שדות של משמעות

“כל השדות ממתינים לאשה
העולה מן המדבר
ומגיעה להתבשם בהם!
כל השדות נעמדים
ומריעים על גבורתה
אף עלה- עינו לא נותרת יבשה
פרחים קדים
עצים מושיטים פירותיהם למתק
שפתיה” (רחלי ראובן מתוך ספרה החדש אשר רואה בימים אלו אור  “כל השדות מריעים לך”)

שדה של משמעות או מה שקוראים בשפה המקצועית “שדה סמנטי” הוא קבוצה של מילים בעלות מכנה משותף הקשורות בצורה כלשהי לנושא כללי אחד. יחד עם זאת, לכל מילה יש משמעות הייחודית לה, אבל שדה של משמעות הוא גם שדה מוחשי הטומן בחובו אוצרות רבים שהמכנה המשותף של כולם הוא המשמעות הגלומה בככותם, בעצם קיומם, וגם שם למרות העושר המשותף כל פרט שונה מזולתו, ומוסיף את הנגיעה האישית שלו לחוויה הרב חושית והרב גונית המתרחשת בנו.  

אולי דווקא בתקופה זאת כשהתחושה היא שהכל סוגר עלינו מכל כיוון שני השדות הללו המוחשי והמופשט, הפיסי והרעיוני, המילולי וזה שמעבר למילים קוראים לנו לבוא ולהתקרב אליהם. אני כמהה לצאת לשדות הפתוחים, וכפי שכותבת המשוררת רחלי ראובן, אני מרגישה שהם ממתינים לי.  

שני שירים מולחנים שעוסקים בנושא קראו אלי- האחד של המשוררת לאה גולדברג והשני פזמון שכתבה ושרה הזמרת נרקיס. שניהם מציעים נקודת מבט על פוטנציאל השדה על שפע האפשרויות שהוא מזמן לאדם.

את תלכי בשדה/ לאה גולדברג, לחן: חיים ברקני

“או מטר ישיגך
בעדת טיפותיו הדופקת
על כתפייך חזך צווארך
וראשך רענן
ותלכי בשדה הרטוב
וירחב בך השקט
כאור בשולי הענן

ונשמת ונשמת
את ריחו של התלם
נשום ורגוע
וראית את השמש
בראי השלולית הזהוב

ופשוטים ופשוטים
הדברים וחיים
ומותר בם לנגוע
ומותר לאהוב
ומותר ומותר לאהוב..” 

למילות השיר המלא לחץ כאן 

להאזנה – לחץ כאן 

שדות/ נרקיס

“..בואי, נרוץ לשדות, שמיים יפתחו
ננשום אויר כנוע, לנוע נוע
בואי, עכשיו זה קורה זה לא במקרה
ששדה מתגלה והאור מתבהר והשקט גובר..”

למילות השיר המלא – לחץ כאן 
להאזנה – לחץ כאן 

“מגע מרגע לרגע” (ליבליך, 2018)

הלוגותרפיה גורסת כי “עלינו ליטול אחריות למה שבחרנו לעשות, למה שהחלטנו להפוך לחלק מן העבר, למה שחפצנו כי יבוא בשערי הנצח!” , ובחירה זאת נעשית אך ורק בכאן ועכשיו, בהיות האדם מיינדפול, שרוי במצב של “קשב חשוף”, היינו: פתוח אל עבר מכלול החוויות בהווה באשר הן (שם). כך יוכל להבטיח ככל שניתן שלא יפספס את ההזדמנויות להפוך את עברו למלא, עשיר ורווי משמעות. השדה הפיזי בשל נגישותו וטבעיותו כמו גם השדה הפואטי המגוון מאפשרים את החוויה העכשווית הזאת בכל רגע ורגע כפי שעולה מהשירים:
“עכשיו זה קורה”, “רק הרגע הזה עכשיו”, “עולם מתגלה עלינו עכשיו” (נרקיס), ו- “ופשוטים ופשוטים/ הדברים וחיים/ ומותר בם לנגוע..” (לאה גולדברג)

