2
Oct
2018

תקופות של משמעות 

מאת שגית שלמה, שומרת המנגינות

“הקיום האנושי הוא ביסודו של דבר חריגה מעצמו ולא הגשמת עצמו”

(ויקטור פראנקל/ האדם מחפש משמעות)

דליה רביקוביץ’ היא משוררת מיוחדת במינה. תמיד הייתה לה עבורי מעין נוכחות נעדרת או העדרות נוכחת, משהו לא נגיש ועם זאת מושך, מסתורי ומסקרן מאד.

כך בחייה, וכך גם במותה.

שירתה תמיד זימנה לי מעבר מה”כאן ועכשיו” לאיזשהו “שם, נטול זמן” שהתקשיתי לפענח אותו. אני מעריכה שהסיבה לכך נעוצה לפחות באופן חלקי בעושרה המנטלי והרוחני שעלה מתוך השירים (ואולי גם מתוך דמותה כפי שהצטיירה בתקשורת).

בשבוע האחרון אני שומעת ב”לופים” את השיר “תקופות השנה”, מוקסמת שוב ושוב מהלשון הציורית הכל כך משובחת, עשירה וייחודית בו, כשהשורה הפותחת והסוגרת את בתי השיר “הרוח נושבת בחריגים” לא מרפה ממני.

רביקוביץ’ מספרת שהמילה “בחריגים” נכתבה בטעות (הייתה אמורה להיות “בחרכים”) אך היא אהבה את השגיאה וקיבלה אותה כחלק מהשיר.

בפוסט הבא אנסה להתעכב עליה כמו גם על השיר כולו בדיוק בזמן שאנחנו במעבר בין תקופות השנה ואולי גם בין תקופות של משמעות..

תקופות השנה /דליה רביקוביץ’ יאיר רוזנבלום

“הרוח נושבת בחריגים

ריחות בשמים נפוגים

וחולפים מועדים וחגים, מועדים וחגים..”

מילות השיר במלואן מצויות בסיום הפוסט

לשמיעת השיר ביוטיוב לחץ כאן

1. תקופות של רוח  

הרוח נושבת לא רק כש”העלים ירוקים” ו”הנהרות מפכים” אלא גם כש”חולפים מועדים וחגים” , כש”ריחות בשמים נפוגים”, ואפילו “בחריגים”, שלדברי המשוררת הכוונה היא לאנשים חריגים (אולי אפילו לעצמה..):

הרוח נוכחת כל הזמן, היא רוח האדם, ממד עצמאי שאינו מותנה בדבר- “חירות הרוח”, (אליזבת לוקאס). זה נכון שאנו חווים אותה בתקופות מסוימות יותר מבאחרות, כפי שאנו לא חווים משמעות כל הזמן, אך כמו אל המשמעות, כמהים למציאתה.

2. תקופות של חריגה מעצמי

“הרוח נושבת בחריגים” הוא משפט יפהפה ומסקרן בעיניי. כאמור נבע תחילה מטעות והפך חלק דומיננטי ומרכזי מהשיר. המילה “חריגים” חיברה אותי למושג של “חריגה מעצמי” בעולם המשמעות. רק כשאני מפסיק להתעסק בעצמי ועושה משהו למען האחר, מתעלה מעל עצמי, אז המשמעות נוכחת במלואה.

נוסף לכך מתייחסת הלוגותרפיה גם לאלמנט הבריאות שקיים ברוח האדם, ברוחו של כל אדם, גם אם הוא חריג. גם בקרב חולים בגוף או בנפש, יטען פראנקל, הרוח תמיד בריאה.

ואחרון, חשבתי על כך שהחריגות נמצאת גם במשפט הנדון מבחינה לשונית. הוא אינו תקני ובכך קסמו.

3. תקופות של יעדים

איתמר זהר (2015) מעלה את האפשרות שהמשפט “וחולפים מועדים וחגים” טומן בחובו כפל משמעות- מועדים וחגים הם ימים טובים, ימי חג אך גם מסמלים אולי את החמקמקות וחוסר היציבות של עונות השנה כשהמילה “מועדים” יכולה להתפרש כמעידה, נפילה והמילה “חגים”- כהסתובבות, תנועה מעגלית, חווית אין מוצא .

