מגזין בלוגותרפיה מגזין לוגותרפיה ומשמעות בחיים, פילוסופיה וישום, מאמרים כתבות מחקרים ומידע מאמרים נוספים בתחום
מאמר המיועד לכל הנשים הרגישות , אלו בעלות הנפש העדינה והשברירית שעורן חשוף לכל פגע
שהכל נוגע בהן שנעות בין הרים וגאיות, בין גבעות ועמקים….
"ניתן להגדיר את האדם כאחדות בתוך הרב גוניות.. אין להשאיר דבר מחוץ לתשומת הלב, לא את הממד הסומטי, לא את הממד הפסיכולוגי ולא את הממד הרוחני"/ ויקטור פרנקל
זהו מאמר המיועד לכל הנשים הרגישות (מידיי)
אלו בעלות הנפש העדינה והשברירית
שעורן חשוף לכל פגע
שהכל נוגע בהן
שנעות בין הרים וגאיות, בין גבעות ועמקים
שכוחן בחולשתן
ששפתן שפת הרגש
שליבן רך וספוגי
שנולדו עם חוש שישי
(אם יש גברים שעונים לתיאור זה, אז גם להם..)
זהו מאמר המיועד גם לכל מי שסובב נשים אלה ונדרש להיות להן מאז ולתמיד- על המשמר
מערכת היחסים המורכבת בין המשורר נתן אלתרמן לבתו המשוררת תרצה אתר היא סוגיה ביוגרפית מרתקת, בייחוד בהקשר להשלכות שלה על הכתיבה של שניהם.
השירים: "שיר משמר" של אלתרמן (https://www.youtube.com/watch?v=RKNIgtKeKfc) ו"שיר הנשמרת" של בתו (https://www.youtube.com/watch?v=EnZCvShqDGc) הם אחד הביטויים הכי חזקים לקשר זה. קסמם ביכולתם הגאונית של הכותבים להמחיש מצב נפשי, לצייר תמונה כמעט קונקרטית של עולמם הפנימי. אליהם מצטרף קסם הלחן העיבוד והביצוע שמצליחים ללכוד את אותה מהות שעולה מהמילים והופכים ליצירה שלמה שהיא בעיניי מקודשת.
אני ארצה לגעת במאמר זה לא בכותבים אלא בנכתב, ובמה שמפגישים אותי השירים ואולי גם את כל אחד ואחת מאיתנו.
נדמה כי ממד הפסיכה הוא העומד בלב השירים. ויקטור פרנקל אף שחשב שהאדם הוא לא רק מכונה המונעת מדחפים ויצרים כי אם הרבה יותר מכך, הוא העריך מאד את פרויד ואת הפסיכואנליזה כפי שנהג לומר "אני גמד על כתפי ענקים".לפיו תיאוריה זאת מהווה בסיס חשוב להבנת תהליכים רגשיים- נפשיים באדם וממד שלם שאין להתעלם ממנו. לא ניתן לתאר את האדם כיצור רוחני בלבד. יש בו גוף ונפש, או מה שהוא מכנה אחדותיות רב גונית.
הלוגותרפיה אינה סטרילית ומתייחסת לאדם השלם על כוליותו, כולל על רבדיו המנטליים המורכבים.
בשירים אלה מתואר עולם הנפש כעולם סוער, עשיר, מגוון, מפעים ומבעית. אפשרות אחת שלעיתים קרובות אנשים בוחרים בה היא לברוח מעולם זה כיוון שמפחיד מידיי לשהות בו, גם אם הוא קורה לאנשים אחרים. יש החוששים שזה ידבק בהם, מבלי להבין שבכולנו הפוטנציאל
לחוות את אותה הסערה בכל רגע נתון, הכל עניין של נסיבות. אפשרות אחרת, העדיפה בעיניי, היא לפגוש בעולם זה, להסתכל לו בעיניים, להכיר אותו לעומק, לא להבהל ממנו, לאהוב אותו, להיקסם ממנו, לחוות את עוצמותיו ולהבין שהוא חלק מאיתנו ואנחנו חלק ממנו.
רק משם נוכל להתרומם לממד גבוה יותר.
