
חוסן רוחני= מצב לא שגרתי ומאתגר+ שינוי זווית ההסתכלות+ תנועה תודעתית ו/או אקטיבית.
ייחודו של האדם לפי תפיסה זאת בכך שברוחו הוא יכול לצלוח (כמעט) כל מכשול ולו בקבלת העול על עצמו בהשלמה. זהו המימד ההתייחסותי לפי הלוגותרפיה- האופן שבו אני בוחר להסתכל על מציאות חיי, על גורלי ולנקוט עמדה.

אני ארצה לטעון שבניגוד לחוסן גופני, נפשי, חברתי, אקולוגי שפירושו החזרת שיווי המשקל ושאיפה להומאוסטזיס,יחתור המבקש לעצמו חוסן רוחני דווקא למצב של העדר שיווי משקל, של טלטול מערכות, של טריפת הקלפים מחדש.
רוצה לומר שהמציאות הנוכחית ש”נכפתה עלינו”, השתלטות נגיף הקורונה על חיינו, היא אולי שעתה היפה של הרוח, הזדמנות פז לחוות אותה במלוא עוזה ואפשרות להתרומם עמה מעלה למחוזות אחרים, שלעולם לא נצליח לפגוש בהם במצבי שגרה “נוחים” וסטטיים.
“בריאות הנפש מבוססת על מידת מה של מתיחות.. בין מה שאדם כבר פעל ובין מה ששומה עליו לפעול או הפער בין הוויתו של אדם ובין מה שראוי הוא להיות”/ פרנקל
כיצד זה עשוי להיתרגם למציאות היום יומית של חיינו? איך אנו יכולים בלב הקושי לפתח חוסן רוחני ? ובאיזה אופן העדר שיווי משקל יכול להחשב דבר חיובי?
אנסה לענות על שאלות אלו דרך מונחים חדשים שהומצאו לאחרונה בשיח הציבורי או כאלה שנדחקו לקרן זווית ועלו לסדר היום מחדש מאז הקורונה הגיחה לחיינו.
(לשם ההבהרה לפי שמתחילים: אין הכוונה לחתירה לחוסר יציבות מנטלית או פיזית, כי אם רוחנית, כלומר: כזאת המזהה פוטנציאליים לשינוי ומשמעות בקרב האדם, המגלה “סודות” חבויים בכל בן אנוש)
להלן אחדים מהם:

“לא חיוני”

“נשאיר במשק רק את העובדים החיוניים”, טענו המנהיגים. באחת הלכו הביתה למעלה ממיליון בני אדם. למעלה ממיליון! ברגע שברירי כל כך הבינו אינספור אנשים כי אפשר בלעדיהם. מפח נפש, מכה קשה לאגו, ביטול עצמי, אינסוף מחשבות על חיים שלמים שאבדו, חיים של אשליה. לא צריך אותי יותר, אז אולי בעצם מעולם לא הייתי נחוץ באמת לאיש. כאב עצום. מפלה נפשית. האוטומט מגיב בכעס, עלבון, תסכול, עצב, אין אונים, שברון לב, מעגל קסמים שאין ממנו מוצא.

חיוניות, ויטאליות, נמרצות היא תכונה בעלת פוטנציאל של נביעה. היא אינה תלויה בדבר. הראיה היא שיכול להיות אדם שיש לו לכאורה הכל (כסף, כוח, השפעה, משפחה) ומבפנים הוא אדם מת, חסר חיים, ולהפך- ישנם לא מעט מקרים של אנשים דלי אמצעים שהנהרה על פניהם מעידה על חיוניותם הרבה. כלומר על אף שיש אלמנטים מולדים בסיפור את החיוניות יוצר האדם בכוחות עצמו ובמצבי משבר, כמו זה הפוקד אותנו כעת, כשהקרקע נשמטת מתחת רגליו, כשהכל מתערער, נדרש הוא לא למנוחה ולעצירה אלא לחיפוש, להרחבת גבולות התודעה, לתנועה מעלה, מטה ולצדדים, לעומק לגובה ולרוחב- כל זאת על מנת לאתר את אותם מקורות נביעה אמיתיים. זהו מקומה של הרוח.  הרוח המותחת את גבולות אישיותנו ועצמיותנו לכדי גילוי כוח החיים.
בהסתייגות ובהגינות יש לומר שבמצבי קיצון, במצבי סבל קשים לא פשוט לגייס חיוניות אך עם יד על הלב רוב רובם של המקרים בתקופה שלנו, אינם נמצאים בקצוות.

