מגזין בלוגותרפיה מגזין לוגותרפיה ומשמעות בחיים, פילוסופיה וישום, מאמרים כתבות מחקרים ומידע מאמרים נוספים בתחום
אלוהי המשמעות – על אמונה, דת ומשמעות בחיים
פרופסור ויקטור פרנקל טוען שלא קיים אדם לא דתי , שרגש דתי קיים אצל כל אדם.
יש שרגש זה קבור ויש שהוא מודחק בלא מודע שלו. (גוטמן, 2006)
מאת שגית שלמה, לוגותרפיסטית וחוקרת שירה ומשמעות
אלוהי המשמעות – על אמונה, דת ומשמעות בחיים
פרופסור ויקטור פרנקל טוען שלא קיים אדם לא דתי , שרגש דתי קיים אצל כל אדם.
יש שרגש זה קבור ויש שהוא מודחק בלא מודע שלו. (גוטמן, 2006)
במאמר זה אנסה להתחקות אחר רעיון ה"דתיות" דרך פריזמת הלוגותרפיה ולנסות לחלץ מתוכו התייחסויות לשאלות המעסיקות כל אחד ואחת מאתנו לאורך חייו.
במהלך הקריאה אני מזמינה להקשיב לא רק דרך הראש אלא גם דרך הלב ולגלות פתיחות ואומץ על מנת שרעיון זה יצליח לעבור את מחסום הרציונליות והרדוקציוניזם האוטומטי, לחלחל פנימה, ונוכל כך להרחיב את טווח האפשרויות והפוטנציאלים למשמעות בחיינו.
"צריך לומר את המילה הזאת שוב ושוב
אלוהים
עד שהיא תאבד צורה וגוף
עד שהיא תקבל צורה וגוף
צריך לכתוב אותה עוד ועוד
אלוהים
עד שהיא תתמלא משמעות
עד שהיא תתרוקן משמעות
צריך לומר ה' אלוהינו
צריך לומר ה' אחד.."
(מתוך השיר "צריך לומר את המילה הזאת שוב ושוב"/ אלמוג בהר)
כל חיי אני שואלת שאלות של אמונה: האם יש אלוהים? מה זה או מיהו אלוהים (כאובייקט וכסובייקט)? מה תפקידו? מה מניע את העולם? מי אני למול כוח יקומי גדול וחזק? ועוד. כשאתה גדל לאבא אתאיסט ואמא מבית דתי זה כנראה מתבקש. "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", כתב טשרניחובסקי, ואני במשך שנים שואלת מעניין עד כמה. עד כמה נובעת האמונה מתוכנו ועד כמה היא תוצר של חינוך, של סביבה, של מנהגים, של מסורת, של נורמות. בעיניי זה משתנה בהתאם לנסיבות, לגיל, למצב ההתפתחותי, המשפחתי, החברתי, הרגשי והרוחני של האדם. אני מרגישה שבכל יום מחדש אני נדרשת לבחור את אמונתי, אני צריכה להחליט מי אני, מה אני מוכנה לקבל עליי ומה לא, מה בשליטתי ומה נשגב מבינתי. אני נשאלת שאלות קטנות כגדולות ומחויבת להכריע בהן. כדי לעשות זאת נכון מה שמסייע לי הוא ליקוט רגעים מעברי, מה"כאן ועכשיו" ומעתידי המדומיין וניסיון לשרטט תמונה שנראית לי הכי מדויקת לכל רגע נתון. הקולות הסותרים ששמעתי כל ימי חיי מהדהדים בי, מתנגנים ובוקעים מתוכי מפעם לפעם. הדיאלקטיקה היא האתגר, והיא גם ככל הנראה התשובה, לפחות עבורי, לפחות לעת עתה. (מתוך הספר: "שירת המשמעות"/ שגית שלמה עמ' 321-322)
חיפוש אחר האמת
לפי המנהיג הרוחני, הרבי מלובביץ', האל מגולם בעצם חתירתו של האדם למציאת האמת, כפי שאומר: "אם אנחנו מחפשים אחר האמת, אזי כבר הנחנו את היסוד אל האמונה באלוהים." הסיבה לכך היא כי בדרך זו יוצא האדם מהפרספקטיבה הסובייקטיבית שלו וצועד צעד אחר צעד כלפי מעלה, לפי פרנקל-אל העולם האובייקטיבי או הטרנס סובייקטיבי. משמעות הדבר היא שהוא חודר מבעד לשכבות החומר החיצוניות- הגוף, החושים- ומתחבר לאנרגיה פנימית, לנשמה שפועלת ע"י כוחות רוחניים עדינים, מזוככים, מסתוריים שאינם ניתנים לשקילה ולמדידה מדעיים אך בהם מזוקקת האמת.
