מגזין בלוגותרפיה מגזין לוגותרפיה ומשמעות בחיים, פילוסופיה וישום, מאמרים כתבות מחקרים ומידע מאמרים נוספים בתחום
מאת שגית שלמה , שומרת המנגינות
היום שבו נולדת,
הוא היום בו אלוהים החליט שהעולם אינו יכול להתקיים בלעדיך (רבי נחמן מברסלב)
הקדמה,
יום הולדתו של אדם הוא נקודת ציון והתייחסות.
הוא סמן כרונולוגי, הוא ניצב למול אירועי החיים, הוא עניין חברתי, הוא טריגר רגשי, הוא סימן למה שכבר היה ולמה שעוד עתיד לקרות והוא יום משמעותי עבור רובנו.
מעניין ומפתיע למצוא שאין כמעט שירים למבוגרים בנושא זה. אגב, לילדים דווקא יש לא מעט ורובם ככולם שמחים וקלילים: "יום הולדת חגיגה נחמדת" ,"חג לו שמח וזר לו פורח"..
אז אם יש ליום הזה משמעות כה רבה , מדוע הוא מושר ומתנגן כל כך מעט?
מה קורה לנו עם השנים במפגש עם יום בואנו לעולם?
אני חושבת שמצאתי לכך תשובה, חלקית לפחות, בשיר "תפילת יום הולדת" פרי עטה של המשוררת תרצה אתר המזמין אותנו להתבונן במורכבות של יום זה ולבחון את עומקיו.
תפילת יום הולדת /תרצה אתר, משה וילנסקי
"..ולי יש היום יום הולדת,
תל אביב, השעה שלוש,
לא בכל יום אני נולדת,
ולא בכל יום אתה מאחורי הברוש.
עשה שהוא יזכור, אלוהים, תן לו אות.."
" אז מה אם חלפה עוד שנה?
בגלל זה מוכרחים מתנה?.."
כל הזכויות על השיר ו/או על חלקו שמורות למחבר בלבד
https://www.youtube.com/watch?v=12rAsb98fhQ
יום הולדת כביטוי לקונפליקט ייחודיות- אחדותיות
הלוגותרפיה מחזיקה בשני רעיונות שעשויים להישמע סותרים: האחד, שכל אדם הוא יחיד ומיוחד ואין לו תחליף. והאחר, תפיסה אחדותית של בני האדם, והעדר משמעות לאדם בפני עצמו אלא כחלק משלם. שני אלה דרים בכפיפה אחת כפי שכותב ויקטור פראנקל בספרו הראשון "הרופא והנפש": "הקיום האנושי כדברי תומס הקדוש הוא "אחדות בתוך ריבוי". הוא מדמה זאת לפסיפס: "כשם שלייחוד של אבני הפסיפס הבודדות יש ערך רק ביחס לפסיפס השלם כך המשמעות של הייחודיות האישית של האדם טמונה במשמעות שלה עבור השלם שמעליו".
רעיונות אלה באים לידי ביטוי בשיר מצד אחד בבקשתה של הדוברת מהאל לזכור את יום הולדתה ולהזכירו לאחר ובתיאור מדוקדק של פרטי האירוע– ציון הזמן, המקום והשעה המדוייקים: "אלוהים שלי, השעה שלוש, יום שני, שנת שבעים ואחת../ ולי יש היום יום הולדת,/תל אביב.." . היא אף מציינת את חשיבות אותו היום לעומת כל יום אחר בשנה: "לא בכל יום אני נולדת" ואת רצונה לקבל על כך התייחסות "עשה שיזכור", עשה שיביא מתנה" .
מצד שני, יום הולדת ,לדבריה, הוא לא כזה "ביג דיל" והיא אינה יוצאת דופן ושונה מאחרים, או כפי שטוענת: "בכל שתי דקות אישה נולדת, בכל שתי דקות נולד איש טיפש״
אפשר לטעון שיש כאן נימה ביקורתית, צינית, אולי הכנעה למול העדר הנראות שלה אך אפשר שגם השלמה עם חיים שבהם ה"אני" לא במרכז.
ואולי היא בעיקר שואלת על מקומה בעולם ומבררת אותו דרך האירוע הזה ודרך שני הקצוות של הפרט והכלל.
הברוש ואלוהים- נוכחות נפקדת , נפקדות נוכחת או מה בין הברור מאליו לסתום?
