מגזין בלוגותרפיה

אמנות אמירת ה”לא”

“משמעות היא לא רק משהו שמתהווה מהקיום אלא משהו שמתעמת עם הקיום.” (פרנקל)

הידעתם שהמילה השכיחה ביותר בעברית היא “לא”?
אני מהרהרת רבות במילה הזאת, “כולה” שתי אותיות, וכמה שהיא שימושית ושגורה בשפה שלנו…
ילדים מבינים מהר מאד את משמעות המילה הזאת ומרבים להשתמש בה כחלק מהצורך שלהם לבנות את עצמיותם ולתחום את גבולות קיומם.
האמת? חשבתי לקרוא למאמר הנוכחי אמנות אמירת ה”כן” , כי גם זאת אמנות, חתיכת אמנות, חשובה מאין כמותה,
אבל כמו תמיד אני הולכת עם האינטואיציה ונראה לי שעם ה”לא” יש לי כרגע דיאלוג יותר מורכב ועמוק וכדאי להתחיל איתו.

“כשאת אומרת “לא” למה את מתכוונת?”/ דן אלמגור, סשה ארגוב

האם ה”לא” הוא “לא” – ובאמת
אולי הוא רק “אולי, אך לא כעת“,
או שה”לא” הוא רק “עוד לא
אולי הוא “או”, אולי הוא “בוא..
(כשאת אומרת “לא/”דן אלמגור)

לא כפשוטו

אנחנו משתמשים במילת השלילה “לא” במובן הפשוט והליטרלי כאשר היא מסמנת את העדר החיוב של משהו, לרוב עובדתי, אובייקטיבי למשל: “האם אתה רעב?” -“לא”, “האם החנות פתוחה כעת?”, “לא”.
לטעמי ה”לא” מהסוג הזה הוא הרבה פחות נפוץ ממה שנדמה כלומר יש “לאווים” אחרים שמופיעים במסווה של “לא” כפשוטו. ונראה אותם בהמשך..

לא כשאלה

כשאנו רוצים להפנות את תשומת לבו של הנמען לדברינו, לקבל ממנו יחס, לשתפו באופן פעיל בשיחה ולגייס אותו לטובתנו -אנו מסיימים משפט במילה “לא?” כשהכוונה היא בעצם “האם אתה מסכים איתי?” או מדויק יותר- “נכון שאני צודק?”. יש לצורה זאת אימפקט חזק שמשאיר את השומע מחויב להגיב ופעמים רבות חש שלא בנוח לסתור את דברינו. במובן הזה השימוש הוא מעט מניפולטיבי כי הנמען מרגיש שהוא לא יכול להתנגד לי.

לא כהפתעה

“לא!” היא מילה שעשויה להביע פליאה, הפתעה, למשל: כשמספרים לך על אירוע כלשהו כמו: זכייה בלוטו, או תאונה ,לא עלינו. השימוש במילה “לא!” למטרה זאת הוא עוצמתי כי לרוב מופיע מלווה באינטונציה מותאמת, ומילה אחת יכולה להביע המון משמעות ורגש.

“למה היא מתכוונת כשהיא אומרת “לא“?
האם זה “לא” כזה מוחלט
או שה”לא” הוא רק זמני בלבד,
אולי הוא “טוב, אך לא עכשיו
אולי זהו בעצם “נו
אך אם היו אומרים רק “לא” ו”כן
אז מה בכלל היה נשאר פה מעניין
(כשאת אומרת לא/”דן אלמגור)

לא כהתגוננות

ה”לא” הנפוץ ביותר שאני מכירה הוא הסוג הזה. כולנו ללא יוצא מהכלל (מרשה לעצמי לנהוג כאן בהכללה) משתמשים במילה “לא” כאשר אנו חשים איום כלשהו קרב לעברנו- איום פיסי או נפשי, אשר מפר את מנוחתנו ומערער את קיומנו.
לאיום הזה יש מופעים שונים והוא מטושטש לעיתים עד כדי בלתי נראה כאשר רק חדי העין ובעיקר חדי הלב והאינטואיציה מסוגלים להבחין בו ובצורה רגישה ומושכלת להתייחס אליו.

