6
Sep
2018

תחל שנה ומשמעויותיה

מאת שגית שלמה, שומרת המנגינות

אם יש חג שאני ממש אוהבת זה ראש השנה. 

אולי כי מנשבת בו רוח של סתיו בשעת בין הערביים (או לפחות זיכרונות וערגונות כדברי מאיר אריאל לאותה הרוח..) , אולי כי הוא כמו מנבא את השנה הקרבה ומשום כך יש בו טעם של עניין, של תקווה ושל סקרנות, אולי כי אמא שלי תמיד דאגה למלא את הבית בקדושה ביום הזה, מביאה עמה את המסורת שינקה בבית אבא וממלאת אותנו בה, ואולי בגלל שירי החג שמבשרים משהו (שלא ממש ברור מהו ה”משהו” הזה אבל הוא תמיד נשמע לי אמין ומשכנע) ונעים לי לנוח בצל ההבטחה.     

הפעם אני אתכתב עם 3 שירים, עשרה ציטוטים מתוכם ואינספור משמעויות המבצבצות ועולות מהם ומבקשות להשמע ולקבל מקום של כבוד. קראתי לזה: “עשר שאלות לעשרת ימי תשובה”

 

סתיו יהודי/ אברהם חלפי

“.. אז יתקע בשופרות לפתוח שערי שמיים. 

ופנים יהודיות מן הגולה 

באפרפר נוגה 

ירחפו לפני כסא אדון עולם. 

ובקשות ותחנונים וניצוצות הרבה 

בעומק עיניהן. “

(מילות השיר במלואן בסיום הפוסט) 

 

משנה לשנה זה /נתן זך 

“..שׁוּב אַתָּה טוֹעָה: אַתָּה מַרְגִּישׁ בְּטוֹב וְהַטּוֹב מַקִּיף אוֹתְךָ,

הוּא כְּבָר מִסָּבִיב, עַל כְּתֵפָיו הוּא מַרְכִּיב אוֹתְךָ.

אִם תִּהְיֶה סַבְלָנִי, הוּא עוֹד יְחַבֵּק אוֹתְךָ.

בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר הוּא חַיָּב לְנַשֵּק לְךָ.

אַתָּה יוֹדֵעַ אֵיך דְּבָרִים כָּאֵלֶּה קוֹרִים”

(מילות השיר במלואן בסיום הפוסט)

 

דחוף לתת לעצמי / דוד אבידן

“..דָּחוּף מְאוֹד לָתֵת לְעַצְמִי עַכְשָיו אֶפְשָׁרֻיּוֹת נוֹסָפוֹת.

הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת הַקּוֹדְמוֹת מֻצּוּ פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר בִּתְקוּפוֹת קוֹדְמוֹת.

יֵשׁ לִי כְּתִיבָה זוֹרֶמֶת, וַאֲנִי מִתְגַּבֵּר כִּמְעַט עַל כָּל אֶתְגָּר,

אֲבָל לֹא זֶה מַה שֶּׁאֲנִי מְחַפֵּשׂ, לָכֵן אֲנִי מְחַפֵּשׂ אֶפְשָׁרֻיּוֹת חֲדָשׁוֹת.

אֲנִי אֶמְצָא אוֹתָן, אַל דְּאָגָה, אֲנִי אֶמְצָא אוֹתָן.

הֵן כְּבָר מְחַכּוֹת לִי לְיַד פֶּתַח הַבַּיִת, הֵן מְחַכּוֹת לִי.

הֵן יוֹדְעוֹת עָלַי כָּל מַה שֶּׁצָּרִיךְ לָדַעַת – יֵשׁ לָהֶן כָּל הַנְּתוּנִים.

הֵן פּוֹעֲלוֹת לְפִי הַנְּתוּנִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן וּלְפִי הַמֵּידָע הַדָּרוּשׁ.

הֵן מְחַפְּשׂוֹת אוֹתִי כְּמוֹ שֶׁאֲנִי מְחַפֵּשׂ אוֹתָן.

כִּי אֲנִי הָאֶפְשָׁרוּת שֶׁלָּהֶן כְּמוֹ שֶׁהֵן הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת שֶׁלִּי..”