תהליך החיפוש אחריה דינמי, ארוך וקשה ובו אנו מבינים את היותנו שלוחות זעירות של ההפשטה האבסולוטית ולא ההיפך. מתעוררות כאן שאלות כגון: מהי אמת? האם יש אמת אחת? האם ניתן למצוא אותה? ואם כן- כיצד נדע שמה שגילינו היא היא האמת שאין בלתה ולא קיימת כאן הונאה עצמית? ניתן לענות על כך דרך הדימוי שנותן
הלוגותרפיסט ג'וזף פאברי למשמעות העליונה- שהיא מעין משדר ענק, שהוא ה"לוגוס" (משמעות, רוח), המוצב במרכז היקום, ומשדר אותות משמעיים באופן מתמיד ולכל הכיוונים. אנחנו, בני האדם, לפי דימוי זה, מחזיקים במעין מקלט זעיר משלנו, שזקוק לשכלול, ומנסים לכוונן את עצמנו למשדרים כדי לקלוט את האותות, את רמזי הלוגו (רמזי המשמעות), וזאת אנו עושים באמצעות קול מצפוננו, (פאברי, 1983).
דתיות לא מודעת
האנליזה האקזיסטנציאלית מגלה בהדרגה את אנושיות האדם דרך האחריות שהוא לוקח על חייו – תחילה על החלקים המודעים, לאחר מכן על אלה הלא מודעים השייכים לתחום הרוחני שקיים בו חופש הבחירה ולא לתחום האינסטינקטואלי כפי שגורסת הפסיכואנליזה ש"מסתימה" לדידה את הלא מודע. בשלב ההתפתחות השלישי נחשפת באדם הדתיות הלא מודעת– מעבר למימד הנואטי (ה- Noos ), התבוני שמייצג את רוח האדם מבחינת הכוחות הסגוליים שלה, יש כאן תפיסה אמונית אודות רוחניות שמיוחסת למה שמחוצה לאדם, לממד שמעבר, למשהו שגדול ממנו, שהופך אותו לחלק מאחדות, לממד הטרנסנדנטי-"הלא מודע הטרנסנדנטי" ,לפי פרנקל, היינו "היחס החבוי אל הטרנסנדנטיות הטמונה באדם" או "היחס בין העצמי האימננטי והאתה הטרנסנדנטי" (פרנקל, 1985). זוהי זיקתו הנסתרת של האדם לאל שהוא עצמו נסתר, כלומר: קשר שמשני הצדדים הוא חבוי בתת מודע, כפי שפרנקל אומר: "האל אולי לא מודע לאדם ויחסו של האדם לאלוהים הוא אולי לא מודע" (שם).
נשאלת השאלה: אם קיימת כאן חוסר מודעות הדדית אז איזה סוג של קשר מתקיים כאן? ומה הטעם בו? המילה "אולי" בדבריו של פרנקל מעידה על הקושי לתפוס ולהבין זאת בשכל האנושי מחד גיסא ועל התחושה והידיעה הפנימית החזקה שזה קיים יחד עם הרצון לא לוותר על האפשרות הזאת מאידך גיסא מתוך צניעות והכרה במגבלות האדם.
לעומת האנליטיקאי קרל גוסטב יונג (1961-1875), שראה בדתיות הלא מודעת ארכיטיפוסים קיבוציים מולדים, תוצר של דחפים ואינסטינקטים, פרנקל רואה בה דתיות אקזיסטנציאלית שעל אף שהיא תוצר של תבניות תרבות נתונות מראש הנמסרות דרך עולם סמלים מסורתי- לתוכן נוצקת הדתיות האישית, שהיא תוצר של החלטה ובחירה ושל רצון חופשי, היא אינה נכפית והיא מתפתחת בקצב שלה, בספונטניות. דתיות כזאת מקושרת לחומר חוויתי שהצטבר בילדות ובעת חשיפתו אנו נתקלים באמונה ילדותית במובן הראשוני, הטוב והאמיתי של המילה.
