דברים לרגל יום הולדתו ה-119 של ידידי פרופסור ויקטור אמיל פרנקל
ראשית, צר לי מאוד שיום הולדתו ה-119 של ידידי הדגול חל בשעה שעמנו עומד במערכה צבאית ואנושית קשה, רבת אבדות ורבת קורבנות, מול החמס הברברי והרצחני.
ליבי כואב במיוחד על הסבל הרב של החטופים ועל הסבל והכאב הנפשי של משפחותיהם. אני הייתי כלוא בתנאים לא-אנושיים בגטו בודפשט, ואני יכול לדבר מניסיון אישי על מה שעובר על החטוף חסר האונים, השבוי וכלוא במנהרות התופת.
יחד עם כל אזרחי מדינת ישראל, אני מייחל בכיליון עיניים לשובם של החטופים מיד – לפני אובדנם לנצח.
צר לי מאוד על כך שאני עומד לעזוב את העולם דווקא בשעה קשה זאת של אסון לאומי. לא לעולם כזה קיוויתי, וקיוו ניצולי השואה, העולים והציונים להשאיר אחריהם. אני חושש לעתידו של הדור החדש.
אני חרד ושואל את עצמי – מאין ייקחו הדורות הצעירים את הכוח הרוחני, הפיזי, והנפשי, כדי להיות מנהיגים אחראיים, חדורי אמונה בטובת העם והמדינה. האם יקומו מתוכם מודלים ראויים להנהגת דורות ההמשך; האם יוכלו להתעלות מעל ומעבר לעצמם, לטובת הכלל? אני רק יכול לקוות שכך יהיה. כי אם לאו, כל המפעל הציוני הכביר שיצרנו ילך לטמיון!
כולנו יודעים שקשה מאוד לקשור שמחה באבל. אך החיים חזקים מכל צרה. והם דורשים התייחסות לאירוע ההיסטורי החשוב – יום הולדתו ה-119 של פרופסור ויקטור פרנקל.
מפגשי חברים, ויקטור פרנקל ורעייתו ואלינור עם דוד גוטמן ובת זוגו מיכל יהלום
להגנתי אני יכול לומר רק שכך עשה גם פרופסור פרנקל בספרו "זיכרונות, מה שלא נכלל בספריי, שהיה לי הכבוד לתרגם אותו לשפה העברית. פרנקל כתב בעמוד 17 בספרו זה, שהוא נולד ביום אביב יפהפה ב-26 במרץ, 1905. יום הולדתו חפף ליום בו נפטר בטהובן. על המקריות הזאת העיר פעם אחד מחבריו לכיתה בשובבות: "אסון כפול"…
אך אותו חבר לא יכול היה לדעת שאותו "אסון" יהפוך במרוצת הזמן לברכה גדולה לאנושות כולה. איך היה נשמע העולם ללא הגאונות של בטהובן במוזיקה? ואיך היו מיליוני האסירים וביניהם ניצולי השואה ואנשים אחרים מוצאים נחמה וחוזק רוחני ללא קריאת ספרו של פרנקל "האדם מחפש משמעות"? ואיפה הייתה הלוגותרפיה והניתוח הקיומי שפרנקל יצר, ללא עבודתו הרבה במשך עשורים רבים על פיתוח תורתו והפצתו בעולם? ועל כן, במקום "אסון כפול", עלינו להודות למזלנו הטוב שזכינו להתברך במה שהאיש הזה יצר והוריש לעולם.
אין לי ספק בכך, שאילו היה יכול להציץ מן השמיים ולראות עד כמה התעצמה, גדלה והתרחבה מוטת הכנפיים של הלוגותרפיה משנת 1946– כשהופיעה החוברת הצנועה שכתב באותה השנה "פסיכולוג אחד שורד את מחנה הריכוז" – הוא לא היה מאמין למראה עיניו.
ועל כן, עלינו לשמוח שאדם כזה העשיר את עולמנו האישי, המקצועי והאתי. ועלינו לזכור תמיד שהלוגותרפיה בנויה לא רק על פילוסופיה, תיאוריה ופרקטיקה בפועל, אלא על דוגמה אישית, שחזקה מכל הדברים הללו.
אני מברך את משתתפי הכנס הזה בברכת חזק ואמץ. מי ייתן ונהיה כולנו ראויים להיקרא ממשיכי דרכו של ויקטור פרנקל, ונמשיך ליצור בעבודתנו עולם טוב יותר – גם אם קטן מאוד.
אני שולח ברכות חמות ליוזמי הכנס, למרצים, למתדיינים ולקהל שצמא לשמוע דברי חוכמה ודברי טעם. לכולכם ברכה והצלחה בדרך בה תלכו.
פרופסור דוד גוטמן
31 במרץ 2024