(מילות השיר במלואן בסיום הפוסט)

 

עשר שאלות לעשרת ימי תשובה 

 

 “משתגעות בי קצת /הציפורים הקטנטנות שורקות העצב /של יום הכיפורים” (אברהם חלפי)

שאלה 1: מהם הקולות הסותרים שקוראים אליי? 

יום הכיפורים מהול תמיד באווירה של קדושה שיש עמה התכנסות, דריכות, בירור עצמי, 

מה שנהוג לכנות “חשבון נפש”. אותה נפש ש”חושבת” מדומה אצל חלפי לציפורים משוגעות מעט ששורקות בעצב- דימוי כל כך מוחשי עד כי אני יכולה ממש לראות לנגד עיניי את אותן הציפורים חסרות השקט מתעופפות בתוכי, כשכל ציפור מייצגת קול פנימי אחר, ואני חושבת לעצמי שלעיתים רק מתוך מצב כזה של כאוס פנימי יכולה להתגלות משמעות חדשה. בהקשר הזה עלתה בי השורה מתוך השיר של דני רובס “משהו חדש מתחיל” :”כמה רעשים הופכים כבר למקצב”. 

 

 מִשָּׁנָה לְשָּנָה זֶה נַעֲשֶׂה יוֹתֵר מְעֻדָּן (נתן זך)

שאלה 2: ממה עליי להשתחרר השנה?

מעודן משמעו מרוכך, לא קשיח. משמעות לא יכולה להמצא במקום שבו יש נוקשות, כי זו מקפלת בתוכה אטימות, סגירות חוסר יכולת לראות רחב, לראות גבוה, לראות עמוק, לראות נקי, מה שהזכיר לי את השיר של יענקל’ה רוטבליט ושמוליק קראוס “רואים רחוק, רואים שקוף”. פרישת הכנפיים והמעוף לא יוכלו להתקיים במקום צר וכבול. מעודן מתחבר לי גם לעדינות, לרכות שיש בה משהו שמזמין אנשים, מזמין מצבים, מזמין ומזמן משמעות.  

 

  “אֲנִי פּוֹתֵחַ לִפְנֵי עַצְמִי דְּלָתוֹת סְמוּיוֹת וְחוֹלֵף דַּרְכָּן.” (דוד אבידן)  

שאלה 3: איך לא לתת להזדמנויות לחלוף על פניי?  

אנטואן דה סנט אכזופרי כותב ב”הנסיך הקטן” ש”רק בלב אפשר לראות היטב.” ו”מה שחשוב באמת, סמוי מן העין.” נראה לי שלכך מכוון הדובר בשיר. לאחר ש”סיפק בבת אחת את כל חומר הגלם ותוכניות היצור” לדבריו , ובפרשנות שלי היו עסוק יותר במרדף אחר הישגים, סיפוקים, אושר, שפע, הספק וכד’ או כמילות השיר “הָאַסְפָּקוֹת הַקּוֹדְמוֹת, הַמָּסִיוִיּוֹת, הַשּׁוֹפְעוֹת” – חש הדובר את מה שמכונה בלוגותרפיה “ריק קיומי”, היינו: תחושה של העדר משמעות וריקנות פנימית ומבקש לחדש את החיפוש, אך הפעם דרך “דלתות סמויות”, כי אולי במקומות הלא אוטומטיים, הפחות בולטים, הפחות מוכרים, הפחות צפויים טמונה המשמעות האמיתית (“יֵשׁ לִי כְּתִיבָה זוֹרֶמֶת, וַאֲנִי מִתְגַּבֵּר כִּמְעַט עַל כָּל אֶתְגָּר, אֲבָל לֹא זֶה מַה שֶּׁאֲנִי מְחַפֵּשׂ.”/אבידן) זה מחייב אותו לתשומת לב מירבית, חשיבה מחודשת על אותן אפשרויות ופעולה אקטיבית.   

הבהילות שמפגין הדובר: “אֲנִי מְסַפֵּק לעַצְמִי אֶפְשָׁרֻיּוֹת נוֹסָפוֹת, שֶׁלֹּא תִּתַּמְנָה כָּל-כָּךְ מַהֵר.” מסמנת בעיניי את החשש לפספס את הרגע, את ההזדמנות המתאימה כי בעולם המשמעות כזו שלא נוצלה לא תשוב עוד. 

