מגזין בלוגותרפיה מגזין לוגותרפיה ומשמעות בחיים, פילוסופיה וישום, מאמרים כתבות מחקרים ומידע מאמרים נוספים בתחום
מאת שגית שלמה, שומרת המנגינות
"בעיני הזר העובר לתומו אין השושנה שלי שונה ונבדלת מכן. אולם בעיני אני הריהי חשובה מכולכן, כי רק אותה השקיתי יום יום; רק אותה שמתי תחת פעמון זכוכית, אף שכותי עליה בפרגוד מפני הרוחות העזות.. רק לקולה האזנתי שעה שקבלה או התפארה, ולעיתים אף בשעה שהחרישה, שהרי זו השושנה שלי..
(הנסיך הקטן/ אנטואן דה סנט אכזופרי)
מה דעתכם- עד כמה קשה למצוא משמעות?
תלוי את מי שואלים- את מי שמצא אותה? את מי שאיבד? את מי שוויתר עליה ? או את מי שלא נואש מלבקשה?
אם אתם שואלים אותי התשובה אינה פשוטה כלל ועיקר. תלוי עד כמה האדם מאמין בקיומה של המשמעות, עד כמה הוא קשוב לעצמו ולסביבתו, עד כמה הוא בחקירה מתמדת, עד כמה הוא מוכן ללכת רחוק (או קרוב), החוצה ופנימה (ושוב החוצה) לטובת מציאתה.
גם השירים הבאים מכוונים בעיניי לכך, אך אין בהם שאלה לגבי נחיצותה של אותה המשמעות.
לטעמי אין יפה מדימוי השושנה כדי לתאר את אותה המורכבות. זהו פרח מרהיב ביופיו, צבעוני, מושך, סמל לאהבה, לקדושה, ליופי, אך הוא גם מוקף בקוצים, וקשה לגעת בו מבלי להדקר.
בפוסט הבא אנסה דרך השימוש בו להדגים את רעיון המשמעות על חמקמקותה.
שושנת פלאים / שאול טשרניחובסקי
"..אשרי האיש שנמצאה לו
ובשעתו קטף זו
ואוי לו לאיש לא הכיר בה
בדרכי חייו הוא.."
כל שושנה / זלדה מישיקובסקי
"..ונדמה
כה קרוב
אור השושנה,
כה קרוב
ניחוחה,
כה קרוב
שקט העלים,
כה קרוב
אותו אי –
קח סירה
וחצה את ים האש"
ראשית, אחד מעקרונות היסוד החשובים ביותר בלוגותרפיה לפי ויקטור פראנקל, הוא השאיפה למשמעות. זהו כוח מוטיבציוני והישרדותי החזק ביותר אצל האדם, כפי שכותב טשרניחובסקי: "פורחת לאיש ואיש", "יש כל שנות חייו דורש לה".
לא רק שהוא חזק אלא שהוא גם מצטייר כחיובי בשירים, כדברי זלדה: "כל שושנה היא אי של השלום המובטח", או אצל טשרניחובסקי: "שושנת פלאים".
כדי שאותה שאיפה למשמעות גם תתממש מציעים שני השירים עקרון מרכזי נוסף בעולם המשמעות והוא: ייחודיות האדם. בשיר שושנת פלאים זה מתבטא למשל במשפט : "כל פרח נפגוש נשאלה: "האת שושנתי? את?" ואצל זלדה: "בכל שושנה מתגוררת ציפור ספירית". ייחודיות זו תושג לפי השירים ע"י ריכוז, תשומת לב, ערנות, הקשבה ופעולה: "תתבונן תבחין דרכך" בשיר הראשון, ו "קח סירה/ וחצה את ים האש" בשיר השני.
זאת אינה משימה קלה כי הפספוס והתעתוע רובצים לפתחנו כל הזמן
"נדמה כה קרוב"(כל ששונה) "שושנתך נקטפה כבר" (שושנת פלאים).
והשימוש במטאפורה של הפרח הנקטף מחזק בעיניי את המקום העדין והשברירי שמאפיין את גילוי המשמעות, כמו כל רגע יכולה להעלם ולהתפוגג ההזדמנות אם לא נממש אותה בזמן: "כל מצב וכל רגע שאינם ניתנים לשיחזור, מציעים לנו משמעות אפשרית מסויימת. אם נענה להצעות הרגעיות האלו, יהיו חיינו משמעיים.
