מגזין בלוגותרפיה מגזין לוגותרפיה ומשמעות בחיים, פילוסופיה וישום, מאמרים כתבות מחקרים ומידע מאמרים נוספים בתחום
החיים והמוות ביד המשמעות
"..במותו נהפך האדם לסרט עצמו. הוא עכשיו מגולם בחייו, הוא נעשה קורות חייו- טובים או רעים, ככל שהיו." (ויקטור פרנקל)
את השיר "תיבת הזמרה נפרדת" פרסם נתן אלתרמן בספרו הראשון "כוכבים בחוץ" כשהוא בן 28 בלבד! כבר אז יכול היה לראות בבהירות את מחזור חייו של אדם, את תחילתם ואת סופם. לי נראה שגם השכיל לראות את משמעותם, או לפחות לחפש את זאת הייחודית לו, המגולמת בין היתר בפואטיקה.
הלחן והעיבוד המקסימים של השיר קצת מתעתעים בי. הקצביות, התנועתיות המוסיקלית, ריקוד הוואלס המתבקש תוך האזנה לו- כל אלה עשויים לרמז על שיר עולץ, שמח, קליל, מלא חיוניות אולם קריאה מעמיקה של המילים מלמדת על סופיות, על פרידה ואף על מוות.
תיבת הזמרה נפרדת/ נתן אלתרמן, נחום היימן
עַל הָעִיר עָפוֹת יוֹנִים,
עַל הָעִיר, עַל יַעַר פֶּרֶא,
עַל כִּכָּר הַתַּלְיָנִים,
עַל רִיסֵי נָשִׁים בָּעֶרֶב.
עִם הָרוּחַ הַנּוֹדֶדֶת
לֹא נִסַּע הַרְחֵק מִכָּאן.
הַשְּׁקִיעָה נָשְׂאָה בַּדֶּרֶךְ
אֶת סַלֵּי הַדֻּבְדְּבָן.
עֶרֶב, עֶרֶב, עִיר עַרְבִית.
אֶפָּרֵד מֵרְחוֹב הָאֶבֶן.
אֶל עֵינֵי סוּסִים אַבִּיט,
כְּהַבִּיט אִשָּׁה אוֹהֶבֶת.
כִּי הַסּוֹף, אַחִים, הוּא אֵלֶם.
כִּי בָּאוּנִי הַדְּמָמוֹת.
כְּעֵינַיִם מוּל הַהֵלֶךְ
הַדְּרָכִים נֶעֱצָמוֹת.."
למילות השיר במלואן נמצאות באתר שירונט: לחץ כאן
להאזנה לשיר ביוטיוב לחץ כאן
תפאורה של סוף
השיר פותח ביצירת אווירה של סוף: "יער פרא", "ככר תלינים", "רחוב האבן" (אולי רמז לבית קברות?). דובר השיר מבין שתם זמנו, שחייו הגשמיים באו על סיומם: "לא נסע הרחק מכאן", ששעה זאת שעת פרידה היא- "תיבת הזמרה הנפרדת", "אפרד מרחוב האבן". גם משחק המילים והמצלול "ערב, ערב, עיר ערבית" מוסיף לתחושה חשוכה ועלומה זאת.
שתיקת של סוף
"כִּי הַסּוֹף, אַחִים, הוּא אֵלֶם.
כִּי בָּאוּנִי הַדְּמָמוֹת.
כְּעֵינַיִם מוּל הַהֵלֶךְ
הַדְּרָכִים נֶעֱצָמוֹת."
בעיניים מפוכחות הולך הדובר אל מותו, במטאפורה קסומה "הדרכים נעצמות" הוא מסכם את מסלול חייו. בשפת הלוגותרפיה כל האפשרויות וההזדמנויות נסתיימו. נשאר רק מה שהפך לממשות, וכל זה נעשה בשקט גמור, ללא דרמות. הסוף הוא שתיקה אחת גדולה.
תכונת החיים
בצד הפרידה מהחיים נזכר דובר השיר בהתרפקות במלאותם:
"הָהּ, יָמִים יְפִי קוֹמָה,
סְחַרְחָרִים מִשּׁוּק וְקַיִץ,
מִקּוֹרְנוֹת וּמִקָּמָה,
מִשּׂמלוֹת וּמִבִּרְכַּיִם"
הציפייה, הדריכות, הטלטלות, התנועה הבלתי פוסקת כפי שבאות לידי ביטוי בשיר בין היתר במילים: "רכסי
זמרה תלולים", "תוגות והיתולים", "רשע ורשת", "פגישות ופתאומים" ניתנות לפרשנות בשפת הלוגותרפיה כ"המתח הנואטי", הצעידה אל עבר המשמעות. אגב, חלק ניכר זה בשיר המקורי לא הולחן ופחות מוכר לקוראים אולי מתוך רצון ומגמתיות להדגיש את הפרידה מהחיים מבלי לתת את הדעת על נצחיותם. זאת אינטרפרטציה חלקית ומצומצמת בעיניי.