 

“אֲנִי יוֹדַעַת וַאֲנִי מְבָרֶכֶת אוֹתְךָ עַל גִלּוּייֶךָ..על צבע עינייך” (נתן זך)

שאלה 4: כיצד לנוע משלב המודעות אל עבר המשמעות?

הקול הנשי שזך מציג בשיר הוא קול אמפטי, כמעט טיפולי במובן של הכלה וקבלה.

קול זה אינו מבטל את תחושותיו הקשות של הדובר שחווה הרבה אובדנים: 

אובדן דרך, כוח, זמן, ערך, זכר ועקבות. זוהי החוויה הפנומנולוגית של הדובר ויש להיות איתו בה, לתפיסת הלוגותרפיה, ולכן היא מברכת אותו על כך, על מי שהוא כפי שהוא ועל הגילוי העצמי.

אך קול המשמעות המושך קדימה ולמעלה חייב להמצא בשיח בו זמנית, כלומר: 

היא לא רק מברכת על הקיים אלא גם מכוונת לראות את האפשרי ,“אם תהיה סבלני הוא עוד יחבק אותך (הטוב)” (משנה לשנה זה/ נתן זך). בהקשר הזה כותבת הלוגותרפיסטית אליזבת לוקאס: “המטפל נדרש להמצא באותה סירה רעועה יחד עם המטופל שלו , ובו בזמן עליו לעמוד על חוף מבטחים ולעודד אותו” (חיים משמעותיים).

 

“לָצֵאת מִתּוֹךְ הַהִזְדַּמְּנֻיּוֹת הַקּוֹדְמוֹת שֶׁכְּבָר מֻמְּשׁוּ,/ לְעֵבֶר אֶפְשָׁרֻיּוֹת חֲדָשׁוֹת-חֲדִישׁוֹת, אֶפְשָׁרֻיּוֹת פְּתוּחוֹת.” (דוד אבידן) 

שאלה 5: כיצד לזמן לעצמי אפשרויות חדשות השנה?

גם לפי כותרת השיר (“דחוף לתת לעצמי”) וגם לפי תוכנו מציג הדובר של אבידן את הדחיפות בחיפוש אפשרויות חדשות, בלשון הלוגותרפיה, במשמעויות חדשות. 

זאת לא פריווילגיה. איננו יכולים לנוח על זרי הדפנה ולהישען כל חיינו על ההזדמנויות שכבר מומשו. זה הכרח (“דחוף מאד” כדברי השיר), צורך טבעי, קיומי, אי אפשר אחרת. 

אבידן לא מסתפק במילים “אפשרויות” ו”הזדמנויות” “אופציות” אלא מוסיף להן שמות תואר: חדשות, חדישות, פתוחות, נוספות על מנת להמחיש, לתחושתי, את התשוקה הבוערת בו למצוא פשר.

כל מה שהיה נשאר לנצח, ועברנו הוא הדבר היחיד שבטוח לפי הלוגותרפיה כפי שטוען ויקטור פראנקל :”שום דבר ושם אדם אינם יכולים לשלול ולגזול מאתנו מה שמסרנו או העברנו בשלום אל העבר והפקדנו שם.. הכל שמור בו למשמרת נצח” (הזעקה הלא נשמעת למשמעות), אך המשמעויות ממשיכות להתגלות עד יום מותנו וככל שנאפשר להן להגיע כן ייטב לנו ולזולתנו.  

 

הֵן מְחַפְּשׂוֹת אוֹתִי כְּמוֹ שֶׁאֲנִי מְחַפֵּשׂ אוֹתָן./ כִּי אֲנִי הָאֶפְשָׁרוּת שֶׁלָּהֶן כְּמוֹ שֶׁהֵן הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת שֶׁלִּי.”  (דוד אבידן)

שאלה 6: איך לחפש במקומות הנכונים את המשמעות?

המשמעות היא מימד העומד מחוץ לאדם, אינה תלויה בו. זה משפט שקשה לתפוס אותו שכלית, ומבלי לפשט יתר על המידה אגיד שלפי הבנתי הכוונה היא שהמשמעות נמצאת ביקום ו”מחכה” לאדם שימצא אותה אך גם “מאפשרת” את מציאתה, מגיחה באינספור אפשרויות ומלבושים, במילותיו של אבידן “הן מחפשות אותי כמו שאני מחפש אותן”. לכן המינוח של המפגש בין האדם לבין משמעות הוא “גילוי” ולא המצאה.