למה אני מתכוונת?
למשל חברה עלבה בי מבלי להיות ערה לכך (או עם להיות..) ואז היא שואלת “את רוצה לבוא לקפה?” אני עונה: “לא יכולה”, או “לא מסתדר לי” או “לא” כלשהו. אלא אם יצא שאני באמת לא יכולה להגיע, ברור לגמרי שמה שעומד מאחורי ה”לא” הזה הוא תחושת עלבון. אני מרגישה שהאגו שלי נרמס, שהיא פגעה בתחושת הערך שלי, שאני לא בהכרח יודעת או לא מעוניינת להקשיב, לראות או לתקשר את זה וה”לא” הוא ביטוי מוחשי לכך.כשאת אומרת לא
גם במקרים קשים יותר ניתן לראות את זה קורה כמו כשאשה חיה עם בעל מכה, ואומרת “לא” כשעולה בה קול פנימי או חיצוני מסביבתה שתעזוב אותו או שהיא לא ראויה למכות הללו וכו’. “לא” מהסוג המתגונן יסמן אולי את העדר הביטחון או ההערכה העצמית שלה, חשיבה מעוותת של “מגיע לי” וכד’.
גם איום פיזי יכול לסמן “לא” מסוג זה למשל אם אני רואה כלב פיטבול משוחרר ללא רסן על פיו מגיח אליי, גופי נרתע מלהתקרב אליו בשל הפחד להפגע.

אני אשתמש ב”לא” כזה כשאני מרגישה מבוהלת, חסרת אונים, חסרת ביטחון, מנוצלת , חשה חדירה לפרטיות, התנשאות של האחר עליי ועוד או ברמה הפיזית מרגישה פחד אמיתי – ואז התגובה תהיה אנטי האיום המדומיין או הממשי. זה קורה מול עמיתנו לעבודה, מול חברינו ואף מול הקרובים לנו ביותר.
לא פעם הגוף מאותת לנו עם כאב כזה או אחר ואנחנו אומרים לו “לא”, מתעלמים מהסימנים שהוא משדר לנו מתוך מחשבה לא רציונלית שחוסר התייחסות אליהם תפוגג אותם, מתוך רצון לשמור על עצמנו מפני הרע העומד לפתחנו ע”י מנגנוני הגנה כמו הכחשה או הדחקה.

התגובה לפעמים היא אינסטינקטיבית, השרדותית ולא בהכרח מודעת ומחושבת, אולם ה”לא” הזה בעיניי תוקע אותנו במערכות יחסים, בהתפתחות ובצמיחה אישית ורוחנית.
גם “לא דווקאי” נכנס לקטגוריה הזאת. ניקח למשל מתבגר שמתנגד להוריו ללא הרף. הוא בעצם מתגונן מפני איום על הזהות שלו, על החופש, על הפרטיות, שהלוא מה פירוש ה”לא” הטינייג’רי? הוא בעצם אומר לנו “תנו לי לגלות את עצמי לבד. דרך הבעיטות אני לומד מי אני , מהם הגבולות שלי, מהם מרחבי החופש שלי, מהם אזורי הסכנה וכד’..”
כך או כך כל קשר בין ה”לא” הזה לבין מציאות אובייקטיבית מקרי בהחלט.

“לא” ככוח התרסה   

“כשהיא אומרת “לא” לזה היא מתכוונת,
לזה היא מתכוונת כשהיא אומרת “לא“.
לכן ה”לא” שלה סופי, מוחלט,
רק היא קובעת, לא שום בית משפט,
(כשאת אומרת לא/”דן אלמגור)