אני רוצה להציע פירוש נוסף למילה מועדים והוא- יעד, מטרה- כפי שמלמד אותנו עולם המשמעות: “..חיים פירושם.. קיום התפקידים שהם מעמידים בלי הרף לפני כל יחיד ויחיד” (אדם מחפש משמעות /ויקטור פראנקל). היעדים מושגים, חולפים – אך יזדמנו לנו אחרים במקומם.

4. תקופות שבהן הבנאלי הופך ייחודי  

דרך עושר הדימויים והמטאפורות בשיר כמו: “ענן מצמח שערו ותלתליו/ והזוהר שהוצק בו נחבא בשוליו”, “והתכלת השקטה זכה מחלב”, “ואדמת הגבעה כנחושת אדומה” -מעבירה המשוררת מסר שהחולין, הרגיל, השגרתי, הצפוי -בעיניים אחרות, במשקפי המשמעות הופך לבעל ערך . אותו טבע, אותה השתנות בו, הופכים לקסומים. כמו בסיפור אגדה. זהו אחד מנתיבי המשמעות המכונה הנתיב החוויתי – לקבל מהטבע את יופיו, זוהרו, ואת אפשרויותיו הבלתי מוגבלות.

5. תקופות של קונפליקט עם האור

המילה “אור” על גווניה חוזרת לא מעט בשיר, ונראה שקיימת משיכה של הדוברת לשם אך בה בעת גם קושי להגיע אליו, לקבל אותו כחלק ממנה.

דוגמאות מתוך השדה סמנטי של האור בשיר: מצד אחד “זוחלים ועולים מן הארץ מחשכים”,  ומצד אחר- “ושמונת הנרות במנורה נדלקים”.

ה”טיפה המזהירה” ו”האור הנודד כנסיך מאוהב” משקפים בצורה עדינה, מרומזת ועוצמתית את הכפילות הזאת, את התעתוע, את הבלבול בין היש והאין, בין המציאות לדמיון- הטיפה יכולה להיות זוהרת אך אפשר גם שתזהיר מפני משהו.., שיש להשמר מפניו, אותו האור עלול לסנוור, וכמו הנסיך הנודד והמאוהב האור מושך, מלא קסם, ממגנט אך אינו קבוע, אינו מובטח ועלול להתפוגג בכל רגע. (לפי איתמר זהר, 2015).

גם אנחנו, בני האדם, נמצאים בחתירה מתמדת אל האור, אל הנשגב, גם מבלי שנהיה ערים לכך כל הזמן,  אך זה תובע מאתנו עבודה יומיומית, לא פשוטה. יותר קל להיות “במחשכים”, ובעולם המשמעות אנו נדרשים לפעמים למרות ואף על פי הנסיבות להתחבר אל האור- אל החיובי.

המילה “זוהר” שחוזרת פעמיים בשיר: “והזוהר שהוצק בו נחבא בשוליו” , ואין זוהר מתאבך זולת במנורה ” מעצימה את קשייה של הדוברת להתמודד עם אותו האור מה שלא מבטל לדעתי את רצונה להתקרב אליו (אחרת לא הייתה מרבה להשתמש בו) גם אם הוא מסופק במנות קטנות (בטיפות, בשוליים, במנורה).

פראנקל מספר על רגע אחד באשוויץ שבתוך כל האפור והעלבונות של הממונים עליו ראה באופק אור נדלק בבית איכרים כמו ציור “והאור האיר בחושך” (האדם מחפש משמעות).

6. תקופות של חום כצורך אנושי קיומי

נפלאה בעיניי האנלוגיה בין מצב הטבע למצבו של האדם. כפי שהעץ זקוק לחום (תאב בשיר) וכפי שהוא נובל בקור (“אובד”) כך מגיב האדם לשני מצבים אלה ברמה האנושית- הוא משווע לחום, לקרבה, לאינטימיות, כצורך קיומי ותועה כשחש קור, ריחוק, אדישות.

