מגזין בלוגותרפיה מגזין לוגותרפיה ומשמעות בחיים, פילוסופיה וישום, מאמרים כתבות מחקרים ומידע מאמרים נוספים בתחום
מאת שגית שלמה, שומרת המנגינות
"הצמא הוא ההוכחה הניצחת ביותר לקיומם של מים" (פרנץ ורפל*)
לא מעט התייחסויות ניתנו לשיר הבא של נתן זך ולהקבלה או להעדרה בין העץ לאדם, בהתכתבות עם המקור המקראי בו דובר על כריתת עץ בעתות מלחמה ומצור:
"כי האדם עץ השדה" (דברים כ, יט).
אני מבקשת להתכתב עם השיר דרך עיניים לוגותרפיות ולהציע נקודת מבט קצת אחרת.
כי האדם עץ השדה/ מאת נתן זך, שלום חנוך
כי האדם עץ השדה,
כמו האדם גם העץ צומח,
כמו העץ האדם נגדע,
ואני לא יודע איפה הייתי ואיפה אהיה,
כמו עץ השדה
כל הזכויות על השיר ו/או חלקו שמורות למחברים
"יש דברים נסתרים, לא נבין לא נדע" (תמי לוי)
נראה שהבחירה לפתוח את השיר במילה "כי" אינה מקרית (הלוא יכול היה זך לצטט מהתנ"ך רק את "האדם עץ השדה" ללא ה"כי").
בעיניים שלי השיר הוא הסיבה למשהו, לא ברור למה.
אפשרות נוספת היא לפרש את המילה "כי" לא כ"מדוע" אלא כ- "ש" (כמו: ידעתי כי..).
כך או כך השיר נראה כמו נימוק או המשך של דבר מה, אך הוא אינו אומר של מה.
יש כאן כמו ניסיון להסביר את הבלתי ניתן להסבר. בשבילי זהו האזור שמעבר ליכולתו של האדם להבין ולתפוס כפי שמצטט פראנקל את הפילוסוף מקס פרדיננד שלר בספרו "הרופא והנפש: "האינטיליגנציה של האדם..כה גבוהה שהיא מסוגלת להבין שקיימת חכמה, שביסודה היא מעבר לחוכמתו שלו, אשר שתלה בו את התבונה"
"לטפס למעלה ולא להרתע" (קובי לוריא)
העץ לפי השיר "צומח" ו"שואף למעלה" . כך גם תטען הלוגותרפיה לגבי האדם- הוא מטבעו פוטנציאלית מגביה עוף, חותר אל עבר הגשמת משמעות, מצוי בתנועה מתמדת, ועיקר עניינו אינו שיווי משקל פנימי כפי שגורסות תאוריות הניעה שונות כמו הפסיכואנליזה.
כאשר הוא "מועד" ונדחף מלמטה ע"י יצריו ודחפיו הוא כמילות השיר השיר "נגדע" ו- "נשרף באש". ההזדמנויות לממש את הפוטנציאל שלו נגוזו, כל מה שלא נוצל לא ישוב עוד. המשמעות אז הופכת במקרה הטוב לאמצעי לסיפוק מטרה אחרת.
כלומר אני רואה כאן מתח בין המימדים השונים שבאדם- בין הרצון להתרומם, להתחבר לעולם הרוח לבין הנטייה האוטומטית להענות לצורך מיידי ששייך לרובד מנטלי או פיסי נמוך יותר.
"תקשיבי לי אני צועק פה, איזה צימאון" (שלמה ארצי)
כמו הציטוט בכותרת המאמר עצם קיומו של הצימאון מעיד על קיומם של מים. העץ זקוק למים כדי לצמוח, לגדול ולהתפתח, כדי להתקיים, וכך גם האדם למשמעות- העובדה שהוא מחפש אותה כל חייו היא ההוכחה הניצחת לכך שהיא ישנה. והיא צורך קיומי ובסיסי, אולי ה-צורך החשוב מכל.
ריק קיומי
תחושת אובדן דרך מתקיימת בהעדר כיוון, בהעדר אוריינטציה, מבלי שיש לאדם משמעות שעליו להגשים. עבורי השורות: "ואני לא יודע איפה הייתי ואיפה אהיה,/ כמו עץ השדה" משקפות רעיון זה. היכולת לחבר את נקודות חיינו- עבר, הווה, עתיד, לבנות נרטיב(ים), ליצור קוהרנטיות מאפשרת יציאה מהתלישות אל השתילות (הצמיחה, האמונה בדרך, הידיעה ולו באופן חלקי מאיפה באנו ולאן פנינו).
כוליות האדם
החיים הגשמיים הם חד פעמיים וזמניים, ולא פשוט לקבל עובדה זאת כפי שכותב זך:
"קברו אותי בחלקה של עפר,/ומר לי, מר לי בפה/כמו עץ השדה"
עם זאת סיומם , לפחות באופן הזה, אינו מבטל את המשמעות שיש בהם ואת העושר והמגוון המתאפשר במהלכם, כמילות השיר: אהבתי וגם שנאתי,/טעמתי מזה ומזה,",
כפי שכותב ויקטור פראנקל: "אמת, אין אנו יכולים לקחת עמנו כלום בשעת מיתתנו, אך אותה כוליות החיים , המגיעה לידי גמר ברגע מותנו, עומדת מחוצה לקבר.. משום שנהפכה לנחלת העבר. אפילו מה ששכחנו , מה שנשמט מתודעתנו , לא נמחה מן העולם; הוא נעשה חלק מן העבר והוא יוסיף להיות חלק מן העולם."**
הלחן והביצוע
לבסוף הלחן של שלום חנוך והאינטרפרטציה של נורית גלרון בביצוע מעבים בעיניי את משמעותו של השיר – רגע מתרומם ואז נעצר, רגע סטטי ואז משתנה. הוא כמו האדם בסופו של דבר בתנועה מתמדת.
אז גם אם אין זהות בין העץ לאדם, הם חלק מאותו שלם שגדול מסכום חלקיו.
החיבור ביניהם בעיניי הוא טבעי ומאפשר התבוננות על האפשרות הגלומה הן בזה והן בזה.
* מתוך הספר "השאיפה למשמעות" /ויקטור פראנקל
** הזעקה הלא נשמעת למשמעות/ ויקטור פראנקל
ביבליוגרפיה
זך, נ' (2018). רגע אחד שקט בבקשה, מבחר שירים. בהוצאת הקיבוץ המאוחד
פראנקל, ו' (1969). השאיפה למשמעות. הוצ' דביר.
פרנקל, ו' (1982). הזעקה הלא-נשמעת למשמעות. תל-אביב: דביר.
פראנקל, ו' (2010). הרופא והנפש. יסודות הלוגותרפיה והאנליזה האקזיסטנציאלית. הוצאת דביר
זכויות התמונה שמורות לצלם : ריקוד נערות על ידי עץ. צילום: יוסי אפונסו