ביטוייו של העולם המנטלי בשירים:
הניסיון להבין את הנפש
הדובר ב"שיר משמר" חש בעוצמה רבה את מצוקתה של הנמענת והוא מנסה לפצח אותה- למצוא את מקור נביעתה. הוא מבקש לפרק ולמיין את המצוקה, לעשות לה אובייקטיביזציה, כמו היתה היא ארון בגדים או מדף ספרים, רוצה למצוא הגיון וסדר במה שנראה כמו כאוס מוחלט.
תחילה הוא מעוניין למקם את מוקד הפגיעה (נפשך, כוחך, חייך..) ולאחר מכן את מקורותיה (קיר נופל, גג נדלק, סכין..), ונדמה כי תאורו המפורט יותר משהוא מעיד על מצבה של הנמענת, הוא מעיד על חוסר האונים שלו.
הדובר בשיר משכיל להבין שמדובר כאן בעניין של חיים ומוות, כליה של הגוף ושל הנפש, מה שבא לידי ביטוי בשימוש הרב במילים נפשך (6 פעמים בשיר) וחייך (5 פעמים), ובלשון הציווי ("שמרי") שהוא נוהג בה.
עוד הוא מבקש ממושא התייחסותו לשמור על בינתה, כוחה, מראיה ולבה הטוב, כלומר הוא רואה אותה כאדם שלם ומקיף את כל המימדים בבקשתו: המימד הפיזי ("עורך", יופייך"), הנפשי ("נפשך") והרוחני ("בינתך", "לבך הטוב")
כמה מרגש בעיניי סיום השיר בו מבקש הדובר מהנמענת לשמור על לבה הטוב ולאמץ אותו אליה. הלוא מתבקש שהוא יאמץ אותה אליו, ובכל זאת, הוא כנראה מבין שהוא לא יכול, מבין בכאב גדול שבסופו של דבר הוא לא באמת יצליח להציל אותה, והיא ורק היא תוכל לשמור על עצמה מעצמה. התסכול של ראיית אדם סובל באין יכולת לסייע לו עולה וצף לאורך כל השיר ומכמיר לב.
אתגרי הנפש
מה הם המוקשים העומדים בפני הנמענת בשיר של אלתרמן דרך עיניו של הדובר?
"קיר נופל", "גג נדלק", "צל חשך" ,"אבן קלע", "סכין", "ציפורניים", "השורף", "החותך", "הסמוך", "הדומם", "המחכה" "המושך", "הממית".
הוא מתחיל את תאור המכשולים בעצמים ברורים ועובר לכל פעולה-שהיא כמעט, מה שמעלה בי כקוראת את השאלה- היש משהו שאינו מהווה קושי בחייה בעיניו?
מצמררות האימה והבעתה שהדובר שרוי בהן ומודגשות ביתר שאת בפועל "הממית". הוא לא יודע את נפשו. ניסיונו להתחקות אחר מקורות הפגיעה של בתו (בהנחה שמדובר בבתו) בצד זה שהם נוגעים ללב הם בלתי אפשריים. לעולם לא יוכל אדם להבין באמת אדם אחר. יוכל רק לנסות להיות איתו.
הנמענת ב"שיר הנשמרת" לא עושה לאותו דובר חרד הנחות, לא משתפת פעולה עם קונקרטיזציה שהוא מבקש, כמעט מתחנן לעשות למצוקתה.
היא כותבת על תחושותיה ממקום אותנטי, כמו רוצה לומר- כך אני חווה את הדברים ואין לי דרך (ואולי גם רצון) לפשט אותם:
"השמיים רצים רצים רצים בתריסים כל מיני עיגולים נוצצים
כל מיני דברים נעשים יותר ויותר סמוכים."
"בתריסים כל מיני רוחות מכים כל מיני עופות מדברים"
"אני נזהרת מדברים נופלים מאש, מרוח, משירים"
(שיר הנשמרת)
הדוברת של תרצה אתר מוסיפה לאתגריה את הזהירות משירים. הם הופכים כאן סכנה ממשית, ולא פחותה מאש ומרוח. מבלי להכנס לביוגרפיה של המשוררים יתר על המידה אי אפשר שלא לחשוב על הפחד הזה כתחושת חוסר היכולת להיות בצלו של אביה, אלתרמן, לעמוד בסטנדרטים שלו, להגיע לרמתו הפואטית (בחוויה הסובייקטיבית שלה). כלומר: גם השירה שיכולה היתה להוות מפלט מכל האתגרים מהווה כשלעצמה אתגר עצום.