ללכת, לרוץ.. העיקר להיות בתנועה

לאה גולדברג

השדה מאפשר תנועה כמעט חופשית, מרחב פתוח, שפע אפשרויות.  
אצל לאה גולדברג ניכרת הלאות, האופטימיות הזעירה, ההליכה האיטית, מתן האפשרות לדברים להתרחש בקצב שלהם: “ותלכי בשדה/ ותלכי בו כהלך התם”, בעוד נרקיס מציעה פריצת גבולות פנימיים- “נגיד שהסכמת לוותר על חומות מגדלים בשמים” ומזמינה את הנמענת לרוץ לשדות, אולי כי חוששת לאבד את ההזדמנות, לפספס את המומנטום, שמא יהיה מאוחר מידיי והיא תתחרט, לא תצליח לשנות את מציאות חייה (אולי הנמענת היא פנימית, קול עמוק בתוכה)- “בואי נרוץ מפה מהר מפה מהר/ בואי, נרוץ לשדות, שמיים יפתחו..”, “נגיד שרק שתינו פה/ עולות מטפסות בהר”.
ויקטור פרנקל מזהיר אותנו ממצב של איזון. לטענתו הוא מנמיך ומקבע והשאיפה אליו מנוגדת למשמעות וקשורה למילוי דחפים רגעיים. לדבריו המשמעות נמצאת בתנועה בין מי שאני לבין מי שאני יכול להיות, שמתח במינונים נכונים חשוב לבריאות האדם, ושהאדם הוא מערכת פתוחה שיכול וצריך להתרומם מעלה כל חייו מעבר למה שהוא מסוגל לנבא. ” הלוגותרפיה תקרא לזה “נואודינמיקה” או “מתח רוחני” ,.. שיש בה מומנט של חופש. על הדרישות שערך מסויים מציב בפניי אני יכול להשיב בחיוב או בשלילה..”
זה הזכיר לי שיר של החברים של נטאשה שרים “וְאִם כְּבָר לְבַד אָז שֶׁיִהְיֶה בִּתְנוּעָה,/ שֶׁנִּתְחַמֵּם, שֶׁלּא נִקְפָּא, שֶׁלּא נִשְׁתַּגֵּעַ”

לנשום עמוק..

כדי להרוויח את השדה על אפשרויותיו המגוונות עד תום יש צורך בהשתתפות מלאה של כל המימדים , ביניהם גם של הגוף ע”י עצירה ונשימה: “ונשמת ונשמת/ את ריחו של התלם/ נשום ורגוע” (גולדברג), ו- “ננשום אויר כנוע” (נרקיס). בספר “שירת המשמעות” אני מתייחסת בין היתר לנושא הנשימה בשירה: “הנשימה היא כוח החיים שמזין את האש הרוחנית של העצמי המוסיקלי. לשאוף פירושו להכניס, להתפתח ולקבל מהחוץ, לנשוף פירושו לשחרר ולרוקן”, וזה נכון גם בשדה הפיסי. הדיאלוג המקביל של הגוף עם החוץ ועם הפנים חשוב לשלמותו בהיותנו חלק ממארג החיים הכללי וקיומנו מותנה בדיאלוג זה. רק בתהליך נכון של נשימה ניתן לזהות רמזי משמעות במרחב, לחדד את האוזן הלוגותרפית למה שנקרה בדרכינו ולהתחבר למי שאנחנו באמת.  
איזה ריח יש לתלם? איך אפשר לנשום אוויר כנוע? המטאפורות המקסימות הללו מדגישות שרק מי שנושם מבפנים, נושם במלואו יכול להבין זאת.

השקט שאחרי הסערה

“מבוקש מקום שקט עליו תונח הנפש./ לכמה רגעים בלבד/ מבוקש מקום שישמש מדרך לכף הרגל./ לכמה רגעים בלבד” (אדמיאל קוסמן)

בן הזוג הטבעי של הנשימה בשדה הוא השקט. בין אם הוא תנאי לגילוי המשמעות ובין אם הוא תוצאה של השיטוט באותו שדה הוא חלק אינטגרלי ממנו. אנחנו חיים במציאות גועשת, סוערת. בפרט בתקופה זאת. אנו מוצפים ברעשים בלתי פוסקים, שחלקם הגדול נראה חסר פשר, שהם מוליכים אותנו אל עברי פי פחת, לאבדון שאנו חשים חסרי אונים למולם. כמה סימבולית המציאות האקטואלית של הקורונה המחייבת אותנו לחבוש מסיכות, כמו מאלצת לשתוק כי אנחנו כנראה לא מספיק מבינים רמזים..   
לאה גולדברג כותבת: “ותלכי בשדה הרטוב/ וירחב בך השקט/ כאור בשולי הענן”
ונרקיס מוסיפה: “ששדה מתגלה והאור מתבהר והשקט גובר”-  
התרחבות השקט, התגברותו, ההתבהרות שתגיע בעקבותיו יבואו תוך כדי גילוי השדה על אוצרותיו, כל אחד ושדהו שלו, עם ההסכמה לצעוד בו עד שה”מסיכות” תוסרנה מעצמן.