 

 “סתיו יהודי.. שולח לי רמזי אלול” (אברהם חלפי)  

שאלה 7: אילו רמזים אקבל השנה?

רמזי אלול הוא מושג ידוע בקבלה המכוון לעורר את התשובה בלב האדם בחודש המיוחס לסליחות. בעולם המשמעות יכונו אלה “רמזי לוגו”, בלשונו של הלוגותרפיסט ג’וזף פאברי: “משפט, אפילו מילה או רמז בלתי מילולי.. המרמז על דבר מה משמעותי בעיני המחפש” (ציוני דרך למשמעות) היינו: סימנים הניתנים לנו בכל רגע נתון (שיכולים להופיע בדמות אנשים (שליחים), אירועים משבריים (כמו: מחלות), הזדמנויות שנקרות בדרך (כמו הצעת עבודה), שיר, ציטוט, מפגש או כל דבר אחר) המאפשרים לנו , אם אנחנו בתשומת לב מספקת, למצוא פוטנציאלים למשמעות ולממש אותם לבחירתנו.  

בשיר של חלפי הסתיו מעניק לנו רמזים אלו ועלינו להקשיב לא רק דרך האוזניים אלא גם דרך הלב. 

 

“וְהַטּוֹב מַקִּיף אוֹתְךָ,/ הוּא כְּבָר מִסָּבִיב, עַל כְּתֵפָיו הוּא מַרְכִּיב אוֹתְךָ” (נתן זך)

שאלה 8: כיצד אוכל לראות את הטוב?  

בשיר של זך מציג הדובר דיאלוג בינו ובין נמענת , ואולי זה בעצם דיאלוג פנימי בינו לבינו, 

והשימוש בלשון נקבה מייצר הבחנה בין שני הקולות, כמו בירור שהוא עורך, ספירת מלאי (אותה “חשיבה” של הנפש) של חייו. הנמענת או הקול החיובי בתוך הדובר מכוונים כמו בעולם המשמעות לראיית הטוב, לנקודת מבט אופטימית, לאמונה בכוח חיצוני, בלוגוס: “הטוב מקיף אותך.. בסופו של דבר הוא חייב לנשק לך. אַתָּה יוֹדֵעַ אֵיך דְּבָרִים כָּאֵלֶּה קוֹרִים” (נתן זך)”. מעניין השימוש שעושה זך במילים “טובע” ו”שוקע” שההבדל הקטן ביניהם, הצלילי והסמנטי, מבטא את הפער העצום בין העדר משמעות מוחלטת לבין פוטנציאל למצוא אותה למרות הקשיים, את ההבחנה בין מוות, סיום, מצב אירוורסבילי (טובע) לבין הצפה ואבדן דרך שמשאירים ולו צל של תקווה (שוקע). 

 

 “אז יתקעו בשופרות לפתוח שערי שמים” (אברהם חלפי)

שאלה 9: כיצד אוכל להתרומם למימד גבוה יותר?

השופרות שאמורים לעורר את האדם לתשובה הם אותם קולות פנימיים וחיצוניים (כמו ה”שליחים” שהוזכרו לעיל) שקוראים לו למציאת המשמעות בחיים (“לב חסר מנוח” /ויקטור פראנקל), זה אותו כוח מוטיבציוני שמניע את האדם להמשיך לחיות ולהסתכל קדימה. וכדי למצוא את אותה המשמעות מימד הרוח צריך להיות חופשי, פתוח, זורם נגיש כמו אותם שערי שמיים. כמה יפה בעיניי דימוי השער לתיאור המעבר לאותו מימד, כמו פתח גדול (המסמל את גודלו ועוצמתו של מה שעומד מאחוריו) , שגם אם יש בו לעיתים סורגים תמיד ניתן להסתכל דרכם ולהתקרב אליו ברמות שונות.    

 

“משנה לשנה זה” “דחוף לתת לעצמי” “סתיו יהודי” 

שאלה 10: מה דחוף לי לתת לעצמי בסתיו הזה?