דיאלוג נפשי מורכב
כותרת השירים "שמרי נפשך" ו"שיר הנשמרת" מלמדת על היחס בין הדובר לנמענת. אין כאן הדדיות ושיוויון. היא מושא הדיון, ה"חלשה", הנשמרת. הוא המבקש להצילה.
עם זאת היא לא מתעלמת מדבריו של הדובר ומתכתבת איתם, בעוצמה:
נראה כי השמיים שרצים במהירות מול עיניה, והדברים שנעשים בתוכה סמוכים יותר ויותר הם תגובה לבקשת המוען ב"שיר משמר": "שמרי נפשך..מן הסמוך כמו עפר כמו שמיים"
היא אף משיבה לדובר הזועק אליה להשמר מ"קיר נופל", ו"מגג נדלק" ב: "אני נזהרת מדברים נופלים, מאש, מרוח, משירים", אך כאמור הדברים הסמוכים והנופלים שונים משלו.
למעשה יש כאן דיאלוג אך הוא דיאלוג סתום. הם מדברים בשפות שונות ולמרות קרבתם, אהבתם והדאגה העזה של הדובר המופגנת כלפי הנמענת בשירים, נדמה כי הוא חותר להבינה דרך ניסיון לקונקרטיזציה של מצבה, ועבורה הסכנות אורבות בכל, אין אבחנות ואין גבולות ברורים.
מצמרר במיוחד הקטע שמעיד על המרחב המשותף לשניהם, שהוא רק שלהם, אין אליו כניסה, ואין יציאה ממנו. במרחב הזה אין דבר זולת החיבור הסימביוטי ("שיער ראשי שלך"), המיסטי כמעט. דבר לא נוגע בו אף לא השמים.
הדוברת מתארת רוח שנושבת אליה ממנו שיש בה כפילות. מצד אחד היא אינה חיובית עבורה הואיל והיא נזהרת ממנה. היא עוטפת את שניהם כמו טבעת שקופה, עבה, חסינה מפני כל ניסיון חדירה, ויש תחושה של חנק, ומנגד היא חשה את הייחודיות של הקשר ואת העוצמה שלו: "כמו בערב שרב אנחנו ירח".
למרות הקושי שלו להבין היא מקבלת את ברכתו- אם מתוך רצונה להשקיט את סערתו/ה, אם מתוך הצורך לרצות אותו, ואם מתוך תחושת התרוממות מהמצב הקשה ולו לרגעים.
ביטויי עולם הנפש
"שיר הנשמרת" נשמע הרבה יותר איטי ופחות דחוס מ"שיר משמר", אולי בשל הלאות והכאב ששרויה בו הדוברת, אך הדימויים בהם משתמשת אתר לא פחות עוצמתיים וקשים. "השמים רצים רצים רצים"- רק השורה הזאת לבד מזקקת מצב נפשי קשה בצורה אופטימלית (אני נמנעת בכוונה מהמילה דכאון לטובת הרצון להיות בפנומנולוגיה ללא אבחנה ותיוג). הדוברת כאילו רוצה לומר: אני הקטנה עומדת מול שמיים עוצמתיים שמשתלטים עליי ולא אך זאת אלא שהם רצים- איזושהי תחושה של סחרחורת, של אובדן שליטה ושל רפיון עז.
ב"שיר משמר" מבקש הדובר מהנמענת "שמרי נפשך..מן הסמוך כמו עפר כמו שמיים".
הסמיכות נדמית מנוגדת לנפרדות במובן הטוב של המילה, ליכולת של האדם לראות עצמו כאינדיוודואל בעל ערך.
עוד שיקוף חזק של העולם הנפשי עולה במשפט: "הממית כמי באר ואש כיריים".
הממית בפי הדובר הוא אינו המוחצן והעצום אלא דווקא הקטן, הטריוויאלי והמתעתע שלכאורה אין בו מן הסכנה- מי באר ואש כיריים- אך למעשה הבאר עמוקה ותחתיתה אינה נראית לעין, והאש "הקטנה" היא עדיין אש ויכולה לכלות.
האש והמים חוזרים שוב בתיאור העולם הזר של הנמענת בעיני הדובר ("ואש ומים מביטים בו [בעולם] מכל צד?") כמו סוגרים עליה מכל הכיוונים, עד כי נראים ממש פרפורי גסיסתה לנגד עיניו.