השקט הוא המצב הטבעי ויש לשוב אליו כפי שמוצע בספר “מיינדפולנס להיות כאן ועכשיו”: “דמיינו שאתם יושבים על גדת נחל ומסתכלים על עלים החולפים במים. לעיתים המים יהיו סוערים, לעיתים שקטים. כל עלה מגיע וממשיך הלאה בנחל” (ליבליך, 2018)

“האקסטזה שבכניעה” (ג’ודית אורלוף)

המחשבות האוטומטיות שעולות לרובנו לשמע המילה “כניעה” קשורות לרוב לויתור, הפסד, תבוסה, נסיגה, חולשה וכד’. התבוננות רוחנית על המילה “כניעה” (ודומיה בשדה המשמעות) מזמינה אותנו לראות בדיוק את ההפך. כניעה היא עוצמה, היא התגברות על הצורך בשליטה ובמימוש דחפים נמוכים, היא צניעות, היא הכרת מגבלותינו, היא עמידה משתאה מול כוח יקומי עצום שאנחנו נקודה זעירה בתוכו נכנעים לעוצמותיו בהשלמה ובהודיה ועובדים אותו במידת האפשר,  ובעיקר ברוח הלוגותרפיה כניעה היא מתן מקום למה שאינו אנחנו, יציאה מעצמנו לטובת משהו/מישהו אחר. 
במימד הפסיכולוגי זה עלול להתפס כביטול עצמי, כמלחמת אגו, כהתנגשות כוחות שחייבת להיות ביניהם

צילום שגית שלמה
צילום שגית שלמה

הכרעה. במימד הנואטי יש כאן סינרגיה, יש כאן הבנה עמוקה שכוחי אינו תלוי או מותנה באחר אלא יש לו נביעה פנימית והוא אף יתחזק דווקא ע”י העדר המיקוד בו ובהאדרתו. 
עלתה בי האסוסיאציה של גבר שיורד על ברכיו לבקש את ידה של אהובתו (או ההפך מבחינתי)- זוהי הכניעה הכי נשגבת שיכולה להיות, יש בה התמסרות ושחרור מוחלט.  
השירים הנדונים מדברים שפה זאת: “ננשום אויר כנוע” “וביושר לבב שוב/ תהיי ענווה ונכנעת/ כאחד הדשאים כאחד האדם”. מוטיב ה”כניעה” נוכח בשדה- באוויר, בדשא, באדם.

“ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע” / לאה גולדברג

שדה המשמעות המילולי והמטאפורי מאפשר לגעת באמת הטהורה דרך הפרטים הקטנים: “עלי האספסת”, “שלפי שיבולים”, “מטר”, “עדת טיפותיו הדופקת” (גולדברג), “שדה רטוב”, “שמש בעיניים רגליים יחפות במים” (נרקיס). לאה גולדברג בצורה דיסוננטית למציאות המדממת שהיתה במלחמה “השרפות בדרכים שסמרו/ מאימה ומדם” מבקשת לא להצרב גם היא, משוועת לחזור לאיזושהי פשטות, לתום, לחיבור הכי בסיסי של האדם למקום שממנו הוא בא, לטבע שאותו חרב במו ידיו. גם בשירה של נרקיס מבקשת הדוברת להמלט מהפחד, לחיות בפשטות ללא חומות וללא מגדלים בשמים.

לבד או ביחד? תלוי את מי שואלים..

הדוברת של לאה גולדברג אולי ממקום עייף, מובס, שאיבד את האמון בבני אדם מזמינה את הנמענת לצעוד בגפה- “את תלכי בשדה לבדך”, אך הלבד הזה מלא עוצמה, מלווה בבחירה ולקיחת אחריות בלשונו של פרנקל. היא קוראת לה להתריס נגד המציאות האפורה, לנקוט עמדה, ללכת בשדה כמו “הלך תם”, אדם בלי בית שאיבד את הכל אך נותרה בו תקווה לאהבה. להתמסר לפשטות, לא להצרב בלהט השריפות אבל גם לא להבהל מדקירה טבעית, “מתוקה”, שמזכירה חיוניות, שמבטאת חיים.  
מנגד מציעה הדוברת של נרקיס לנמענת את עזרתה מתוך תחושה שאולי לבד לא תצליח, שהיא זקוקה לדחיפה ולליווי “לו רק תעשי צעד אחד/ פסיעה אחת והגענו/ כל העולם ירוץ בשבילך”. הגישה הלוגותרפית מדגישה שגם “המחפש” וגם “המסייע” הם אנשים התרים אחר משמעות הביחד שלהם מתמיר את שניהם ויש הזנה והפריה הדדית “נגיד שרק שתינו פה/ עולות מטפסות בהר” (נרקיס). הדוברת אולי עוזרת לנמענת אך שתיהן יוצאות נשכרות מכך. הקשר הוא שיוויוני רק שלעיתים קשה לו לאדם לעשות את הצעד/ים הראשון/ים בכוחות עצמו.

