12
Dec
2018

רק תפילה אשא

מאת שגית שלמה, שומרת המנגינות

“רק תפילה אשא..” (יורם טהרלב)

“קיים מחסום מימדי בין העולם האנושי ובין העולם האלוהי, מחסום המונע מהאדם לשוחח באמת על אלוהים. הוא איננו יכול לדבר על אלוהים אבל יכול לדבר אל אלוהים. הוא יכול להתפלל” (ויקטור פראנקל*)

אפתח בוידוי : אני לא אדם דתי אבל אני מתפללת כל הזמן, בדרכי, בשפתי, באורחותיי. 

אני משוחחת איתו, שואלת שאלות, מבקשת, מתייעצת, כועסת, מתווכחת, מתלוננת, סולחת לו , לעצמי.. 

נושא התפילה על מאפייניו מעסיק ומסקרן אותי מאד. משהו בהתכנסות הזאת, בבדיקת הגבולות האנושיים, בניסיון להתקרב לבריאה ולהבין יותר, ברצון להתעלות ובהבנת המגבלות, בהסרת המחיצות, בהתפשטות, בהתייחדות מהסוג הכי נקי וטהור שיכול להיות, באמצעיות ובבלתי אמצעיות הבו זמניות, במקום הכי עלום, הכי מסתורי אך גם הכי גלוי ופתוח. 

אנסה לבדוק אותו דרך שלושה שירים: “תפילה”/ אברהם חלפי, “תפילה” /לאה גולדברג ו- “כאשר ברכתי על הנרות”/ זלדה    

תפילה / אברהם חלפי 

“אינני יודע מילים 

מהן נולדת תפילה. 

כל המילים אבדו בקולי 

והיו כאלמות אפלה..”

 

תפילה /לאה גולדברג 

“..לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל 

בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל, 

לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם, 

לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.”

 

כאשר ברכתי על הנרות / זלדה 

מִבַּעַד לְדִמְעוֹתַי שוֹטְטוּ שַלְהָבוֹת

וְהַקִּיר כֻּלּוֹ זָהָב מְנַצְנֵץ,

כָּל-כָּךְ אוֹר מִסְּבִיבִי

 

וְכָל כָּךְ הַכְּאֵב –

עוֹד רֶגַע וְתֵצֵא נִשְמָתִי

(מילות השירים במלואן בסוף הפוסט) 

התפילה נכחה גם בחייו ובהגותו של ויקטור פראנקל, אבי הלוגותרפיה, וכך הוא כותב בספרו “האדם מחפש משמעות”: 

“יום אחד, כמה ימים לאחר השחרור, הייתי מהלך בין נאות דשא מלבלבים אל עבר העיירה הקרובה למחנה. עפרונים חגו בשמים ושמעתי אותם פוצחים ברינה. סביבי לכל מלוא העין לא היה איש. לא היה דבר זולת הארץ והשמים הרחבים ושירת הציפורים והמרחב הגדול.

עמדתי על עומדי, הסתכלתי סביב, נשאתי עיניי אל השמים- ואחר כרעתי על ברכי. באותו רגע לא ידעתי הרבה על עצמי ועל העולם- רק פסוק אחד היה מהדהד ברוחי, פסוק אחד ויחיד: “מן המיצר קראתי יה, ענני במרחביה”. 

לא אזכור עוד, כמה זמן כרעתי ברך ושיננתי פסוק זה. אך יודע אני, כי ביום ההוא, בשעה ההיא, החלו חיי החדשים. צעד צעד הלכתי קדימה עד כי שבתי והייתי יצור אנוש.”

מנין באה התפילה?

 זלדה מדברת בשירה על “כיסופים”. מעניין לראות שהפירוש המילוני למילה “כיסוף” הוא געגוע וכמיהה גם יחד- כאשר האחד מסתכל אחורה, אל העבר (געגוע) והאחר- קדימה (כמיהה). זאת מילה שיש בה קסם בעיניי. בעולם המשמעות נתרגם זאת לגעגוע למשהו שיהיה, למשהו מוכר, סוג של ידיעה פנימית, בטחון פנימי שהוא קיים, אף אם לא קרה במציאות הגשמית. ניתן לקרוא לזה היזכרות, ערגה למקור רוחני שאיננו מודעים אליו אך מבקשים אותו כל חיינו.   

אצל גולדברג נראה שהדוברת מביעה צורך לא לאבד את היכולת (ואולי חשש שמא זה יקרה) לראות ולחוות את העולם על מלאותו ועל הקסם שבו, ואצל חלפי המקור הוא בעיקר חשש לאבד את החיבור לאור.  

מיהו נושא התפילה? 

אצל זלדה הדוברת עצמה לא מתפללת אלא כיסופיה, כמו מבקשת המשוררת להאניש מהות בתוכה, כדי להדגיש את הכוח הרב שיש לתפילה שהוא מעבר לאני הפיסי המודע לעצמו.  

חלפי וגולדברג מציעים את הדובר עצמו כמתפלל אך דמותו מצטיירת כתועה וחסרת אונים אל מול מעשה התפילה כאילו אין ביכולתו לעשות זאת בכוחות עצמו: “כל המילים אבדו בקולי/ והיו כאלמות אפלה” (חלפי), “למדני אלוהי, ברך והתפלל” (גולדברג).

