משמעות בחיים דרך שיריה של שִׁיבָּטָה טוֹיוֹ, מאת שגית שלמה לוגותרפיסטית.
"לעולם לא מאוחר להתחיל למלא את חייכם במשמעות ולהבריא תוך כדי תהליך זה" (לוקאס, 1998)
כְּשֶׁאֲנִי בַּת תִּשְׁעִים וּשְׁמוֹנֶה
עוֹדִי מִתְאַהֶבֶת
עוֹדִי חוֹלֶמֶת"
רוֹצָה לִרְכֹּב עַל עָנָן
(מתוך השיר "סוד"/ שִׁיבָּטָה טוֹיוֹ)
במאמר הנוכחי אנסה להציע דרך כותרות שירים של טויו מספר מוטיבים שחוזרים בכתיבתה ומחזקים רעיון אופטימי וחשוב זה.

"כח לחיות"
הדברים הקטנים והפשוטים של החיים מעניקים לאדם לפי טויו משמעות ומכאן שהם תמיד נגישים- בכל גיל ובכל מצב:
"הָרוּחַ הַמְּלַטֶּפֶת אֶת לְחָיַי
שִׂיחַת טֵלֵפוֹן מֵחֲבֵרָה
אֲנָשִׁים שֶׁבָּאִים לְבַקֵּר
כָּל אֵלֶּה
נוֹתְנִים לִי כֹּחַ לִחְיוֹת"
(מתוך השיר "כח לחיות")
הכתיבה מעניקה לה רגעים של משמעות, נתיב היצירה בלשון הלוגותרפיה: "הִתְחַלְתִּי לִכְתֹּב שִׁירָה/ אַחֲרֵי שֶׁחָצִיתִי אֶת שְׁנָתִי הַתִּשְׁעִים/ מֵאָז, בְּכָל יוֹם/ יֵשׁ לִי סִבָּה טוֹבָה לִחְיוֹת" (מתוך השיר "אני").
עוד היא מוצאת פשר דרך ההתמודדות שלה עם קשיי הזקנה ומגבלותיה תוך נקיטת עמדה אל מול הבלתי ניתן לשינוי או התרסה רוחנית: "כְּכָל שֶׁאֲנִי מִזְדַּקֶּנֶת/ וְהַשָּׁנִים חוֹלְפוֹת/ אֲנִי שָׂמָה לֵב שֶׁשָּׁכַחְתִּי/ אִי אֵלּוּ דְּבָרִים…/ זוֹ שִׂמְחַת הַשִּׁכְחָה/ קַבָּלָתָהּ הַמְּלֵאָה.." (מתוך השיר "שוכחת"), או גִּיל תִּשְׁעִים וָשֶׁבַע,/אֲנִי מַקְפִּידָה לְהִתְאַפֵּר/בְּדִיּוּק בְּאוֹתוֹ הָאֹפֶן/אוּלַי מִישֶׁהוּ/ יַחֲמִיא לִי" (מתוך השיר "איפור")
"הרוח, אור השמש ואני"
אחד ממאפייניה של הזקנה, בייחוד בעידן הפוסט מודרני הוא בדידות גדולה. האדם נשאר בגפו לאחר שילדיו עזבו את הקן, בנו להם חיים חדשים משלהם, ונתמלאו עיסוקים רבים שלא משאירים להם די זמן לבלות עם הוריהם, בני הזוג לעיתים הלכו לעולמם, חברים התמעטו, ואין כבר עבודה או עיסוק שמיצרים אינטראקציות עם בני אדם אחרים. בניגוד למצופה שמצב זה יגרום לעצב רב וליאוש, מלמדת אותנו טויו על "חברים" שהאדם בונה לו כשמטפס למדרגה רוחנית גבוהה יותר:
הָרוּחַ טָפְחָה עַל דֶּלֶת הַזְּכוּכִית
אָז פָּתַחְתִּי לָהּ- שֶׁתִּכָּנֵס פְּנִימָה
אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הִצְטָרֵף אֵלֶיהָ
וּשְׁלָשְׁתֵּנוּ פִּטְפַּטְנוּ
"סַבְתָּא, אֵינֵךְ בּוֹדְדָה כָּאן לְבָדֵךְ?"