“סגר”

“ליל הסגר” קראו לפסח השנה, הפעם הראשונה מאז קום המדינה שאנשים נדרשו להסתגר בבתיהם, “סגר מוחלט על בני ברק”, “סגירת שכונות בירושלים”, “עוצר על הבתים בערב החג בכל הארץ” ועוד ועוד.
“מה?!” , “כמה זמן?!” ,”איך נעמוד בזה?”, “אני לא מסוגלת יותר לשבת בבית…” ועוד כהנה וכהנה תגובות. מיד עולה הרצון להשיב את “שיווי המשקל” המוכר, להחזיר את תחושת השחרור המוחלטת, לחוות חופש בחירה אינסופי, אולם שם לעיתים קרובות אנחנו גם נופלים כי ראה זה פלא, גם אז, כשהכל נראה אפשרי, כשהיציבות “מובטחת”, כשנדמה שלא יאונה לנו כל רע ושאנו שמורים ומוגנים -איכשהו האושר הנכסף ממאן לבוא.. אז אולי טעינו בכתובת.
סגר מזמין הצטמצמות, יכולת לחיות בתחושה של  ” “Good Enough, חוויה או מצב תודעתי שאנחנו שוכחים לא פעם כשאנחנו מבקשים לעצמנו יותר גדול, יותר עשיר, יותר יפה, יותר חכם, יותר רחוק יותר יותר יותר..
הרוח נכנסת דווקא בַּ”פָּחוֹת”- פחות מרחב פיסי, פחות רדיפה אחרי עושר, פחות תענוגות, פחות סטטוס, פחות רושם, פחות פחות פחות..
הסוד הוא שבסופו של דבר “הנפש מתפתחת ע”י החסרה ולא ע”י הוספה” (הנרי דוד)
אמצו לעצמכם את הסיסמה: “הפחות הוא היותר החדש”.
אי הנוחות, הצורך להסתדר בבית (לעיתים קטן מימדים) ביחד עם עוד אנשים לאורך זמן, ההכרח להתפשר, הציפייה לחלוק, ההזמנה לנשום – כל אלה ועוד “מסגירים” את מי שאתה באמת, ללא כל המסיכות והעטיפות, ולא אך זאת אלא גם את מי שתוכל להיות.

ביצים, נייר טואלט ושאר ירקות

מתי הבנתי שאני במצוקה? כשנכנסתי לסופר שועטת למדף הביצים ומתחילה לאסוף לתוך תבנית כמעט אחרונה ביצים מכמה תבניות שאנשים ויתרו עליהן כי היו בתוכן ביצים שבורות למחצה.
באותו הרגע ביקשה נפשי איזון מידי: “יהיו ביצים- יהיה טוב, תהיה שלווה, יהיה רוגע”
גופי זעק הישרדות – “לא יהיו ביצים- לא יהיה שניצל/ פשטידה/ עוגות.. סוף העולם, מוות ודאי, כליה מוחלטת..”
הלוא ברור לחלוטין שבאופן רציונלי אין בכך כל הגיון, ומחסור במוצר כזה או אחר אינו מעיד בשום צורה על איום ממשי, ובכל זאת משהו השתבש במערכות הפנימיות שלי, שלנו.
התורים בסופר בימים אלה וההיסטריה סביב מוצרי צריכה “בסיסיים” הפכו להיות חוויה מכוננת עבורי והוכחה נוספת עד כמה בחיי השפע איננו מסוגלים לחיות באי נוחות, ולו הקטנה ביותר. מיד מחפשים בכל דרך אפשרית למלא את החסר, חיים באשליה של “יש” מתמיד תחת להבין שה”אין” הוא חלק אינטגרלי מהקיום ויש לקבלו בהשלמה. הוא עוד שלב בהתפתחות רוחנית.
במקום להיות מנוהלים ע”י הפחד, הרוח מאפשרת לשים לב לאותם רמזי משמעות שכעת יש להם מופעים של “ביצים” ו”ניר טואלט”, ומחר הם יתקיימו בדמות אחרת.
רמזים אלה על צורותיהם השונות מספרים לנו על הפוטנציאל שלנו לחיות בתנועה ולהפוך את הלא אפשרי לכאורה לאפשרי בהחלט.