 

מיהו הנמען?

בשיר של לאה גולדברג הפניה לאל, באשר הוא בעיני הדוברת, ישירה וגלויה- “למדני אלוהיי”, כך גם אצל חלפי אם כי הוא מספר עליה ולא פונה אליו בשיר עצמו- “כרע אכרע לפני דמות אלוהים.. אל תרע לתמימים”.  

לעומתם מציעה זלדה נמען מורכב יותר. היא כותבת: “ברכתי על הנרות” ולא “אל הנרות”, היינו הפנייה היא דרכם ולא אליהם, אך מצד אחר היא פונה אליהם ישירות: “שבת שלום, יקיריי” ומדגישה את הציפיה של הדוברת לתגובה מוחשית מהצד השני: “אַךְ הֵמָּה נָטְשוּ אֶת אַרְצוֹת הַחַיִּים/ וְלֹא עָנוּ לָרֹךְ.”

מהחומר עוברת זלדה לרוח. מהנרות ל”חג”- לנשמה.  החג הרועד נשמע לי כמו מה שמסתתר מאחורי ומעל ומתחת לנרות, כלומר ההבנה שהם רק סמל למשהו אחר. הרעד של הנרות משול לחיות הנשמה. והאמירה של החג “שרשי למעלה” מזמינים את הדוברת להתעלות, להבנה שלא תוכל להבין אלא רק להתכוון אל.. להתפלל.

איך נושאים תפילה? 

הואיל ותפילה אינה נושאת אופי של שיחה רגילה בין בני אדם אין גם דרך “נכונה” לקיים אותה, אין משנה סדורה. 

חלפי בשירו מדגיש זאת בחזרתו על אותו בית בתחילת השיר ובסופו: “אינני יודע מילים/ מהן נולדת תפילה/ כל המילים אבדו בקולי/ והיו לאלמות אפילה”

מעשה הכריעה שבוחר בו הדובר בשיר מעיד על המרחק בינו ובין האל- 

“כרע אכרע לפני דמות אלוהים/ אף אם מעיניי נעלם”, והשימוש הכפול בפועל מאותו השורש (“כרע אכרע”) מדגיש את עוצמת הפעולה, ההשתחוות, קטנות האדם למולו.  

גולדברג מציעה פניה ישירה כאמור לאל אך גם בכתיבתה נראה שמסתתרת הזדקקות של הדוברת לאל, היא לא יכולה לבצע את הדברים בכוחות עצמה – מבקשת שהוא יתפלל עבורה, ילמד את שפתותיה, ישלח לה ברכה..  

בשני השירים ניכרת היראה מהאל, אך בעוד אצל גולדברג בולטת יותר התקווה, האופטימיות אצל חלפי היא מלווה בחשש כבד, בהסתייגות: “מה יהיה עליהם? מה יהיה”. הוא אינו מאבד תקווה, הוא עדיין מחפש את האל “אף אם מעיני נעלם” אך מרגיש אבוד ותועה.   

מהו תוכן התפילה? 

אצל לאה גולדברג מתפללת הדוברת לאל למען יזכה אותה בחוויה גשמית ורוחנית כאחד, אך בצורה מסקרנת הן שזורות זו בזו ואינן מובחנות , למשל: היא מבקשת ללמוד על הפרי הבשל אך שמה את הדגש על אורו (“על נגה פרי בשל”), כך גם לגבי העלה הקמל- מתפללת לידיעת סודו.

גם שמות הפועל המופיעים ברצף :” לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,  לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל. ” מקפלים בתוכם בו זמנית את הארצי ואת הנשגב: ראייה למשל – עשויה להיות ראיה פיסית, חוש ממשי ויכולה אף להיות ראייה רוחנית- לראות את האור. ידיעה באה מהשכל אך גם ידיעה פנימית, אינטואיטיבית, בינה. הדוברת שואפת להרגיש את החיים במלואם מתוך מקום של חופש .

הבית השני מוקדש כולו לתפילת הודיה על הקיים ולבקשה, כמעת תחינה, לא להשאר אדישה ושאננה אל מול החיים, בפרט אל מול ה”רגיל”, (חוזרת פעמיים על המילה “לבל”) אלא להתפעם כל יום מחדש מהיופי שהעולם זיכה אותה בו, מה שהזכיר לי את המשפט הנצחי של אלתרמן בשיר “ירח”: “גם למראה נושן יש רגע של הולדת”. 

גם חלפי משתמש בסמנטיקה של רוח: הראיה, המילה “זהר” שחוזרת פעמיים, האמהות ש”נוהגות אל האור”. מעניין לראות את הפער בין אופל המילים לאור החוויה. כשנדרש לבטא את תחושותיו נאלם הדובר דום. משום כל האור הזה חששו של הדובר גדול כל כך פן ירע לתמימים (חוזר פעמיים על המשפט הזה).אולי התפילה הסמויה היא בעצם בקשה עבור כולנו את התום שאובד לנו בבגרותינו , את אי הידיעה שמאפשרת לתמימים, לילדים לחשוב ש”האביב לא יחלוף עד עולם”. בפרשנות שלי משהו בהתפכחות מרחיק אותנו מאותה זוהר אליו הדובר כמה כל כך. 