אם אני מחברת את שמות שלושת השירים ואת התכנים של כולם יחד, עבורי יש כאן קריאה להיות ברגע הנוכחי, להיות בו במלואנו, לחוות אותו על כל צדדיו עם הטוב והרע, עם השמחה והעצב, עם המציאה והאיבוד, להיות בכוליותנו, להבין את גודלו, את עוצמתו ואת האפשרויות הגלומות בו, ומתוכו לצמוח. 

מי יתן ויבואו עלינו עשרת ימי תשובה לפחות לחלק מהשאלות שעלו כאן, 

וכדברי חלפי האלול והתשרי הללו יביאו עמם “בקשות ותחנונים וניצוצות הרבה” בעומק עיני כולנו. שנה מבורכת.  

 

 

מילות השיר במלואן

סתיו יהודי /אברהם חלפי

סתיו יהודי בארץ אבותי 

שולח בי 

רמזי אלול. 

כבר משתגעות בי קצת 

הציפורים הקטנטנות שורקות העצב 

של יום הכיפורים. 

אז יתקע בשופרות לפתוח שערי שמיים. 

ופנים יהודיות מן הגולה 

באפרפר נוגה 

ירחפו לפני כסא אדון עולם. 

ובקשות ותחנונים וניצוצות הרבה 

בעומק עיניהן. 

משנה לשנה זה / נתן זך 

מִשָּׁנָה לְשָּנָה זֶה נַעֲשֶׂה יוֹתֵר מְעֻדָּן, 

זֶה יִהְיֶה כָּל כָּך מְעֻדָּן בַּסּוֹף, 

 

הִיא אָמְרָה וְהִתְכַּוְּנָה לָזֶה.

אֲבָל לִי יֵשׁ לִפְעָמִים הַרְגָּשָׁה שֶׁאֲנִי טוֹבֵעַ בַּזְּמַן, 

יַשׁ לִי הַרְגָּשָׁה שֶׁאֲנִי טוֹבֵעַ מִזְּמַן, הִסֵּס.

זֶה הַכֹּל מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה שׁוֹקֵעַ, הֵשִׁיבָהּ. 

זֶה הַכֹּל מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה שׁוֹקֵעַ, אַתָּה יוֹדֵעַ.

אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ. לִפְעָמִים אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁכֹּחִי שׁוּב לא אִתִּי. 

מְעֻדָּן. אַתְּ יוֹדַעַת, זֶה צַד אַחֵר שֶׁל שְׁלִילִי.

אֲנִי יוֹדַעַת וַאֲנִי מְבָרֶכֶת אוֹתְךָ עַל גִלּוּייֶךָ, 

וַאֲנִי מְבָרֶכֶת אוֹתְךָ עַל צֶבַע עֵינֶיךָ, 

שׁוּם דָּבָר אֵינְךָ מַשְׁאִיר אַחֲרֶיךָ.

וּבְכֵן זֶהוּ בְּדִיּוּק מַהּ שֶׁמַּדְאִיג אוֹתִי, 

וּבְכֵן זֶהוּ בְּדִיּוּק מִי שֶׁמַּסְפּיד אוֹתִי, 

וּבְכֵן זֶהוּ מַה שֶׁאֲנִי מַרְגִּישׁ.

שׁוּב אַתָּה טוֹעָה: אַתָּה מַרְגִּישׁ בְּטוֹב וְהַטּוֹב מַקִּיף אוֹתְךָ,

הוּא כְּבָר מִסָּבִיב, עַל כְּתֵפָיו הוּא מַרְכִּיב אוֹתְךָ.

אִם תִּהְיֶה סַבְלָנִי, הוּא עוֹד יְחַבֵּק אוֹתְךָ.

בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר הוּא חַיָּב לְנַשֵּק לְךָ.

אַתָּה יוֹדֵעַ אֵיך דְּבָרִים כָּאֵלֶּה קוֹרִים.