“מדי פעם אור קולח / ומתגלה לי הנסתר” (רחל שפירא)

תמיד מפליא אותי עד כמה הפואטיקה מצליחה להכיל עולמות שלמים, לעיתים סמויים מן העין, בכל כך מעט מילים,  בבחינת המועט המחזיק את המרובה. הצורך הבסיסי של האדם והשאיפה המרכזית בחייו היא למצוא משמעות. דרך הסמנטיקה וההסמלה מזמנים השירים שדה רחב של שאיפה זאת: הרגל החשופה, ההסתכלות בראי השלולית אצל גולדברג, השמים הפתוחים, חוסר הטעם להסתיר עוד, העולם והשדה המתגלים אצל נרקיס- כל אלה מדברים הארה, התבהרות, הסכמה לפגוש את עצמך ואת האמת האותנטית.  

מספקנות להיתכנות

“האמנם?” שואלת לאה גולדברג, האם יתכן שיבואו ימים “בסליחה ובחסד”. השיר של לאה גולדברג פורסם ב 1943 בתום מלחמת העולם השנייה ואולי מתוך כך בצד התקווה החזקה העולה מן השיר יש ספק לקיום אותם ימים טובים שבהם “תלכי בשדה ותלכי בו כהלך התם”.
כ- 75 שנה אחרי נרקיס מוציאה את השיר “שדות” ונדמה שאף אם המציאות השתנתה הצורך נשאר כשהיה. אלא שאת המילה “האמנם” מחליפה המילה “נגיד”- יש כאן כבר אפשרות, היתכנות. הדוברת פועלת בצורה של דימיון מודרך, מעין עבודה “אימונית” סביב התפיסה ש”הכל נברא פעמיים פעם כיצירה מנטלית ואח”כ כיצירה פיסית (סטיבן קובי). עם זאת בשני השירים נשמעת “הקריאה” לצאת אל השדות, למצוא בהם את המשמעות הקטגורית ואת זאת הייחודית והאישית שלנו, ובסופו של דבר לגלות, כלשונה של רחלי ראובן, שהם מריעים לנו. 

רשימת מקורות:
ליבליך, מ’ (2018). מיינדפולנס להיות כאן ועכשיו. הוצאת כתר
פרידן-גפן, ש’ (2017). להכנע זה לנצח. גלובס

פרנקל, ו’ (1982). הזעקה הלא־נשמעת למשמעות. תל־אביב. הוצאת דביר.
פרנקל, ו’ (2010). הרופא והנפש. יסודות הלוגותרפיה והאנליזה האקזיסטנציאלית. הוצאת דביר.
שלמה, ש’ (2019). הספר “שירת המשמעות” לוגותרפיה בין תיאוריה למציאות

** תמונת המאמר לקוחה מתוך ספרה של רחלי ראובן “כל השדות מריעים לך”

נכתב ע"י שגית שלמה

שגית שלמה
שגית שלמה, דוקטורנטית לפילוסופיה, חוקרת שירה ומשמעות ומכונה גם "שומרת המנגינות". בעלת הסמכה כלוגותרפיסטית, Diplomate in Clinical Logotherapy מטעם Viktor Frankl institute USA. עוסקת בפיתוח תכנים, מרצה ומנחת סדנאות וכן משמשת כיועצת התוכן של מגזין "בלוגותרפיה". מחברת הספר “שירת המשמעות – לוגותרפיה בין תיאוריה ומציאות” אשר משמש קהל קוראים רחב ואנשי מקצוע.

אחרים קראו גם את:

משמעות לא

אמנות אמירת ה”לא”

“משמעות היא לא רק משהו שמתהווה מהקיום אלא משהו שמתעמת עם הקיום.” (פרנקל) הידעתם שהמילה …

כתיבת תגובה