זלדה מוסיפה לאירוע השירי את השבת :”שלום לך, שבת לך, נשמתי” , שמייצרת הילה נוספת של קדושה לחווית התפילה.    

מהו כוחה של התפילה? 

נראה שברגע שעברה הדוברת בשיר של זלדה “פאזה” מעולם החומר לעולם הרוח, מהפשוט לנשגב, מהחול לקודש או אז השיגה התפילה את מטרתה:” מִבַּעַד לְדִמְעוֹתַי שוֹטְטוּ שַלְהָבוֹת/ וְהַקִּיר כֻּלּוֹ זָהָב מְנַצְנֵץ,/ כָּל-כָּךְ אוֹר מִסְּבִיבִי/ וְכָל כָּךְ הַכְּאֵב”- 

כמו נוצרה בהירות וחדות הראייה, כמו רגע של אחדות עם הבורא ושלמות עד כי חשה ש” עוֹד רֶגַע וְתֵצֵא נִשְמָתִי”. כשהסכימה לשחרר את הצורך לקבל משוב, הוכחה, סימן חיצוני לקיום האל, שבשפה הלוגותרפית נקרא לזה המשמעות העליונה, קיבלה גם אישור לקיומה דרך אותן שלהבות שכשחיפשה אותן תחילה בחשיבה לוגית, במושגים אנושיים “נטשו את ארצות החיים”.  

כוחה של התפילה עבור הדוברת מתבטא דרך הדמעות ודרך שפע האור והכאב שעלו בעקבותיה. היא לא ידעה את נפשה מרוב עוצמה: “עוד רגע ותצא נשמתי” 

לסיום, 

פראנקל אומר ש”הכרה מלאה בליקוי שאין להתגבר עליו במושג האל, עשויה, כביכול, להיות חלק בלתי נפרד מתוכנה של התפילה….” *, 

ואני אוסיף שהשירה מאפשרת שחרור מהכרה זאת בעודה עושה זאת במקומנו, היא היא התפילה בהתגלמותה. 

  

* מתוך האל הלא מודע / ויקטור פראנקל

      

 

מילות השירים במלואן: 

תפילה /אברהם חלפי

אינני יודע מילים מהן נולדת תפילה 

כל המילים אבדו בקולי והיו כאלמות אפלה. 

אך עדיין רואות עיני זוהר עיניו של ילד. 

ועוד רואות עיני: כוכב אין דומה לו בזוהר 

ואמהות דאוגות פנים נוהגות אל האור ילדיהן הקטנים. 

מה יהיה עליהם? מה יהיה? 

שמעו שמחתם הנושמת כאביב, 

שנדמה כי לא יחלוף עד עולם. 

כרוע אכרע לפני דמות אלוהים 

אף אם מעיני נעלם. 

אל נא תרע לתמימים. 

הם אינם יודעים מדוע ברק פוגע בעץ 

הנושא את פריו לתומו. 

אל נא תרע לתמימים 

הם אינם יודעים מדוע אדם מחלל את צלמו 

אינני יודע מילים מהן נולדת תפילה. 

כל המילים אבדו בקולי והיו כאלמות אפלה 

(מתוך הקובץ: כאלמונים בגשם)

תפילה / לאה גולדברג 

לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵךְ וְהִתְפַּלֵּל 

עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל, 

עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם, 

לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל. 

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל 

בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל, 

לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם, 

לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.

 

כאשר ברכתי על הנרות / זלדה

 

כַּאֲשֶר בֵּרַכְתִּי עַל הַנֵּרוֹת  

קָרְאוּ כִּסּוּפַי בְּקוֹל:      

שַבַּת שָלוּם, יַקִּירַי – 

אַךְ הֵמָּה נָטְשוּ אֶת אַרְצוֹת הַחַיִּים

וְלֹא עָנוּ לָרֹךְ.

אָמַר חַגִּי הָרוֹעֵד: שָרָשַי לְמַעְלָה.

לָחַשְתִּי:

שָלוֹם לָךְ, שַבָּת לָךְ, נִשְמָתִי. 

מִבַּעַד לְדִמְעוֹתַי שוֹטְטוּ שַלְהָבוֹת

וְהַקִּיר כֻּלּוֹ זָהָב מְנַצְנֵץ,

כָּל-כָּךְ אוֹר מִסְּבִיבִי

וְכָל כָּךְ הַכְּאֵב – 

עוֹד רֶגַע וְתֵצֵא נִשְמָתִי

 

כל הזכויות על תמונת הנושא שמורות ל אתר pixabay ול mleonascimento Português

You may also like

דמיון מציאות והמשמעות שביניהם 
על אנשים סוסים ולוגותרפיה
התמונה מתוך אתר pixabay ברישיון CC0 Creative Commons - צולמה עי  Melissa  •  Philadelphia/USA
אדם וגורלו 
על משמעות ולוגותרפיה בייעוץ פילוסופי