נדמה לי שלא במקרה בחרה המשוררת במוטיב הברוש כמלווה את ההתרחשות. זהו עץ הנישא לגובה של כחמישה מטרים ומאופיין בחוסן, באיתנות ובעמידה בתנאים סביבתיים משתנים ולא פשוטים. אהוד מנור כתב עליו "הנה ברוש לבדו מול אש ומים, הנה ברוש לבדו עד השמיים" ("ברוש"). בשיר הנדון הוא מהווה אמצעי, מתווך בין הדוברת ובין האל- אולי מתוך יראת כבוד, מתוך חשש, מתוך פנייה מהוססת היודעת שיש בה יומרנות וחוסר צניעות, מתוך בדיקת גבולות, מתוך חיפוש משמעות – "אלוהים שלי אשר מאחורי הברוש". כמו אומרת: הברוש על חוזקו נמצא שם, לגביך אלוהים אני עוד לא בטוחה, מבררת, מחפשת, שואלת.
אך גם את התפיסה הדיכוטומית הזאת שוברת המשוררת כשמייחסת לברוש חוסר יציבות (גם אם זמנית) – "זה שברוח לרגע נרעד" , "זה שברוח הרכין את ראשו", או כמו שהמשוררת זלדה כותבת בשיר "שני יסודות" על הברוש – "הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֵרוּף/ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵרוּת /שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִמְיוֹן/ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחָנִיּוּת". אותה ההתכתבות עם האל (דרך הברוש) מאפיינת את הלוגותרפיה ומתבטאת בחיפוש אחר המשמעות העליונה והבנת הלוגוס- היסוד המארגן בעולם. מתוך כך מחפשת הדוברת סימנים או כפי שפרנקל מכנה רמזי משמעות "אלוהים תן לו אות".
"אלוהים" של "מעלה" או של "מטה" כביטוי למשמעות אובייקטיבית או סובייקטיבית
לפי הלוגותרפיה "קיימות צורות דתיות אלו או אחרות, והן ממתינות לאדם שיטמיען בו בדרך אקזיסטנציאלית, כלומר שיעשה אותן שלו" (האל הלא מודע)
הכותבת מאנישה את האל, עושה קונקרטיזציה שלו ומנכסת אותו לעצמה מצד אחד: "אלוהים שלי", "אלוהי המתנות והפרחים" , ומצד אחר מרחיקה, מאדירה, מגדילה, הופכת אותו למופשט ולא נגיש: "אלוהי השמשות והירחים". התנועה הזאת מתאימה בעיניי לתפיסת המשמעות הפרנקליאנית המכוונת למשמעות מוחשית, חד פעמית, נקודתית ואינדיווידואלית שנקראת משמעות הרגע,
ובמקרה שלנו- היא מבקשת מתנה ליום ההולדת שלה, מצפה לאהובה שלא ישכח אותה, רוצה ש"אלוהי ההפתעות" יביא עמו חדשות טובות , רוצה לתפוס את הרגע ולהנכיח אותו- "לא כל יום אתה מאחורי הברוש" או בהמשך מבקשת לוותר עליו, כי מגלה שאולי דווקא שם נמצאת התשובה. משמעות זו היא נגזרת של משמעות אוניברסלית, משמעות עליונה שהוזכרה לעיל ,שקשה לו לאדם להבין אותה ולתפוס אותה קוגנטיבית, ועליו להניח את קיומה, להאמין בה. זוהי "דתיות לא מודעת.. יחס חבוי אל הטרנסנדנטיות הטמונה באדם" (האל הלא מודע).
אותם רמזי המשמעות, האותות שהוזכרו קודם מאשרים זאת.
אל אותו האל הפנימי /חיצוני, הנוכח/ נפקד, המוחשי/ אבסטרקטי , האומניפוטנט/ האימפוטנט פונה הדוברת בשיר, מנהלת מונולוג בדמות דיאלוג ומבקשת לעצמה תשובות.
פראנקל כנראה היה אומר שהיא מחפשת משמעות ביום הולדתה- בזמן התרחשותו ובעצם קיומו.
תפילה או התפלפלות
השיר כאמור בנוי בצורה של שיח (פנימי) עם האל, פנייה ישירה ובלתי אמצעית אליו, כמו תפילה:
"עשה שהוא יזכור, אלוהים, תן לו אות. ", והלוגותפיה גורסת ש"קיים מחסום מימדי בין העולם האנושי ובין העולם האלוהי, מחסום המונע מהאדם לשוחח באמת על אלוהים. הוא אינו יכול לדבר על אלוהים אבל יכול לדבר אל אלוהים , הוא יכול להתפלל". (האל הלא מודע).
עם זאת נראה שהתפילה הופכת בשיר לעיתים למעין התחכמות, התרסה. הכותבת שואלת את האל שאלות נוקבות או אומרת אמירות ביקורתיות: "מה אכפת לך, מה אכפת לך אם הוא יבוא?", "אלוהי השום דבר".
"לא דיברנו עוד על אהבה.." (אהוד מנור)
בסוף בסוף בעיניי זהו שיר אהבה, כיסופים לאהבה, כמיהה לאהוב, וזהו גם ערך עליון בלוגותרפיה: "האהבה היא המטרה הסופית והנעלה ביותר אשר אליה ישאף האדם" (האדם מחפש משמעות).