ביטוי מטלטל נוסף למצבה המנטלי של הנמענת בעיני הדובר עולה ב"שיר משמר":
"אמרי מדוע את צוחקת כמו פחד
אמרי מדוע את קופאת כמו שמחה?"
הפחד שמתחזה לצחוק, והשמחה שנראית כקפאון הם דימויים חזקים המשקפים את התעתוע שהדובר חווה מהנמענת. כקוראת אני לא יכולה שלא לדמיין תמונה קונקרטית כמעט מאגית של הדמות אותה מצייר הדובר כאחוזת טירוף. הוא מבועת ואינו יודע כיצד לנהוג נוכח המראות בהם הוא חוזה.
הדימוי היפה ביותר בשיר בעיניי ובכלל בשירה העברית הוא מבט על הנמענת כעל ציפור שהחופש נלקח ממנה ע"י עצמה: "מדוע את מעוף ורעד רב" "כמו ציפור מבוהלה בתוך כף יד", "כמו ציפור בחדר בחפשה אשנב"
יש תנועה בשיר של סגירות, ותחושה של אין מוצא עד לסיום המדגיש את הפער האדיר בין פוטנציאל המעוף של הנמענת להעדר המימוש שלו, והתסכול האיום של הדובר בעקבות זאת.
הציפור המחפשת פתח מילוט זאת תמונה מטלטלת שאי אפשר להשתחרר ממנה. המשורר בצורה גאונית מצליח להפנט את הקוראים ולהכניסם לאותו מרחב סגור כמו היו הצופים באותה ציפור שבויה ואולי יותר מכך- כמו היו אותה ציפור עצמה.
זאת הסיבה שהשיר לא מרפה ממך כקורא. אתה שרוי בין הזדהות לפחד, נמצא במרחב הביניים בלשונו של ויניקוט, זה שלך ולא שלך, אתה ולא אתה בו זמנית.
נפש מוסיקלית
הנפש צפה ועולה גם בלחנים ובביצועים הנשזרים במילים בצורה הרמונית ומפעימה.
ב"שיר משמר" מיטיב סשה ארגוב "להלביש" לחן שיש בו תנועה, שנותן תחושה של גודש, של ערפול חושים, של סיעוף, כמו שחש הדובר אודות מושא כתיבתו, והזמרים חוה אלברשטיין ומתי כספי (ורבים אחרים בהמשך) כמו מבינים בביצועיהם את לבם של הדמויות ומעבירים זאת למאזין. ב"שיר הנשמרת" בא לידי ביטוי אותו ערפול במנגינה איטית של נפתלי אלטר המבטאת מלנכוליה, עייפות, חולשה, אין אונים ומצוקה בהם שרויה הדוברת, ובא בעת רצון להתרומם בפזמון ("אבל אני שומרת את נפשי מהם.."), כפי שמצליחה לבטא בקולה נורית גלרון.
נפש מגביהה עוף
גם אם השירים מכוונים למימד הנפשי שבאדם, הרי עצם כתיבתם מרימה אותם מעלה אל המימד הרוחני. המרחב השירי הוא מרחב של קדושה, יהא התוכן אשר יהא.
ויקטור פרנקל כותב בספרו "הרופא והנפש": "האדם הוא כמובן מותנה, כלומר תלוי בתנאים. די לחשוב על התנאים הביולוגיים, הפסיכולוגיים והסוציולוגיים- ומבחינה זאת אינו משוחרר מהתנאים הללו. נכון לומר שאינו חופשי ממשהו, אלא חופשי למשהו: באפשרותו לנקוט עמדה מול כל התנאים הללו" (עמ' 45).
זה נכון שהדוברת של תרצה אתר נזהרת משירים אך בכל זאת כותבת אותם. נראה כי זוהי נקיטת העמדה הרוחנית הכי חזקה שיש לה.
סוף דבר נפשי (ורב מערכתי..)
בסיכומו של דבר, שירים אלה נמנים על השירים היפים ביותר שנכתבו בעברית לטעמי. כשאני קוראת ובייחוד מאזינה להם אני חווה את אותה רב גוניות ורב מימדיות- גופי נפשי ורוחי מתעוררים ואני מרגישה באמת באמת, ולו לכמה רגעים, כמילות השיר של אתר, ברוכה,
אני ברוכה
תרצה אתר, צילום דוד אולמר © מתוך ויקיפדיה
צילום נתן אלתרמן יחד עם בתו תרצה אתר בקפה "כסית" מתוך ויקיפדיה
