מגזין בלוגותרפיה מגזין לוגותרפיה ומשמעות בחיים, פילוסופיה וישום, מאמרים כתבות מחקרים ומידע מאמרים נוספים בתחום
מוקדש לכל מי שמתגעגע לטיסות….
נכון שכשעולים על מטוס וממתינים לרגע ההמראה יש דריכות באוויר?
נכון שבאותם רגעים איש איש מתכנס בתוך עצמו? למחשבותיו, הרהוריו, עולמו שלו?
נכון שלעיתים עובר בנו גם חשש או פחד לקראת אותו הרגע?
שאנחנו מקשיבים בחצי אוזן להמחשתה של הדיילת למקרה ש.. ואם.. רוצים לא רוצים לדעת..
נכון שאוחזת בנו גם התרגשות גדולה באותם רגעים? ציפייה?
ואז..
כשעלינו והתייצבנו נכון שאנו נושמים אנחת רווחה? מסדירים דופק?
שאנחנו מרגישים אפילו תחושת הישג אישית קטנה?
שצלחנו עוד משימה? שעברנו עוד שלב בדרך?
תהליך דומה מתרחש גם בנחיתה..
אני מבקשת לברר הפעם את מוטיב ההמראה בעולם המשמעות דרך השיר "במטוס סילון" של שלמה ארצי. נדמה לי שהוא מספר לנו משהו על תהליך ההתמרה שמתרחש או עשוי להתרחש לאדם שנוסק מעלה אל עבר מימד אחר.
במטוס סילון / שלמה ארצי
"..אם אתה עובר ת'לילה
אז סימן שכבר עברת
את מרחק הלב מן המחר,
וחיית קצת למעלה,
וחיית קצת למטה,
העיקר חיית כי בסוף תנחת".
אני מביט בה ומחייך:
"שאלה של השקפה"
עכשיו אני יודע, איך
היא הציפור במעופה.
כל הזכויות על השיר ו/או חלקו שמורות למחבר/ת
השיר בנוי בצורה של מעין דיאלוג בין הדובר לבין הנמענת- הדיילת ואפשר שזהו בעצם דיאלוג פנימי בינו ובין עצמו- בין הממדים השונים שבו…
זה עורר בי דיאלוג פנימי קטן משל עצמי:
שאלה 1: אם זה כל כך טוב אז מדוע אנחנו לא נמצאים במצב של המראה תמידי?
תשובה 1: רוב הזמן אנחנו "רדומים". לא בערנות ולא במודעות לכוח היקומי, שבויים בתוך תבניות, ופרדיגמות, מוסחים וממוסכים ע"י עטיפותיה של הרוח- הגוף והנפש (עובדתיות פסיכופיסית). בשיר זה מתבטא בשנת הדובר: "באמצע מפזר שינה" "ונרדם פשוט לקראת הנחיתה ההיא למטה" (שלמה ארצי)
שאלה 2: אם הטענה היא שמימד הרוח הוא סגולותיו האנושיות הייחודיות של האדם מדוע מכנים זאת בשם "המראה" ולא התכנסות למשל?
תשובה 2: כדי לגלות את הסגולות הללו על האדם לצאת מעצמו ולהתחבר עם כוח חיצוני לו, נשגב ממנו, שהלוא המשמעות בתפיסה הלוגותרפית נמצאת מחוצה לנו. בהתעלותנו מעל עצמו, כאשר הכוחות המניעים הם כוחות מושכים כלפי מעלה (יצירתיות, אהבה חוויה מוסיקלית, עמידה איתנה מול גורל בלתי נמנע) ולא דוחפים (כמו יצרים, תשוקות, אגו). בשיר זה משתקף בשימוש במטוס סילון שהוא מטוס שנוסק לגבהים וטס למרחקים ארוכים.
שאלה 3: המילים המראה, מורא, להתרומם– אף שאינן מאותו השורש הן קרובות מבחינה צלילית ועיצורית. האם זה אומר שיש להן מקור משותף או איזשהו קשר של משמעות?
תשובה 3: אני חושבת על זה שבנסיקה, בהגבהת עוף יש יסוד של יראה, של פחד שנובעים מקטנות האדם בניסיונו להתקרב לבורא, כפי שבא לידי ביטוי בשיר הנדון: "הקפה יגיע עוד מעט, עוד מעט, אז אל תפחד",
ועוד – טמונה כאן המילה מראה- כשאני מתעלה למימד גבוה יותר אני רואה את העולם, את עצמי ביתר בהירות. כפי שכותב ארצי: "אם אתה עובר ת'לילה/
אז סימן שכבר עברת/ את מרחק הלב מן המחר"
שאלה 4: מה הקשר בין המראה לבין שחרור?