משימתה של הלוגותרפיה היא להעלות מחדש את הדתיות הלא מודעת של האדם- לאפשר לה לשוב ולחדור לתודעתו. הטרנסנדנטיות המודחקת צצה ועולה כ"לב חסר מנוח" וסופה של ההדחקה הוא בנוירוזה (פרנקל, 1985). פרנקל מציע לגלות אותה למשל דרך אסוסיאציות חופשיות בחלום, כמו חלומותיהם הדתיים של אנשים שאינם דתיים המדווחים על חוויה אקסטטית של אושר שלא ידועה למטופל במצב עירות. להבדיל מתאוריות הנבכים לא תתפרש כאן בהכרח משמעות מינית.
פרנקל מספר שראה אתאיסטים מושבעים בגסיסתם, שכל ימי חייהם הביעו דעות אפיקורסיות, לא האמינו בסוג זה או אחר של הוויה עילאית ומשמעות נעלה יותר לחיים, אולם על ערש דווי הם הדגימו בטחון ותקווה שלא זו בלבד ששמה ללעג את השקפת העולם שלהם אלא גם לא ניתנה לאינטלקטואליזציה. "תקוותם של חולים שעל פני השטח היא תקוות שווא להחלמה בעולם הזה ביסודה החבוי יש בה השערה על אודות תוכן של משמעות טרנסנדנטי… שמעוגנת בהוויה האנושית…" (W.V.Baeyer,1958)
אמונה ללא תנאי
"תוכו רצוף אהבה" (שיר השירים, ג' 10)
במונח "משמעות עליונה" או "סופית" טמונה ההנחה שקיים סדר, ושבו יש לנו יעוד כיחידים, גם אם הוא תפקיד משני ביותר. אפשר לכנות את הסדר הזה בשמות שונים: אלוהים, חיים, טבע או המערכת הסביבתית (האקולוגית). לעולם לא נצליח "למצוא" משמעות זו בשלימותה אלא רק לחפש אותה כמיטב יכולתנו. גם לא נוכל "להמציא" אותה באופן שרירותי.
האהבה, כך יטען פרנקל, היא יסוד האמונה בממד שמעל האדם. קיימת מעין תצורה מקדימה (Infrahumane Praformation) למימד העל אנושי הזה. הוא מדגים זאת דרך היחס של בעל חיים המבויית לאדם, כמו הכלב שמכאיבים לו לטובתו (למשל אצל רופא החיות) והוא מביט בבעליו מלא אמון ואהבה ו"בוטח" בו מבלי שידע מה טעם לכאב הזה.
אם ברצוננו לקבוע את יחס הסביבה (המצומצמת) של החיה לעולמו (הרחב יותר) של האדם ואת יחס האדם לעולם ה"עליון" (המקיף את כל העולמות), נוכל להשתמש בדוגמה הבאה שבה החלק הקטן מתייחס לחלק הגדול, כמו שהחלק הגדול מתייחס לכוליות. נדמיין לעצמנו קוף שנותנים לו זריקות כואבות כדי להפיק נסיוב מסוים. האם אותו קוף מסוגל לתפוס מדוע עליו לסבול? מהסביבה שלו הוא אינו יכול להבין את שיקוליו של האדם המבצע בו ניסויים. העולם של בני האדם – עולם הערכים והמשמעות -אינו נגיש לו, הוא אינו יכול להגיע אליו וגם לא להכנס אל הממד שלו.
כפי שבעל חיים מבוית אינו יודע דבר על מטרת האדם שביית אותו, כך אין יודע האדם מהי "התכלית הסופית" של חייו, מהן המטרה והמשמעות העליונה של העולם ככוליות. נדרשת כאן הסכמה מצד האדם להניח שמעל לעולמו מתנשא עולם אחר שאינו נגיש לו, אשר משמעותו העליונה, היא לבדה מסוגלת להעניק משמעות לעולם האנושי, לקיומו ולסבלותיו.
אמונתו של פרנקל במשמעות עליונה עוררה נגדו האשמות. נטען כי הוא "מכניס את הדת בדלת האחורית". תגובתו היתה שאם פירושה של "דת" הינו אמונה במשמעות עליונה, שמקורה בממד על אנושי, יש בהאשמות אלה משום האמת. הסבר זה של הדת במובנה הרחב ביותר האפשרי נשמע גם בקרב אנשי מדע כמו אלברט איינשטיין שטען, שלמצוא תשובה למשמעות החיים, פירושה להיות דתי.