מרגע לרגע משתנה משמעות הרגע.." (גוזף פאברי)
התסכול הגדול או מנגד הרווח – תלוי בנקודת המבט- הוא שאין אלטרנטיבה טובה יותר. עד כדי כך רחוק הולך השיר של טשרניחובסקי כשמצביע על כך שמי שלא יתעקש על מציאתה של "שושנתו" עדיף מותו מחייו: "אוי לו לאיש לא הכיר בה..טוב לו לו כבה נרו וכנפל ירד בור". אף השיר של זלדה אינו מכוון לוויתור ורפיון, או בלשון הלוגורתפיה מזמין את כוח ההתרסה במשפט: "קח סירה / וחצה את ים האש"
כמו בשירים רבים אחרים גם כאן נעשה שימוש בטבע כמשול למצב האדם, והוא מחזיק את אותה המורכבות. בשיר של זלדה השושנה מתוארת כאי, שמתגוררת בו ציפור מיוחדת, נעים להיות בו, הוא מואר, שקט ומריח טוב,
אולם יש בו סכנות- צריך לחצות את ים האש – צירוף אוקסימורוני מטלטל, הוא יכול להיות מבודד ומסוכן, הציפור המכונה "וכתתו", שזאת מילה הלקוחה מחזון אחרית הימים של ישעיהו ומכוונת להפיכת כלי המלחמה לכלי עבודה ולשלום עתידי בעולם מקפלת בתוכה גם את פוטנציאל ההרס. בשיר של טשרניחובסקי מצטיירת תמונת טבע עגומה ומלנכולית של ערב חורפי ונוגה כששדה התבואה "אבל" וחפוי ראש, שהיא אנלוגית לתחושת ההחמצה.
כמו בלוגותרפיה גם בשירים אלה לא נעדר המימד הנואטי. מוטיב האור מסמל את ההילה, את ממד הרוח המלווה את השושנה, את המשמעות של האדם. אצל זלדה כתוב "אור השושנה" וטשרניחובסקי מתאר מה קורה למי שלא מצא אותה "חשך בעדו האור".
אותו קשר למקור עליון נראה גם בצירוף "ברוכת אל" המיוחס לשושנה וגם ב"ציפור הספירית" שמרמזת לאבן הספיר הכחולה שענד הכהן הגדול על חושן אפודו.
מהדברים העולים כאן מתבקשת לטעמי השאלה – מהי בסופו של דבר אותה שושנה?
האם היא אותו "אני" – ייחודי, מודע, חד פעמי ונבדל מאחרים או שהיא בעצם ה"אתה" שלמענו אני מתקיים, ושבו נמצאת המשמעות האמיתית .
כפי שאני רואה זאת השושנה מגלמת בתוכה באופן סמלי את שני אלה גם יחד. שניהם צריכים להיות מסונכרנים כדי שהאדם יתגלה במיטבו וכדי שימצא משמעות.
כמו שאומר הנסיך הקטן: "יש לי פרח שאני משקה אותו יום יום.. הפרח שלי רואה ברכה בכך שהוא שייך לי.." (אנטואן אכזופרי), וכפי שניתן לראות בשירים הנדונים: האדם דורש לה (לאותה שושנה- היא בחוץ) אך היא פורחת לו (בתוכו) אצל טשרניחובסקי, וקריאה לאדם ללכת למצוא את השושנה שהיא כה קרובה (בחוץ), אך היא אי וציפור (בתוך האדם).
אי אפשר שלא להתייחס ללחני השירים הנדונים המוסיפים לשלמות הרעיונית שלהם.
שניהם שקטים ועוצמתיים, שכוחם ניתן להם בעיניי ע"י הכינור המצטרף בפזמון ב"שושנת פלאים" (בביצוע של צביקה פיק) ,שהוא הכלי העמוק ביותר שקיים בעיניי וע"י המקהלה המצטרפת לכדי שיר כמעט המנוני ב"כל שושנה".
ולסיום,
בספר "הנסיך הקטן" שליווה את הפוסט פונה השועל אל הנסיך ואומר לו:
"לך לחזות שנית בשושנים, או אז תוכח לדעת כי השושנה אשר לך אחת ויחידה הנה בכל העולם כולו" (אנטואן דה סנט אכזופרי) ,
דומה לה פנייתו של פראנקל אלינו:
שום אדם אינו יכול לבוא במקומו של אדם אחר- בשל ייחודיות מהותו של כל אדם, וחייו של כל אדם הם ייחודיים בכך שאין אדם שיכול לחזור עליהם- בזכות ייחודיות הקיום שלו. (השאיפה למשמעות/ פראנקל)
וכמו פראנקל גם אני פונה אליכם בבקשה: לכו ומצאו את שושנת הפלאים שלכם ושבכם.
למאמרים נוספים של שגית שלמה
למאמרים נוספים של "שומרת המנגינות"
Image by PublicDomainPictures from Pixabay
© כל הזכויות על מילות ולחני השירים שמורים ליוצרים. אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים וטקסטים המגיעים לידינו. אם זיהיתם באתר צילום או טקסט שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו בדוא”ל ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם.