שָׁאֲלוּ הָרוּחַ וְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ
"הָאָדָם תָּמִיד לְבָדוֹ בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר"
הֵשַׁבְתִּי
"מוּטָב לָלֶכֶת בְּדַרְכֵּךְ בְּנַחַת בְּלִי לְהִתְאַמֵּץ כָּל כָּךְ"
צָחַקְנוּ יַחַד
בְּעוֹד הָעֶרֶב יָרַד לְאִטּוֹ
(מתוך השיר: הרוח, אור השמש ואני)
מובן שהבחירה באור השמש וברוח אינה מקרית. המבט מעלה, השאיפה אל הנשגב, החיפוש אחר משאבים סגוליים והשיח הפנימי עם מקורות הכוח שבתוכה- כל אלה מסייעים לה למצוא פשר בחייה בכאן ועכשיו ומלמדים על משמעות ברגע הנוכחי. דרך השיח המדומה עמם היא מצליחה להתעלות מעל הבדידות הקיומית, להשלים עם המצב, לבנות מציאות אלטרנטיבית שהיא יכולה לחיות איתה בשלום ולהשתמש בהומור. זאת מתוך ידיעה שאלו "חברים" שתמיד ישנם בנמצא ושאינם תלויים בנסיבות החיים: "אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ וְהָרוּחַ הָעֲדִינָה / אֵינָם תְּלוּיִים בַּשִּׂמְחָה אוֹ בָּעֶצֶב"
(מתוך השיר: "אל תיפול רוחך")
"נמסות לאטן"
"קֻבִּיּוֹת הַסֻּכָּר שֶׁבְּלִבִּי
וּבְכוֹסִי הַקְּטַנָּה
נְמַסּוֹת לְאִטָּן"
(מתוך השיר "נמסות לאטן")
ההתחלה מחדש בכל רגע נתון באה לידי ביטוי במוטיב ההמסה בשיר- שפירושו שינוי תצורה של החומר והפיכתו לבלתי נראה. זוהי מטאפורה המבטאת שינוי המציאות האובייקטיבית והסכמה לוותר על מה שהיה לטובת מה שיש כעת.
כלומר מצד אחד העבר לא נעלם, ובאינטרפרטציה לוגותרפית ימשיך להדהד בעולם גם לאחר לכתנו, אך מצד אחר שינוי התצורה מלמד אותנו שהשינוי הוא בלתי נמנע, בלתי הפיך ושהניסיון להאחז בעבר "בכוח" מונע את גילוי המשמעות ברגע הנוכחי. הסיבה לכך היא כי בהעדר ההשתחררות מהעבר אנו חיים את הפנטזיה שמטיבה אינה ברת מימוש ובמוקדם או במאוחר המציאות הכואבת תטפח על פנינו. היא אף מסמאת את עינינו מלזהות אפשרויות חדשות בכאן ועכשיו.
תחת זאת מציעה טויו בדימוי המקסים של קוביות הסוכר שהן מלאות מתיקות, להנות מטובן גם באופיין החדש.
עוד מגלה לנו מוטיב ההמסה את הרעיון שיש להניח לדברים לשקוע אט אט, בקצב שלהם. גם כאן אי אפשר "בכוח" לשחרר, אי אפשר לכפות דבר על האדם עד שיהא מוכן לכך. למשכילים להבין זאת נכונה הזדמנות למצוא פשר.
ואחרון בהקשר הזה, חשבתי על המושגים כאוס וסדר דרך הדימוי של קוביות הסוכר הנמסות- תחילה הן גבישיות, בעלות צורה ברורה ומובנית, ועם שינוי מצב הצבירה שלהן הן מתערבבות מחדש, מאבדות את הסדר הברור והמוכר.