אינטימיות עמוקה
"האלוהים הוא השותף של הרהורינו האינטימיים ביותר. פירוש הדבר שכאשר אתה מדבר אל עצמך בכל הכנות ובבדידות גמורה- אל מי שאתה פונה יכול להיקרא בצדק 'אלוהים'." (גוטמן, 2006)
פרנקל טוען שההבדל בין האדם המאמין ובין הלא מאמין באלוהים הוא, שהראשון מפרש את הרהוריו כמופנים אל מי ששונה ממנו ונמצא מחוץ לעצמו, ואילו השני מקיים את הרהוריו רק עם עצמו. מה שקובע בשני המקרים הוא הדגש על הכנות הרבה ביותר, ואם אלוהים אכן קיים , הוא בוודאי לא יכנס לוויכוח עם האדם הלא מאמין רק משום ששגה וחשב אותו כאילו הוא עצמו וטעה במתן השם" (Frankl, 1997). במחזה היחיד שכתב פרנקל "סינכרוניזציה בבירקנוואלד" הוא מסכים עם הפילוסוף הגרמני עמנואל קנט (1804-1734) שטוען שהאמונה באלוהים היא דיאלוג אינטימי בין האל ובין האדם.
הרשות להטיל ספק
"גם אלוהים עצמו שתיקה הוא, ורק כדי שיכירו בו/ אמר והיה עולם" (יעקב אורלנד)
שלא כהכרזתו המהפכנית לזמנה של הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה בסוף המאה ה-19 אודות מות האלוהים ע"י בני האדם ודחיית האמונה בכוח עליון הצהיר פרנקל שאלוהים לא מת רק כי נותר שותק. לפיו אין לצפות ממנו לתשובות לשאלותינו. בכך הביא פרנקל נחמה למיליוני בני אדם בעולם האכזרי של מלחמת העולם השניה והשואה בפרט, אין זה אומר שהספקות אינם מבעבעים באדם מפעם לפעם ושלא עולות בו שאלות, לעיתים נוקבות , אודות ההשגחה.
פרופ' דוד גוטמן בספרו "האם אחרתי את הרכבת" מביא את הסיפור החסידי הבא מפיו של הסופר אלי ויזל:
חסיד אחד בא אל הרבי מנחם מנדל מקוצק והתאונן:
"רבי, עולות בי מחשבות נוראות!"
"דהיינו" שאל הרב.
"אני פוחד להעלותן על דל שפתי".
"בכל זאת אמור לי." ציווה עליו הרבי.
"לעיתים אני מהרהר שחס ושלום אין דין ואין דיין."
"אז מה אכפת לך?" ענה הרבי.
"אם אין דין ואין דיין", צעק החסיד, "אז איזו תכלית יש לחיים ולכל העולם?"
"אז מה אכפת לך שלעולם אין תכלית?" אמר לו הרבי.
"אם לעולם אין תכלית," ענה החסיד, "אז אין טעם לתורה, אז אין טעם לחיים, וזה רבי, אכפת לי מאד!"
אמר רבי מנדל לחסיד: "אם אכפת לך כל כך, הרי שיהודי הגון אתה, ויהודי הגון מותר שיהיו לו מחשבות כאלה." (גוטמן, 2006)
ויקטור פרנקל עצמו עבר "גלגולים" שונים בחייו ביחסו אל הדת ואל המקום האמוני והתנגד לכפייה מכל סוג שהוא. נדמה שעצם התפיסה כי המשמעות היא תוצאה של שאלות שהאדם נשאל ונתבע למענה, מבטלת את המכניזמים, את הרדוקציוניזם, את ההליכה העיוורת אחר כל תורה שהיא, כפי שמעיד הציטוט המפורסם שלו: "כיום עשרת הדיברות מאבדים את תקפותם הבלתי מעורערת, והאדם צריך ללמוד יותר מתמיד, להקשיב לעשרת אלפי הדיברות הנובעים מעשרת אלפי המצבים הייחודיים החוברים לכלל החיים (פרנקל, 1969). בכך מונחת התפיסה כי המצפון האישי הוא המנחה את האדם וכדי לדייק אותו רשאי הוא להטיל ספק בכל.