“כוח ההתרסה של רוח האדם.. מאפשר לנו להתגבר על לחצי הסביבה ועל האינסטינקט שלנו, להתעלות על כל מצב שעלול גורלנו לגזור עלינו” / פרנקל
ה”לא” הכי קשה להבנה, לקבלה ובעיקר לביצוע אולם גם הכי מתגמל ומגביה-
הוא ה”לא” כתגובה ל”לא” האוטומטי- כלומר אם עולה בי “לא” מהסוג הקודם- המתגונן, הבורח מאיום, עליי לתת לו מעין קונטרה- “לא” נוסף שיתנגד לו.
למשל בדוגמה הפשוטה שניתנה לעיל: אם החברה פגעה בי ובתגובה ביטלתי את הזמנתה לפגישה מה שהיה ביטוי ל”לא” האוטומטי, הפגוע, הנעלב, יבוא ה”לא” המתריס ויבטל את קודמו- כלומר אענה לפגישה ואחבק את החברה מתוך מקום חומל וסלחני.
זהו ה”לא” של היציאה מעצמי , של התזוזה מאזור הנוחות, של ההחרגה ושל ההתעלות.
זהו ה”לא” המתריס, אך לא התרסה לשם התרסה או לשם התבלטות או שליטה על אחר אלא בדיוק ההפך- התרסה שיש בה צניעות, כוח פנימי עצום והסכמה לחיות עם חוסר האיזון שנוצר.

באנלוגיה למתמטיקה- כמו שמינוס ומינוס ביחד חוברים לפלוס , כך גם “כוח ההתרסה”- “לא” (מתריס) ל-“לא” (אוטומטי) יביא ל”כן” אחד גדול.
בעיני רוחי אני רואה כאן שני כוחות מנוגדים שכל אחד מושך לכיוון שלו: האגו הפגוע, הנזקק, התלוי נדחף מטה אל האזורים הנמוכים ומבקש להסיר את האיום שהוא חש,
והרוח האנושית מושכת מעלה אל חוסר התלות, אל העדר ההתחשבנות, אל מקורות הכוח הגבוהים- כמו: אהבה, חמלה, נתינה וסלחנות.
בשפת עולם המשמעות זהו ההבדל המימדי בין כוחות הנפש לכוחות הרוח, בין הפסיכה לנואוס, בין הדחפים והיצרים לבין המשמעות.

מתי נחוץ לנו להשתמש ב”לא” מתריס שכזה?

גורל שלא ניתן לשנותו

“ללוגותרפיה אין הסבר לפעולות האכזריות של הגורל, אולם בכוחה לעזור למצוא פוטנציאל של משמעות מאחורי גורל חסר תכנון . יתרה מזאת: היא יכולה לעזור לגלות סוג של חוכמה עילאית מאחורי המקריות המדכאת של איכות החיים . החוכמה היא שמשמעות הגורל טמונה בתגובותינו כלפיו” / לוקאס
חיינו מלאים פוטנציאלים לשמחה, לאושר ולרגעי חסד אך גם למצבי סבל, כאב, אובדן וגורל אכזר בלתי ניתן לשינוי. היכולת שלנו לנקוט עמדה במצבים כאלה, במובן של אמירת “לא” – לא למצב הנתון, כי הוא לא תמיד בשליטתנו אלא לאופן שבו נישא אותו, לדרך שבה ניגדל איתו, לצורה שבה נחלץ מתוכו איזשהו פשר, איזושהי תכלית, איזושהי תקווה-
יכולת זאת היא היא כוח ההתרסה של הרוח האנושית, היא פוטנציאל האדם להתרחב ולהגביה עוף, היא ניצחון החיים, היא המשמעות במיטבה.

חוויות עבר לא מיטיבות

“פצעים נפשיים מימי הילדות יכולים לשמש הצטדקות לכשלונותינו בהווה או לשמש כאתגר מולו עלינו להתייצב”/ אליזבת לוקאס

גדילה בסביבה מזניחה, אלימה, לא מאפשרת, לא נוכחת, לא אוהבת עשויה להטביע באדם חותם קשה בבגרותו, להביא לטיפוח התנהגויות חריגות ולגרום לו לשחזר בצורה כזאת או אחרת את אותה אווירה שבה גדל. כפי שמחקרים מראים לפחות 50% מההשפעות על האדם קשורים לבית גידולו ולהוריו, לכן על מנת לא לחיות חיים אומללים, נדרש האדם שחווה עבר לא מיטיב לכוחות נפש אדירים, לרצון פנימי עז לייצר לעצמו מציאות חיים אחרת משהכיר. זה קשה כי כוחות תת קרקעיים שלא תמיד מודעים כלל דוחפים אותו לפעול כפי שלמד והורגל כל השנים, ועם זאת יכולתו לחיות את ה”לא” הנחרץ, שמשמעו “אף על פי כן” משקפת את גדולתו ואת עוצמתו האנושית.