“בידוד”

כמה פעמים שמעתם את המילה הזאת לאחרונה? “בידוד”, “בידוד”, “כל מי שנכח במקומות X ו-Y   בתאריכים.. ובשעות.. נדרש מעתה להכנס לבידוד לשבועיים”, “כל מי שנמצא חיובי בבדיקה, שנושא את הנגיף נדרש לבידוד עד לבדיקה שניה שתוכיח החלמה מלאה..”
נשמע איום ונורא. האדם הוא יצור חברתי וזקוק לאנשים בסביבתו כמנגנון השרדותי.
הבידוד מנתק אותך באחת מ”החיים האמיתיים”, נוטל ממך את החירות הבסיסית שלך להתנייד, מטיל עליך אחריות כבדת משקל לא להתקרב לאיש ותובע ממך התמודדות ארוכה עם הלבד.
אין ספק שזאת מכה קשה, לעיתים קשה מנשוא, בייחוד עבור קשישים החיים בגפם שהקשר האישי והמגע האנושי הוא חמצן עבורם, שהם זקוקים לקרבה ונוכחות יותר מכל. נכמר הלב למראה התמונות של אנשים שנפטרו בגפם בשל הבידוד. אך לגבי רוב האנשים, הצעירים יותר בטח, מזמן הבידוד גישה לחוסן רוחני. כשאתה נדרש להיות לאורך זמן בד’ אמותיך אין לך ברירה אלא לקיים מפגש ישיר, חזיתי עם בבואתך, עם ה”אני” הכי “אני” שלך, עם היסודות הקיומיים באישיותך, בחייך.
כשנגמרו הספרים שחפצת לקרוא או הסרטים שביקשת להשלים את הצפייה בהם נשארת לבד עם עצמך. ועצמך הוא איך לומר? פעמים רבות לא מציאה גדולה.. קשה לדעת מה תגלה שם עמוק בפנים- אילו שדים יצאו מהבקבוק.. אבל הקללה יכולה להפוך לברכה, כי גם למלאכים שבך יש מקום של כבוד בבידוד והזדמנות פז להתעורר משנתם ברגעים כאלה.
חשבתי על כך שהבידוד מאפשר לו לאדם “לבודד” את חייו, לזהות את ה”בדידים” המרכיבים אותם בתוך הכאוס הגדול ולאתר את אלה החשובים באמת, כפי שכותבת המשוררת המופלאה רחל חלפי בשירה “לבדות”: לִפְעָמִים לְבָדוּת עַל לְבָדוּת עוֹשׂוֹת / כָּרִיךְ שְׁמַנְמַן יוֹתֵר חֲטִיף/ וּבְאֶמְצַע פְּרוּסַת לְבָדוּת מְפַלְפֶּלֶת/ עִם חֲתִיכַת זַיִת אוֹ בָּצָל”
הרוח האנושית עשויה לסייע, אם רק יבחר בכך האדם, לגרש את השדים (אחרי קבלה וחיבוק גדול כמובן..) ולשחרר את המלאכים ממאורתם אל אוויר העולם- להפוך ימים אלה למתנת חיים.