"אני"
כדי להאמין באמת ובתמים ש"הבוקר בא תמיד", כפי שטוענת טויו, נדרשת עמידת האדם מול עצמו עירום ועריה, מבלי כסות אשלייתית או מיסוך של "עובדתיות פסיכופיזית" בלשון הלוגותרפיה. נחוצה יכולתו לראות את המציאות כפי שהיא ללא הסתרה וללא טיוח ובד בבד למתוח את עצמו עד קצה גבול היכולת, לנצל את המשאבים הקיימים, מעטים ככל שיהיו, כפי שאומרת הדוברת בשיר "אני":
"גּוּפִי רָזָה וְקָטַן
אַךְ עֵינַי עֲדַיִן רוֹאוֹת
לְלִבָּם שֶׁל אֲנָשִׁים
אָזְנַי עֲדַיִן שׁוֹמְעוֹת
אֶת רַחַשׁ הָרוּחַ
וּפִי עוֹדוֹ מָלֵא חַיִּים"
היכולת להחזיק את הכפילות הזאת, המורכבת כל כך, ולתת מקום לכל חלק- לַהֱיוֹת ולאפשרי, לנוכח ולפוטנציאלי, למיצוי הקושי ולמבט מעבר לו, באה לידי ביטוי בשירתה של טויו בדיסוננסים מפתיעים- בין הטראגי לקומי, בין העצב העמוק לחיוך הפשוט, בין הכבדות לקלילות, בין גאיית הדמעות לכוס הקפה הטרי, כפי שניתן לראות בשיר "לעצמי":
"לֹא מְשַׁנֶּה כַּמָּה קָשֶׁה לָךְ
אוֹ כַּמָּה עָצוּב
אֵין טַעַם לִשְׁקֹעַ בָּזֶה
פִּתְחִי אֶת הַבֶּרֶז עַד הַסּוֹף
הַנִּיחִי לִדְמָעוֹת לִגְאוֹת
וְאָז בּוֹאִי, נִשְׁתֶּה יַחַד קָפֶה טָרִי"
(מתוך השיר "לעצמי")
אגב, "קפה טרי" מסמל את הנגיש, את היומיומי, את הטריוויאלי שפעמים רבות נסתר מעינינו, כלומר: את האפשרות למצוא תמיד ובכל מצב משמעות.
"אמא"
עוגנים של משמעות לעיתים קרובות הכרחיים לאדם על מנת לשרוד מבחינהמנטלית-רוחנית, בייחוד כאשר הוא מזדקן, וזאת על מנת לראות בתוך הרבה "אין" את ה"יש" הסמוי מהעין
. עבור טויו האם היוותה מקור כוח בחייה, ועל אף שלא היתה בין החיים שנים רבות קודם לכן, היא ליוותה אותה דרך זיכרונות ילדות מעצימים. הדוברת בשירים משוחחת עמה ושואבת ממנה כוחות, בטחון ותעצומות נפש, עד כי נוכחותה הופכת כמעט פיזית:"הִיא נָהֲגָה לְלַוּוֹת אוֹתִי בְּמַבָּטָהּ
בְּדַרְכִּי חֲזָרָה" (מתוך השיר "אמא" 1)
"כְּשֶׁאִמִּי סוֹבְבָה אֶת רֹאשָׁהּ
וְחִיְּכָה אֵלַי
הִרְגַּשְׁתִּי כֹּה בְּטוּחָה
וּכְבָר רָצִיתִי לִגְדֹּל
כְּדֵי שֶׁאוּכַל לְהָשִׁיב לָהּ
בְּהַכָּרַת טוֹבָה"
(מתוך השיר "אמא" 2)
"אִמָּא, אַתְּ רוֹאָה אֵיךְ אֲנִי מִתְגַּבֶּרֶת?"
אֲנִי לוֹחֶשֶׁת וְקָמָה עַל רַגְלַי
(מתוך השיר: "כשאני נעשית בודדה")
האמא בשירים היא גם אם מטאפורית, אמא אדמה, איזושהי קרקע בטוחה עבור האדם שהוא יכול להשען עליה ולחוש שיש לו למען מה לחיות, שיש לו בשביל מה לקום בבוקר.
העוגנים הללו אינם מותנים בדבר, הם תמיד נמצאים ברשותו של האדם והוא רק צריך לדעת למצוא אותם, לזהות את איכויותיהם הרלוונטיות עבורו לאותו הרגע ולהשתמש בהם על מנת להתחזק ולהמשיך הלאה.
