מגזין בלוגותרפיה מגזין לוגותרפיה ומשמעות בחיים, פילוסופיה וישום, מאמרים כתבות מחקרים ומידע מאמרים נוספים בתחום
מאת שגית שלמה, שומרת המנגינות
לאסוף את ה"יש" לפני שנאסף אל ה"אין"
"כל דבר שאירע פעם אי אפשר לסלקו מן העולם, ועל כן, האם העובדה שנוצר בעולם אינה בעלת חשיבות עליונה?" (ויקטור פראנקל/ הרופא והנפש)
בחג הסוכות הוא חג האסיף הבא עלינו לטובה מסיימים לאסוף מהשדות את תוצרת השנה הקודמת, בעיקר את פירות הקיץ, ואני שואלת:
איזו "תוצרת" מחיינו בשנה החולפת עלינו לאסוף ולשם מה?
השיר "אסיף" נכתב ע"י איתמר פרת בעקבות פטירתה בתאונה טראגית של אחותו תרצה פרת רבינוביץ' בת קיבוץ חצרים בערב חג הסוכות 1976 והיא בת 40 בלבד במותה.
וכך היא כותבת בזיכרונותיה:
"אני מרגישה שהשנים האלה של חיי הן שנות המתח הגבוה שתמיד אזכור אותן כיפות ביותר.. אני מרגישה צורך למצות אותן עד תום, לחיות כל שעה שלהן. אני בכושר מקסימלי לאהוב את האנשים ואת הנוף ואת החיים"
תרצה רבינוביץ' נקטפה בעודה באיבה ואף על פי כן ניכר בכתיבתה עושרם של החיים, ואני אוסיף עושר משמעותם.
הפעם אני מבקשת לבדוק דרך השיר הזה ודרך השיר "גחליליות" מאת אסתר שמיר את הרעיון המכונה ע"י ויקטור פראנקל "האופטימיות של העבר".
שני השירים הללו מעלים בי דמעות בכל פעם שאני שומעת אותם, דמעות של עצב וכאב אבל בה בעת גם דמעות המבטאות את כוח החיים שחזק בסופו של דבר מכל דבר אחר.
אסיף / איתמר פרת, נעמי שמר
"אסוף את המעשים
את המילים והאותות
כמו יבול ברכה כבד משאת (אסיף)
ואין יותר גבעול חולם על שיבולתו
ואין יותר נדרי ואסרי
רק הבטחת הרוח כי הגשם בעיתו
עוד יחונן את עפרה בתום תשרי."
כל הזכויות על השיר ו/או חלקו שמורות למחבר/ת
גחליליות / אסתר שמיר
".. אני חוזרת לעבר ללקט גחליליות
לבנות מהן סולם של כוכבים
שבילים שלא הלכתי כי לא יכלו להיות
אולי עוד מחכים שם בשבילי
אם תבוא ליבי לשם
תבוא אל העבר בלי לעצור
נאסוף את כל הטוב
נאסוף את כל התם
נאסוף גחליליות ונחזור"
כל הזכויות על השיר ו/או חלקו שמורות למחבר/ת
לפני שאתייחס לשירים אסביר את רעיון "האופטימיות של העבר" שנשמע תמוה ואוקסימורוני בעצם ניסוחו דרך משל שויקטור פראנקל נותן בספרו "הזעקה הלא נשמעת למשמעות": "הפסימיסט משול לאדם שרואה בחרדה ובעצב איך לוח הקיר שלו , שבכל יום הוא תולש ממנו דף , פוחת והולך עם כל יום חולף . כנגד זה הרי האדם המסתער על החיים בעוז מעשה דומה למי שמסיר דף אחר דף מן הלוח שלו כל יום עובר ומתייק כל דף בקפידה נאה עם קודמיו.. הוא יוכל להגות בגאווה ובקורת רוח על העושר שנאצר ברשומות אלה על כל החיים שכבר חי אותם במלואם. ."
מתוך משל זה אנסה לאסוף את דפי האתמול מהשירים הנדונים:
בשני השירים מבקש הדובר ללקט את מה שגלוי לעין כמו: "המעשים", "השירים",
דרך "המילים" שנאמרו , עושרו של הטבע- "הפריחה", או אנשים שאהבנו "אסוף את כל מראות פניה היפים" שעשויים להשכח ועד לסימנים החבויים יותר, ה"אותות", "האורות הקטנים", שאולי לא שמנו לב אליהם כלל, מה שהיינו מכנים בלוגותרפיה: "רמזי משמעות."
מעבר לאיסוף החיצוני של מאורעות העבר נרמז בשיר "גחליליות" גם על איסוף פנימי. הדוברת מבקשת לאמץ לחיקה את אותה ילדה שהייתה, שהסתנוורה מאורות האהבה "ילדה שם מחכה לי, היא מתאהבת בלי לראות" ומזמינה אותה לאחד כוחות : "בואי וביחד נתחזק". היא מבינה שהיא חלק בלתי נפרד ממנה ומהתפתחותה, ולא אך זאת אלא שהיא גם מקור כוח וצמיחה, בהיותן "כוליות אחת" בלשון הלוגותרפיה.