2 מטר, 100 מטר וריצה למרחקים קצרים

בימים כתיקונם (שגם זה מונח שמצריך אולי הגדרה מחודשת..) אני משתדלת לעשות הליכות של כמה קילומטרים מספר פעמים בשבוע. ימי הקורונה שיבשו את מסלולי ואת אפשרויותיי. כאזרחית שומרת חוק וכמי שבאמת רוצה שהתקופה הזאת תהיה מאחורינו אני לא רוצה להפר את הגבלת ה”מאה מטרים”. תחילה הייתי הולכת הלוך ושוב בכביש הראשי ליד הבית, וכשהרגשתי שאני רק מסתחררת ומתעגלת סביב עצמי חיפשתי דרך אחרת לחלץ עצמות ולנשום קצת “אוויר של אלוהים” כמילותיה של המשוררת רחלי ראובן. מצאתי מאחורי הבית מסלולון קצר שפתח בפניי הזדמנות להליכה נעימה, גינה ירוקה, ציורי ילדים בגיר על הרצפה, ושלל מראות מרוממים את הנפש. אין סיכוי שבמציאות אחרת הייתי נחשפת לטריטוריה הזאת.
רוב הזמן אנחנו פועלים על אוטומט עד כי שוכחים שיש אפשרויות אחרות, ותמיד יש.
כל אחד מאתנו חווה על בשרו בימים אלה את המרחק הכפוי מקרובינו, מאהובינו, את הרצון לגעת, להתקרב, לחוש..
החוסן הרוחני מלמד אותנו איפוק מהו, אורך רוח, סבלנות, גדלות נפש, התגברות, התעלות- כל אלה נדרשים במגבלות הפיזיים שנכפו עלינו. כשמצליחים להחזיק מעמד במרחק גדלה הקרבה שבפנים ויש לה פוטנציאל ליצור קרבה גדולה ועמוקה יותר גם בחוץ כשסוף סוף נפגש באמת.

נפגש ב”זום”

כפי שכבר הוזכר לעיל הצורך האנושי הוא להקפיד על רצף, לשמור על איזון, לחפש יציבות  ובהעדרם עולים וצפים פתרונות יצירתיים, בעיקר טכנולוגיים בעידן שלנו. “זום” ושותפותיה הן תוכנות המאפשרות ליצר פעילות שוטפת, בייחוד בקרב קבוצת אנשים, כאשר המגע הפיסי נמנע מהם. יש אנשים שהתאהבו בשיטה ואמצו אותה על כל צעד ושעל, כך שהיומנים מלאים במפגשי “זום”. אני אף שומעת לא מעט שממהרים להספיד את העבודה מקרוב, וטוענים שהניסיון הכפוי כעת הוא הבחירה העתידית המועדפת בהמשך. אין לי התנגדות למפגשים דרך תוכנות, הם נותנים מענה מספק יחסית לצרכים כאלה ואחרים, הם מאפשרים להיות פרודוקטיבי בפורומים שונים ויש להן אף חן לא מבוטל למשל ביצירה משותפת שעושים כל אחד ממקום מושבו שבסופו של דבר יוצאת מיוחדת, אינטגרטיבית, מגוונת ובד בבד שומרת על הקול האישי.
אף על פי כן תמיד, אבל תמיד יהיו מועדפים עליי המפגשים הבלתי אמצעיים, הקרבה האנושית, הליטוף, החיבוק, העיניים.
בין המצוי לרצוי נמצא החוסן הרוחני. בין ה”יש” לבין ה”ראוי להיות” נמצאים משאבינו האנושיים. נוכל לחיות עם מסכים לתקופה מוגדרת, נצליח להפיק תועלת מהקשר הוירטואלי, נשדרג את עבודתנו דרך הכרות עם אמצעים שבימי שגרה אולי לא היינו נחשפים אליהם,
אך בל נשאף להשאר עם ה”זומים” עד אחרון הימים כי נוח לנו ככה, אל נחתור ל”מסכים בין הסדינים” כי הם חוסכים מאתנו מאמץ של המפגש בין בני אדם שהוא שלם וכולל גם את הסאבטקסט, גם את הניואנסים שאינם עוברים מסך, גם את המחוות הקטנות הלא מדוברות.