"עַכְשָׁו, בַּת תִּשְׁעִים וּשְׁתַּיִם,
כשאנִי עוֹצֶמֶת עֵינַיִם
עוֹלַם הָרְגָעִים שֶׁהָיוּ
מְשַׂמֵּחַ אֶת לַבִּי מְאֹד"
(מתוך השיר "כשאני עוצמת עיניים")
אל תיפול רוחך
"גַּם אֲנִי עָבַרְתִּי זְמַנִּים קָשִׁים
אֲבָל אֲנִי שְׂמֵחָה בְּחַיַּי
גַּם אַתָּה-
אַל תִּפּול רוּחֲךָ!"
(מתוך השיר "אל תיפול רוחך")
רוח האדם לפי ויקטור פרנקל לעולם אינה חולה, ומתוך נקודת מוצא זאת ההתגברות על קשיים רבים אפשרית ולו באופן שבו נושאים את הסבל. יש כאן איזשהו ציווי של דוברת השירים לקרוא לרוח להתריס אל מול המציאות המאתגרת, לקרוא תיגר על הקיים, להנכיח ולו בחיוך קטן את האמירה הלוגותרפית הנחרצת "כן לחיים למרות הכל!"
"הַשָּׁבוּעַ רָחֲצָה אוֹתִי הָאָחוֹת
בְּנִי הֶחֱלִים מִצִּנּוּן
וְאָכַלְנוּ יַחַד תַּבְשִׁיל קָארִי
הַשָּׁבוּעַ לִוְּתָה אוֹתִי כַּלָּתִי
לְבִקּוּר אֵצֶל רוֹפֵא הַשִּׁנַּיִם
אֵיזוֹ שִׂמְחָה יוֹם אַחַר יוֹם
בִּרְאִי הַכִּיס הַקָּטָן
מִשְׁתַּקְּפוֹת פְּנֵי הַזּוֹרְחוֹת"
(מתוך השיר "שמחה")

"אני בת התשעים ושש"
"אַל תְּוַתֵּר מֵרֹאשׁ
רַק בִּגְלַל הַחֲשָׁשׁ
שֶׁלֹּא תַּצְלִיחַ
לוֹ קִבַּצְתִּי יַחְדָּיו
אַתְּ כָּל מָה שֶׁלֹּא הִצְלַחְתִּי בּוֹ
בְּתִשְׁעִים וְשֵׁשׁ שְׁנוֹתַי
הָיָה נֶעְרָם הַר..
אָז עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ
מְצָא מַשֶּׁהוּ לְהֵאָחֵז בּוֹ
לְבַל תּוֹתִיר חֲרָטוֹת"
(מתוך השיר "לך"1)
לסיום,
"הגשר שאליו באה שמחה" (ביפנית: קוֹרַיְבָּשִׁי) היה שמו של גשר שאליו נהגה טויו לברוח בצעירותה עת התעמרו בה במקום העבודה.
נראה כי היא מזמינה כל אחד מאתנו הקוראים לבנות לנו גשר שכזה בתוכנו, שאליו נוכל לברוח כל עת שנחפוץ בכך ונחוש מוחלשים פיזית ומנטלית, ואותו נצליח לעבור אל המשמעות המצפה לנו. היא קוראת לנו לשמוח מבבואתנו הנשקפת מהראי ולראות זריחה גם בשקיעה הפיזית, והיא מסיימת את הספר במילים: "החיים שלי הם תמיד מעכשיו. לא משנה מי אתה- הבוקר בא תמיד"
רשימת מקורות:
טויו, ש' (2017). הבוקר בא תמיד.(תרגום: א' בולוקן). הוצאת לוקוס
לוקאס, א' (1998). חיים משמעותיים -ספר לוגותרפי. הוצאת דביר
* "הבוקר בא תמיד" זהו כותר ספרה של המשוררת שיבטה טויו
– כל הזכויות לשירים שמורות ללוקוס הוצאה לאור
כל הזכויות על תמונותיה של Toyo Shibata שמורות לבעלי הזכויות מתוך סרטון יוטיוב