הדוברת בשיר מתארת את הקמילה של הטבע בימי הקור: “אובד האילן בקרה את עליו”

ואת פריחתו עם בוא החום: “וענפי האילן אדומים בחמה”, “וברוב תאווה שואפים את חומה”. היא מתארת זאת כצורך עז, כ”תאווה”.

כשחשבתי על הענפים האדומים עלתה בי אסוציאציה של סומק, כמטאפורה למצב האדם כשחש חום אנושי . אז מתמלא הוא בתחושת שמחה, סיפוק, התרגשות וכד’

ושוב, כמו בחוויה אל מול האור, שאינו נגיש, חשה הדוברת בשיר למול החום את החוסר

“ואין חום עוד בארץ זולתי בבערה”, אך עדיין כמהה אליו.

מעניינים הביטויים הציוריים שבחרה המשוררת – כסף לחורף וזהב לקיץ. שני הציטוטים המיוחסים להם מחזקים מצד אחד את העובדה שהשניים דרים בכפיפה אחת ,זה בצד זה: “וצינת הכסף וחום הזהב”, אך מצד שני את ההעדפה והמשיכה של הדוברת לעבור ל”תור הזהב” של המשמעות- “והכסף הקר נהפך לזהב”

7. תקופות של פריחת הטבע והאדם

למרות הקור הזמני והמחסור באור עדיין מתואר הטבע במלוא הדרו עם המעבר בין עונות השנה: “מי נהרות והים הרחב/ והרים ויערות ושיחים ופרחים/ וגופי עשבים ירוקים ולחים”, משול למצבו של האדם: “ואתה עמהם בתקופות השנה”,

וכמו הטבע כך האדם- קיים בו תמיד הפוטנציאל להגיע למקום גבוה, להיות מי שיכול להיות, מי שראוי להיות, או כפי שכותב פראנקל: “סימן ההכר לקיום האנושי הוא יכולתו של האדם לעמוד בשדה המתחים הקוטביים בין ה”יש” לבין “מה שצריך להיות” (הרופא והנפש).

הלחן של יאיר רוזנבלום זכרו לברכה (1978) והביצוע של חווה אלברשטיין לשיר מפיחים בו חיים, מעבירים בעדינות ובעוצמה את תוכנו, מכניסים את התנועה בין תקופות השנה, בין תקופות האדם, בין המשמעויות הממתינות להגשמה.

 

מילות השיר במלואן:

תקופות השנה /דליה רביקוביץ’, יאיר רוזנבלום

הרוח נושבת בחריגים

ריחות בשמים נפוגים

וחולפים מועדים וחגים, מועדים וחגים.

אובד האילן בקרה את עליו

וענן מצמח שערו ותלתליו

והזוהר שהוצק בו נחבא בשוליו

זוחלים ועולים מן הארץ מחשכים

והופכים הנהרות עזים ועמוקים

ושמונת הנרות במנורה נדלקים

והאור לא נמצא אלא טיפה מזהירה

ואין חום עוד בארץ זולתי בבערה

ואין זוהר מתאבך זולת במנורה

והתכלת השקטה זכה מחלב

והאור מתענג על מעלליו

והכסף הקר נהפך לזהב

ואדמת הגבעה כנחושת אדומה

וענפי האילן אדומים בחמה

וברוב תאווה שואפים את חומה

וקני סוף ברוח נעים ושורקים

ועלי העצים עגולים וירוקים

ומי נהרות מרעידים ומפכים

קיץ חורף אביב וסתיו

מי נהרות והים הרחב

והרים ויערות ושיחים ופרחים

וגופי עשבים ירוקים ולחים

והאור הנודד כנסיך מאוהב

וצינת הכסף וחום הזהב

סובבים והולכים בגלגל השנה

שטים ועוברים בתקופות השנה

ואתה עמהם בתקופת השנה.

והרוח נושבת בחריגים

ריחות בשמים נפוגים

וחולפים מועדים וחגים, מועדים וחגים.

You may also like

ניסיון האושר 
עטור מצחך משמעות
לוגותרפיה – לא למבוגרים בלבד
ארבע דאגות קיומיות