חלק מהויטליות המתוארת בעבר מיוחסת לאהבת נשים- השיר שזור בהתייחסויות חושניות ובאזכורים אירוטיים: "כהביט אישה אוהבת", "רִיסֵי נָשִׁים בָּעֶרֶב", "מָה חִכִּיתִי לָךְ עִם לַיִל,/ כְּתַלְמִיד לְגִימָנָזִיסְטִית.", כִּי גַּם לִי אַדְּמוּ בָּאָפֵל/ תַּפּוּחַיִךְ שֶׁבְּגִי.", שמלות, ברכיים.
אלתרמן כותב "מָה דָּבַקְתִּי בָּךְ תֵּבֵל", ובכך מבטא במלאכת הצמצום הפואטית המרהיבה שלו את ההאחזות בחיים, את חיוניתם למרות הכל- את משמעותם.
סוף הוא תמיד התחלה של משהו אחר/ לאה נאור
בצד חלופיות החיים מתייחסת הלוגותרפיה לרעיון הנצח הרוחני, היינו טביעת האצבע של האדם בחייו, מעשיו ויצירותיו- שלא רק שאינן מסתיימות במותו של אדם אלא רק מתחילות, במובן שאז נגמרו ההזדמנויות, האדם השלם הגיע למיצוי הפוטנציאל שלו (זה שבא לידי מימוש) ומתחילה ההנצחה, רוחו ממשיכה לחיות – כפי שכותב פרנקל בספרו "הזעקה הלא נשמעת למשמעות": "המת הריהו חייו", עברו של אדם "הוא "עבר מושלם". החיים תמו ונשלמו.. אחר המוות , החיים בכוליותם עברו דרכו- ונעשו "עובדה מוגמרת"..
כך בשיר הנדון. "אֶת חַיֵּינוּ נְיַשֵּׁן", "עַל מִפְתָּן עַתִּיק נֵשׁבָהּ"- כותב אלתרמן ובעיניי מכוון בדיוק להתבוננות הזאת. סיימנו (אגב הוא נע בין לשון יחיד ללשון רבים כמו רוצה להדגיש את הסיפור הפרטי שלו אך גם את גורל האדם בכלל) את חיינו הארציים אך העבר מתחדש בצורה אחרת. הוא מתמזג עם העתיד- "כָּל יָמַי שָׁטִים בְּיַחַד" -ושני אלה גם יחד ממלאים את משמעות חייו. "עבר של אדם הוא הוא עתידו האמיתי" ממשיך פרנקל וככל שזה נשמע פרדוקסלי זה בדיוק מה שקורה בסוף חיינו, העבר נשמר למשמרת נצח ובכך מסמל את עתידנו המובטח.
ייחודיות המשמעות הנצחית של הדובר מתבטאת במיוחד דרך השירה:
"בּוֹאִי, בּוֹאִי, עַל מִשְׁעֶנֶת,/ בַּת שִׁירַי הַנּוֹשָׁנִים.", "רַק הַשִּׁיר הַזֶּה- עדי", וכותרת השיר "תיבת הזמרה נפרדת"
נדמה כי הוא מבקש שהשיר יהיה עבורו נקודת משען מובטחת, שישמש עדות, שתיבת הזמרה הפיזית תפרד אמנם מן העולם אך שירתו תשאר לנצח כי "את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק.." (עודד פלדמן)
אחרי הכל.. תעוף היונה
הבית הסוגר את השיר חד, עוצמתי, קשה לעיכול, ישיר, בוטה ודיסוננטי לחיים השוקקים שתוארו קודם לכן. הוא אינו משתמע לשתי פנים- וּמַפֹּלֶת לֵיל נִתֶּכֶת/ אֲדוֹנֵי הָאֲדוֹנִים!/ גּוּף נוֹפֵל עַל אַדְמוֹתֶיךָ…".
המפלת הניתזת בחוזקה, הגוף הנופל ארצה, הפניה לשמים-
המוות הודאי נוכח במלוא הדרו.
אבל אלתרמן בוחר לסיים את השיר בחיים ולא במוות- בפעם השלישית בשיר הוא מציין ש"עַל הָעִיר עָפוֹת יוֹנִים."- החיים ממשיכים במסלולם.. דבר לא יעצור אותם, אפילו לא המוות ובשפת הלוגותרפיה בייחוד לא המוות כי זה האחרון הוא אות לנצחיות החיים ולאחריותנו להפוך אותם לבעלי ערך ככאלה.
לפי פרנקל "הכל חולף.. ואולם מצד אחר הכל נצחי"
היונה מסמלת את ההמשכיות, את הנצחיות ובמעופה אף את התרוממות הרוח שנשארת הרבה אחרינו.
רשימת מקורות:
פרנקל, ו' (1970). האדם מחפש משמעות. ממחנות המוות אל האקזיסטנציאליזם. מבוא ללוגותרפיה. תל אביב: דביר
פרנקל, ו' (1982). הזעקה הלא נשמעת למשמעות. תל אביב: דביר