אירועי חיים מאתגרים

כולנו עומדים יום יום בפני קשיים וחוויות לא פשוטות. נגיף הקורונה העכשווי שהשתלט על חיינו הוא דוגמה מצוינת לכך. אין המדובר בגורל אכזר במובן האי רוורסבילי (ברוב המקרים) אלא בתנאים אובייקטיביים לא אופטימליים כמו: השארות בבית, אובדן עבודה לפרק זמן מסוים, צורך בצמצום כלכלי וכד’. גם אם זוהי לא חוויה פטאלית זה בהחלט אירוע משנה חיים, מכאן שגם במקרים כאלה נדרשים חוסן עמידה, זקיפות קומה,  אמונה חזקה בעצמי, בעולם, בבריאה ובעיקר היכולת להגיד “לא” לכל כוח מסרס ומדכא המערער את קיומי ואת פוטנציאל המשמעות המגולם במצב אליו נקלעתי.

רגש

רגשות ותחושות מנמיכים

בכל רגע ורגע , כמעט בכל מצב (חיובי או שלילי) עשויים להתעורר בנו רגשות ותחושות מטלטלים. למשל: הבת המתבגרת שלי יוצאת לבלות ומיד מתחילים המחשבות, החששות והדאגות ל”מה יהא איתה”, “את מי תפגוש”, “שלא ינצלו את תמימותה”, “איך תחזור הביתה בשלום” וכד’. אם אני לא רוצה לגדל ילדה מפוחדת וחרדה מהצל של עצמה עליי להשתמש בעמדה “לאווית” לתחושותיי- היינו: לא לתת לרגשות להכתיב לי התנהגות ותגובות שיפגעו בה או בי אלא להגיד “לא” לשיתוף הפעולה עם התחושות הללו. להודות להם שבאו , אולי אפילו לחבק אותם על ש”אכפת להם” ממני, שהם לא הופכים אותי אדישה למתרחש אך יחד עם זאת לנופף להם לשלום ולשנות את נקודת ההתייחסות אודות המצב, למשל בדוגמה של הבת לומר לעצמי: “אני סומכת עליה”, “היא ילדה אחראית”, “היא יודעת לדאוג לבטחונה ולשמור על עצמה” וכד’..

מדוע נחשבת במקרים הללו אמירת ה”לא” כאמנות?

כי יש בה כל מה שמגדיר אמנות טובה: יצירתיות, למידה, העדר תלות בדבר, חופש פנימי, נקיטת עמדה, טביעת אצבע אישית, ייחודיות, גדילה והתפתחות, תנועה והתעלות מעל הנסיבות הקיימות.
כפי שפרנקל אומר, עלינו לשנות את ההתייחסות הפסיכולוגית הלא בריאה למצב להתייחסות רוחנית בריאה ומכוננת מצב חדש.

ביבליוגרפיה
לוקאס, א’ (1995). משמעות הסבל. הוצאת מודן
פרנקל,ו’ (1969). השאיפה למשמעות. הוצאת דביר

נכתב ע"י שגית שלמה

שגית שלמה
שגית שלמה, דוקטורנטית לפילוסופיה, חוקרת שירה ומשמעות ומכונה גם "שומרת המנגינות". בעלת הסמכה כלוגותרפיסטית, Diplomate in Clinical Logotherapy מטעם Viktor Frankl institute USA. עוסקת בפיתוח תכנים, מרצה ומנחת סדנאות וכן משמשת כיועצת התוכן של מגזין "בלוגותרפיה". מחברת הספר “שירת המשמעות – לוגותרפיה בין תיאוריה ומציאות” אשר משמש קהל קוראים רחב ואנשי מקצוע.

אחרים קראו גם את:

תיאור סדנה קבוצתית בגיל השלישי – ברוח הלוגותרפיה

תיאור של מנחה הסדנה “לא הפסדנו את הרכבת”, טוליו סולודקי. עבודה קבוצתית בגיל השלישי – …

כתיבת תגובה