 

דחוף לתת לעצמי / דוד אבידן                                 

דָּחוּף מְאוֹד לָתֵת לְעַצְמִי עַכְשָיו הִזְדַּמְּנֻיּוֹת נוֹסָפוֹת,

לָצֵאת מִתּוֹךְ הַהִזְדַּמְּנֻיּוֹת הַקּוֹדְמוֹת שֶׁכְּבָר מֻמְּשׁוּ,

לְעֵבֶר אֶפְשָׁרֻיּוֹת חֲדָשׁוֹת-חֲדִישׁוֹת, אֶפְשָׁרֻיּוֹת פְּתוּחוֹת.

בְּשָׁלָב מְסֻיָּם חָדַלְתִּי לְסַפֵּק לְעַצְמִי מִצְרָךְ חִיּוּנִי זֶה.

זָכַרְתִּי רַק אֶת הָאַסְפָּקוֹת הַקּוֹדְמוֹת, הַמָּסִיוִיּוֹת, הַשּׁוֹפְעוֹת,

וְחָשַׁבְתִּי לְתֻמִּי שֶׁמְּלַאי הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת לֹא יִתַּם עוֹלָמִית.

לֹא חָשַׁבְתִּי עַל עַצְמִי בְּמֻשָּׂגִים תַּעֲשִׂיָּתִיִּים קוֹנְבֶנְצְיוֹנָלִיִּם,

וְלָכֵן סִפַּקְתִּי בְּבַת-אַחַת אֶת כָּל חֹמֶר-הַגֶּלֶם וְתָכְנִיּוֹת-הַיִּצּוּר.

עַכְשָׁיו הָאַסְפָּקָה מַתְחִילָה, אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלוֹשׁ.

בְּרַכָּבוֹת וּבִמְטוֹסִים וּבָאֳנִיּוֹת-מַשָּׂא וּבְמַשָּׂאִיּוֹת-עֲנָק.

אֲנִי מְסַפֵּק לעַצְמִי אֶפְשָׁרֻיּוֹת נוֹסָפוֹת, שֶׁלֹּא תִּתַּמְנָה כָּל-כָּךְ מַהֵר.

אֲנִי פּוֹתֵחַ לִפְנֵי עַצְמִי דְּלָתוֹת סְמוּיוֹת וְחוֹלֵף דַּרְכָּן.

אֲנִי מְאוֹתֵת לָאוֹפְּצְיוֹת הַחֲדָשׁוֹת לְהַגִּיעַ אֵלַי בִּמְהִירוּת-שִׂיא.

דָּחוּף מְאוֹד לָתֵת לְעַצְמִי עַכְשָיו אֶפְשָׁרֻיּוֹת נוֹסָפוֹת.

הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת הַקּוֹדְמוֹת מֻצּוּ פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר בִּתְקוּפוֹת קוֹדְמוֹת.

יֵשׁ לִי כְּתִיבָה זוֹרֶמֶת, וַאֲנִי מִתְגַּבֵּר כִּמְעַט עַל כָּל אֶתְגָּר,

אֲבָל לֹא זֶה מַה שֶּׁאֲנִי מְחַפֵּשׂ, לָכֵן אֲנִי מְחַפֵּשׂ אֶפְשָׁרֻיּוֹת חֲדָשׁוֹת.

אֲנִי אֶמְצָא אוֹתָן, אַל דְּאָגָה, אֲנִי אֶמְצָא אוֹתָן.

הֵן כְּבָר מְחַכּוֹת לִי לְיַד פֶּתַח הַבַּיִת, הֵן מְחַכּוֹת לִי.

הֵן יוֹדְעוֹת עָלַי כָּל מַה שֶּׁצָּרִיךְ לָדַעַת – יֵשׁ לָהֶן כָּל הַנְּתוּנִים.

הֵן פּוֹעֲלוֹת לְפִי הַנְּתוּנִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן וּלְפִי הַמֵּידָע הַדָּרוּשׁ.

הֵן מְחַפְּשׂוֹת אוֹתִי כְּמוֹ שֶׁאֲנִי מְחַפֵּשׂ אוֹתָן.

כִּי אֲנִי הָאֶפְשָׁרוּת שֶׁלָּהֶן כְּמוֹ שֶׁהֵן הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת שֶׁלִּי.

You may also like

האופטימיות של העבר
ארבע דאגות קיומיות
בשורת הכפרות  
משמעות החיים ומשמעות בחיים

Leave a Reply