אבל גם כאן יש מורכבות. הדוברת מבקשת את האהבה המיידית, הקונקרטית, האחת שלה שתופיע בדיוק ביום הולדתה- "עשה שיזכור", "עשה שיביא מתנה", ומקבלת, לדעתי בכאב ובסרקזם, את העובדה שזה לא קורה וככל הנראה גם לא יקרה: "לא צריך שום ניסים, אלוהים גדול, הוא פשוט שכחן, הוא שוכח הכל."
עם זאת, על אף שהיא מבקשת אותו כל השיר מתמקד בשיח הפנימי שלה עם האל. לאותו אהוב אין שם או זהות ברורה, ונוכחותו מוטלת בספק . הוא רחוק, בלתי מושג , נראה כמו דמות מסתורית, אידאה. כלומר האהבה כערך נשגב ולא ממומש, או כפי שפראנקל מגדיר: "האהבה מדמה משהו שעדיין אינו ממשי.. בתחום הרגשי, האינטואיטיבי, בנבכים הלא רציונליים של הלא מודע הרוחני" (האל הלא מודע)
"רק בגלל הרוח, בתוכי, בדמי, בנשמתי.." (מיכה שטרית)
מוטיב הרוח חוזר בשיר בתיאור התהליך שעוברת הדוברת. היא (הרוח) נוכחת ומשפיעה על תנועתו של הברוש ובאופן סימבולי גם על חיי הגיבורה:
"אלוהים שלי אשר מאחורי הברוש-
זה שברוח לרגע נרעד.."
זה שברוח הרכין את ראשו.."
"זה שברוח הרכין את ראשו אל ראשי.."
היא מנהלת דיאלוג עם עולם הרוח, "המימד הנואטי" בשפה הלוגותפית ובשלב האחרון יש ביניהם מפגש "הרכין את ראשו אל ראשי". ולא בכדי הברוש גבוה כל כך- סמל לניסיון ההתמרה של הדוברת.
קריאה צינית או רצינית
השיר מסתיים בשורות הבאות:
"אלוהי השום דבר,
אלוהי השוכחים-
אז מה אם חלפה עוד שנה?
בגלל זה מוכרחים מתנה?..
אלוהים שלי.."
כל הזכויות על השיר ו/או על חלקו שמורות למחבר בלבד
נראה לי שכמו בכל השיר גם כאן אין תשובה אחת נכונה. הכותבת מביעה מצד אחד ביטול, סרקזם, כמעט ויתור על האל כמושיע "אלוהי השום דבר.." ומצד שני לא מוותרת על נוכחותו הפיסית בחייה "אלוהים שלי". רוצה לומר- בשפה הלוגותרפית השאיפה למשמעות היא כוח מניע של האדם, ולכן גם במצב של תסכול ובהעדר מענה הוא לא יכול להפסיק לחתור להשגתה, כפי שכותב ויקטור פראנקל: "לעולם האדם תר אחר משמעות, לעולם הוא מפליג לחיפוש אחר משמעות..השאיפה למשמעות היא צורך ספציפי שאינו מוצא את ביטויו בצרכים אחרים.." (הזעקה הלא נשמעת למשמעות), "האדם נדחף ע"י דחפים אבל נמשך למשמעות" (השאיפה למשמעות)
מילים מתנגנות או מנגינה מומללת
חווה אלברשטיין בקולה הקסום והנוגע שרה-מדברת את הטקסט , ללחנו של משה וילנסקי, באופן שמבטא את תוכנו הקונפליקטואלי: ספק שואלת-ספק עונה, ספק כועסת- ספק משלימה, ספק מתרוממת מעלה-ספק מבקשת להאחז בקרקע, ספק מאמינה-ספק כופרת-
הכל בספק, הכל נכון והכל לא נכון. משאיר אותנו עם יום הולדת אחד ועם הרבה סימני שאלה.
אחרית דבר- יום הולדת כמשבר/מבשר משמעות
אני בוחרת לסיים את הפוסט עם דבריה של הפסיכולוגית דפנה ברבן אודות הפירוש המקראי למילה משבר כ"מקום הרחם שהוולד שובר שם את המסך בעת הלידה ויוצא לחוץ" (המלבי"ם)
ולומר שדרך השיר "תפילת יום הולדת" אנו למדים שאולי המשמעות האמיתית של יום זה הוא לידה מחדש, יציאה מחודשת לעולם בכל שנה ושנה ,שבירת "מסך המשמעות" והבשורה שבאה בעקבותיו (משבר/מבשר..).
כל הזכויות על השיר ו/או על חלקו שמורות למחבר בלבד