אותו עבר לא חף מכאב ומסבל, כדברי פראנקל: "כחלק מעובדות החיים.. לעיתים אדם חייב להתמודד עם סבל בלתי נמנע" -כפי שמומחש בשני השירים בדרכים שונות:
דרך השימוש במילה "כבד": "מילים כבדות מצער, שלא יכלו לעוף" (גחליליות), "כמו יבול ברכה כבד משאת" (גחליליות),
באמצעות תופעות טבע המשולות לחיים שנגדעו טרם זמנם: "קיץ שחלף בטרם עת", "אין יותר גבעול חולם על שיבולתו" (אסיף),
או בקטיעת המוות כל חוויות חיים בסיסית כמו תפילה: "אין יותר נדרי ואסרי" (המרמז לתפילת יום הכיפורים), (אסיף).
המשפט "האדמה היא אפורה מתחת לשלפים" מגביר את הייאוש כי משמעו שגם מתחת לגבעולים היבשים בשדה אין פוטנציאל לחיים חדשים ("אין לאדמה לתת לך דבר").
פראנקל השתמש באחד מציטוטיו באותה המילה "שלף" אלא שביקש להפנות ממנו את המבט אל עבר כל מה שהיה לפניו, לשאוב ממנו כוחות ולהשתמש בו כעוגן בעיתות משבר: "שום דבר לא הולך לאיבוד לבלי שוב.
אנשים אינם רואים אלא את שדה השלף של החלופיות, אך מתעלמים מהאסמים המלאים אשר הניחו בהם והפקידו, שהצילו באמצעותם את קצירם." (השאיפה למשמעות).
זאת מלאכה לא פשוטה כלל ועיקר, על כך יעיד השימוש במילה "יער" בשיר "גחליליות", אליו חוזרת הדוברת כדי לאסוף את הכל , מילה המעלה קונוטציה של מקום אפל, חשוך שבו ניתן לתעות בנקל או לוותר מראש מלהכנס אליו (מלהתמודד עם הסבל).
אותו יער אפל יכול להיות סמל לקשיים, למשברים, לאובדנים, לשכול אך גם לזמן החולף:
"אני חוזרת לעבר, לא פוחדת מהזמן" (גחליליות)
ועוד ברוח הלוגותרפיה, גם בשירים הנדונים (אף אם בשיר השני זה מלווה בהרבה יותר קושי בשל תחושת ההעדר הקשה) אין רצון להיות שקוע בעבר. החזרה אליו היא רק למען האיסוף המיטיב שיש בו מבט קדימה אל העתיד: "אם תבוא לבי לשם/ תבוא אל העבר בלי לעצור" ,"נאסוף גחליליות ונחזור" (גחליליות), "הבטחת הרוח" (אסיף)
חשבתי בהקשר של אופטימיות העבר גם על השימוש במילה "גחליליות" שהיא צירוף של המילים: גחלת+ לילה ומסמלת בעיניי שני דברים: האחד המילה "גחלת" שפירושה המושאל הוא שריד חשוב שנשאר, והשני- אותן גחליליות, חיפושיות ליליות המפיצות אורות קטנים כדי למשוך את בני זוגן, המזכירות את האורות שאנו תמיד יכולים לשים עליהם את הפוקוס, את העין הלוגותרפית, בייחוד בעיתות משבר, על מנת לזמן לעצמנו עתיד טוב יותר.
לאורך השירים מתקיימת תנועה דיאלקטית בין ה"יש" ובין ה"אין"- "אסוף את הפריחה/ אשר גמלה לזיכרונות/ של קיץ שחלף בטרם עת". (אסיף)
אך למרות הכאב הגדול שניהם מסתיימים בנימה אופטימית, גם אם זו אופטימיות זהירה: "רק הבטחת הרוח כי הגשם בעיתו / עוד יחונן את עפרה בתום תשרי." (אסיף), בפרשנות שלי זוהי מצד אחד הרוח המילולית, אותה מעגליות והמשכיות של הטבע (לעומת חלופיות החיים האנושים) שמייצגת משהו שגדול מאיתנו, שבצד התזכורת (המאכזבת משהו) אודות קטנותו של האדם יש בזה משהו שמכניס לפרופורציות, מנחם, ומרגיע.
מצד אחר ישנה הרוח המטאפורית שהיא נצחית– כוח החיים, משאבי הנפש והחיוניות של האדם, למרות ועל אף הנסיבות כפי שגורסת הלוגותרפיה. אותה הרוח "תחונן את עפרה" – מה שמזכיר לי את המילה חנינה, חופש. הרוח חופשיה, משוחררת ובלתי תלויה בדבר ומכאן גם כוחה להתגבר על מכשולים.
כמו כן מתעקשת הדוברת בשיר "גחליליות" לשים את הדגש על החיובי
"נאסוף את כל הטוב, /את כל האור, את כל התם/נביא אותם לכאן בחזרה"
אני רוצה לסיים בשורה מהשיר "גחליליות" ששבתה את ליבי במיוחד: "אני חוזרת לעבר ללקט גחליליות/לבנות מהן סולם של כוכבים",
ולאחל לכולנו שנאסוף את האורות, נטפס בסולם ונחונן את רוחנו.
חג אסיף שמח!
הפוסט מוקדש לזכרה של תרצה פרת רבינוביץ (1936-1976)