תשובה 4: ההיגיון הפשוט אומר שבמצב של סכנה אמתית בטיסה דבר לא יסייע לאדם. באופן מטאפורי אני למדה מכך שכדי להתרומם באמת למימד אחר יש להשתחרר מכבלים ומאשליות (אגו, תשוקות, יצרים). כפי שגורסת התפיסה הבודהיסטית, אחת הבעיות שלנו היא ה"האחזות", ה"איווי", הזהות שאנו יוצרים בין מה שיש לנו לבין העצמי האמתי שלנו. התחושה הפיקטיבית שאנו באמת יכולים לשלוט בכל.
בא הדובר בשיר ושואל: "אז למה חגורות הבטחון?", ומסיים באיזושהי הבנה עמוקה של אותו שחרור (let go (: "עכשיו אני יודע איך היא הציפור במעופה"
שאלה 5: מהו משך הזמן שבו אנחנו יכולים להיות במצב של המראה?
תשובה 5: המטוס שממריא הזכיר לי מונח שאותו טבע אברהם מאסלו (Maslow,1975) :"חוויות שיא" (peak experience) כשהכוונה היא לחוויות התעלות והתפעלות ,"מודעות לממד גבוה יותר. חוויות שעשויות להאיר , ברגע אחד משולהב את מסתורין הקיום, ומעניקות לנו תחושת השתתפות בשלמות, מבט חטוף מעודד, מודעות חולפת לתוכנית שהננו חלק ממנה, משמעות" (ג'וזף פאברי).
כלומר כפי שאומר הדובר בשיר: "שתי דקות לנחות שתי דקות להמריא"– חוויות נשגבות לרוב אינן נמשכות לאורך זמן ולא פשוט לחוות אותן.
עם זאת פראנקל יגיד שחווית שיא אחת עשויה לעורר אותנו "לומר כן לחיים למרות הכל.." כפי שחווה הוא גם במקומות הקשים והאפלים ביותר, במחנות המוות.
שאלה 6: כיצד ההמראה עשויה לקרב אותנו לעל אנושי?
תשובה 6: לפי ויקטור פראנקל, היחס בין המימד האנושי לעל אנושי (המשמעות העליונה) הוא כמו היחס בין ריבוע בתוך קוביה לבין הקוביה השלמה. היא מכילה אותו אך יותר מקיפה ושלמה ממנו.
הכוונה היא למימד שמתווסף לשלושת האחרים (גופני, נפשי ורוחני) ובו נמצא הסדר היקומי שלתוכו אין אנו יכולים להכנס, אך בקצהו יכולים אנו לנגוע, וזה לא משנה אם אנו תופסים אותו במונחים דתיים או חילוניים.
כך מפנה הדובר בשיר את שאלת השאלות לדיילת (או כאמור לעצמו) : "יש לי שאלה אחת להעביר:/ אם אפשר לחיות למטה, / כאילו זה למעלה /הרי היא ציפור שחיה באוויר"
מתוך כך נראה שההמראה הסמלית -ההתעלות, החריגה מעצמי, ההתמסרות למשהו שגדול ממני וכד'- עשויה להרחיב אותנו למקום שלם יותר, רחב יותר וקרוב יותר למימד העל אנושי.
שאלה 7: כיצד ההמראה קשורה לנקודת המבט?
תשובה 7: שלוש פעמים בשיר חוזר המשפט " שאלה של השקפה".
חווית ההמראה תלויה בעיני המתבונן. בסופו של דבר ניתן להמריא במטוס ה"ליטרלי" אל עבר יעד פיזי כלשהו, להתנייד ולחוות חוויות מסוגים שונים שעשויות להיות חשובות וייחודיות, אך הן תשארנה במימדים הנמוכים יותר, אולם ההמראה אל עבר המשמעות תשתקף בהמראה רוחנית, כפי שטוען ויקטור פראנקל: נעשים אנו בני אדם ממש, רק כאשר ממריאים אנו במימד החופש.", "החופש לנקוט עמדה אמיצה כלפי מצב מסויים" (פאברי) כפי שאומרת ה"דיילת" בשיר: "אם חיים יותר נכון, /אז לא משנה איפה! "
לבסוף, המשפט "העיקר חיית כי בסוף תנחת". מזכיר לנו את חלופיות החיים, אך בניגוד למה שנדמה הוא איננו פטליסטי אלא מהווה שעון מעורר לאדם לדאוג לאיכות חייו ולמלא עד תום את האפשרויות הגלומות בהם. הוא מזמין לחיים בעלי משמעות, חיים שיש בהם תנופה, שיש בהם התעלות, שיש בהם המראה,
כדברי פראנקל: " תכונת ההתעלות מעל עצמו היא מהות הקיום האנושי שמציגה את האדם כישות הפורצת את גבולותיה שלה." (השאיפה למשמעות)