“העולם מצחיק אז צוחוקים” / הגשש החיוור

ויקטור פרנקל בספרו “האדם מחפש משמעות” אומר ש”הניסיון לפתח חוש הומור ולראות דברים באור הומוריסטי היה בחינת להטוט שאדם לומד בשעה שהוא מסגל לו את אמנות החיים” (פרנקל, 1970)
אותו להטוט הוא אחד מיסודותיה של הרוח האנושית. היא “מלהטטת”, מתנשאת מעל המצב הקיים, מעל המציאות הקשה שלעיתים איננו מצליחים להסתכל מבעד לה. כל המערכונים שנכתבים עכשיו, מופעי הסטנד אפ הוירטואליים ש”רצים” ברשת, תוכניות הבידור והחיקויים המאולתרים -מגחיכים אירועים וסיטואציות בהווה, מקלילים את חוויית אין האונים, חוסר הוודאות והבלבול ומעבר לקתרזיס שמייצרים, ולחומרים הכימיים שמשחררים, יש להם יכולת להגדיל והלרחיב את כוחות הרוח, להראות לנו פן אחר של המציאות, זווית ראיה אחרת וכך לאפשר יציאה מהפלונטר המנטלי שחלקנו נמצאים בו. יש לנו הזדמנות להסתכל על עצמנו מבחוץ, לצאת מעצמנו, לחרוג מעצמנו, להתעלות ולעת עתה לצחוק , לצחוק כל הדרך אל ה…בית.

לשיר את הרוח
“שירו שירו חברים
כי אין לעצב ברירה.
שירו יחד, שירו
ואז יהיה כאן לא רע.” /

מרטיניו דה וילה, תרגום: אהוד מנור

בתקופה הזאת נכתבים אינספור שירים, המתפשטים כמו אש בשדה קוצים. לא ברור האם זאת ה”מוזה” ששורה על יוצרים בעתות מצוקה, שעות פנאי רבות של חוסר מעש או שאולי זהו הצורך האנושי במענה, ב”תרופה” למכה ש”ניחתה” עלינו -המזמנים עושר שכזה: פזמונים של יוצרים דוגמת קרן פלס, חנן בן ארי, עידן רייכל, ישי ריבו ואחרים, כמו גם שירי משוררים, שירים של לבד והרבה מאד שירים של שיתופי פעולה, קאברים ושירים מקוריים, וירטואוזיות ופריחה פואטית יוצאות דופן.

מחקרים רבים מדברים על הכוח הריפויי של שירה בשל מאפייניה הייחודיים, והכוח הזה שייך בוודאות למימד הרוח. השירה היא בלתי תלויה בדבר, היא סמלית, היא חידתית, היא משחררת את “מחוז הדמעות” שהוא “נעלם ומסתורי כל כך”, במילותיו של “הנסיך הקטן” לסנט אכזופרי, היא הקדושה שבחולין, היא מרוממת מהארציות, היא מתעלה מעל הכאן ועכשיו, קשה ככל שיהיה, היא נשגבת, והיא מאפשרת לאדם לגייס מתוכו את המקום האותנטי ביותר, את הטוב והטהר שבו.

לסיום,

ויקטור פרנקל משתמש במטאפורה של המטוס כאנלוגיה ליכולותיו של האדם.
לדבריו כל עוד נמצא המטוס על הקרקע פוטנציאל המעוף שלו איננו ממומש, ורק כאשר הוא ממריא,

כלומר יוצא מאזור ה”נוחות”, הוא מצליח להגיע לשיא אונו. זהו למעשה “החוסן הרוחני” הכולל בתוכו את אותם חלקים פיסיים ומנטליים שבאדם המבקשים איזון ומנוחה, אך בניגוד אליהם הוא מגביה את האדם ומזמן לו תנועה לכיוון מי שיכול להיות, מעל ומעבר לכל הנסיבות.

רשימת מקורות
אסמעיל, א’ (2016). חוסן נפשי. לקסי-קיי 
פרנקל, ו. (1970). האדם מחפש משמעות: ממחנות המוות אל האקזיסטנציאליזם. מבוא ללוגותרפיה. דביר פרנקל, ו’ (2010). הרופא והנפש. יסודות הלוגותרפיה והאנליזה האקזיסטנציאלית. הוצאת דביר

למאמר נוסף של המחברת: אלוהי המשמעות – לחץ כאן  

נכתב ע"י שגית שלמה

שגית שלמה
שגית שלמה, חוקרת שירה ומשמעות, לוגותרפיסטית, Diplomate in Clinical Logotherapy מטעם Viktor Frankl institute USA. עוסקת בפיתוח תכנים, מרצה ומנחת סדנאות וכן משמשת כיועצת התוכן של מגזין "בלוגותרפיה". מחברת הספר “שירת המשמעות – לוגותרפיה בין תיאוריה ומציאות” אשר משמש קהל קוראים רחב ואנשי מקצוע.

כתיבת תגובה