"המקריות הטהורה"
"הגישה הנכונה למקריות כזאת היא לא לנסות אפילו להסביר אותה. אני, מכל מקום, בור מכדי להסביר אותה ופיקח מדי מלהכחיש אותה" (פרנקל, 2015)
אחת ההוכחות לקיום הנשגב מבחינת פרנקל הוא התרחשות לא מוסברת בכלים רציונליים, כמו למשל המונח שטבע יונג בשנות ה-20 של המאה הקודמת "סינכרוניזציה" (synchronicity)
שמוגדר כצירוף של שני אירועים שאין ביניהם קשר סיבתי אך קיים ביניהם קשר של משמעות (Jung, 1931). יונג נתן מקום של כבוד לרגש הדתי של האדם ולכוחה המרפא של האמונה והדת, האמין במיסטיקה ובעל־אישי, והתפתחותו הרוחנית הייתה תגובה לכאוס שהיה עד לו במלחמת העולם הראשונה, וכן להכרזתו של ניטשה על מות האלוהים. הוא נמנע מלתת לתופעה זאת הסברים מדעיים והבין את התופעה כקשורה לתת מודע הקולקטיבי הטבוע באנושות (לא מודע משותף לכל בני האדם, עקבות זיכרון מולדות במוח שעוברות בתורשה, כמו תכונות גופניות, מותאמות תרבות). לכל אירוע של סינכרוניות משמעות סובייקטיבית וייחודית לו. יש כאן התייחסויות מההגות הדתית לתופעת הסינכרוניות, תוך כדי שימוש במושגים של השגחה פרטית ונס. בדומה לנס המקראי המוכיח את קיומו של האל, כך אירוע הסינכרוניות מוכיח את קיומו של משהו מעבר לנראה לעין, ומזמין להרחבה של התודעה הנפשית ולחיפוש משמעות.
גם המושג "חווית שיא" (Peak Experiences) מבית מדרשו של הפסיכולוג ההומניסטי אברהם מאסלו (1964), המתייחס להזדמנויות בחיים שבהן אנו יכולים להתנסות במשהו יוצא מן הכלל אשר מאשר את קיומו של ממד אחר מהממד האנושי, שבהן בני אדם מסוגלים להציץ לרגע חולף במסתורין של הטבע, להרגיש התעלות שמיימית ולחוש יופי שלא ניתן לתארו במילים מחזק את הכוח האלוהי, באשר הוא, בקיום האנושי.
רגעים אלה, לפי מאסלו, עשויים להיות קשורים למוסיקה, אומנות, טבע או מפגש עם אדם אחר, ולכן אנו מדברים על "מתת אלוהים". בכל המקרים הללו אנו מרגישים התעלות, פליאה, שנותנת לנו הארה רגעית אל הכוח האדיר או הסדר שמניע את העולם. מאסלו התמקד בתחום החוויה הדתית והמיסטית וזיהה כי בחוויות הללו שלובים רכיבים רגשיים חזקים עם למידה הכרתית וגילוי עצמי. מבחינתו האדם השלם, המלא והאותנטי הוא זה שמימש את עצמו- שעבר חוויות שיא בחייו. אותם אירועים, לפי הלוגותרפיה, מהווים רמזי משמעות שאף אם הם לא תמיד נהירים לאדם ברגע התרחשותם עליו להיות בהקשבה ובתשומת לב למסר האפשרי הטמון בהם כי ההנחה היא שיש משמעות בכל רגע.
פרנקל מספר בספר הזכרונות שלו את האפיזודה הבאה:
"יום אחד עברתי ליד כנסיית ווטיב בוינה..מעולם לא הייתי בתוך הכנסייה, אך אשתי ואני שמענו מוזיקת עוגב והצעתי לה שנכנס ונשב לזמן מה. רק נכנסנו, והמוזיקה נפסקה. הכומר עלה על הדוכן והחל להטיף. הוא דיבר על "חסר האל" זיגמונד פרויד.. (ואז אמר) ישר מאחורינו חי איזה ויקטור פרנקל שכתב את הספר "הרופא והנפש", ספר חסר אלוהים באמת'. הכומר המשיך לקרוע את ספרי לחתיכות. אחר כך הצגתי את עצמי, חושש במקצת שהמפגש עלול להביאו להתקף לב. הוא באמת לא ציפה שאהיה נוכח במקום. כמה רגעים עברו מיום לידתי ועד להטפה הזאת, עד לביקורינו הראשון בכנסייה הזאת? עד כמה זעיר הסיכוי שאכנס לכנסייה הזאת דווקא ברגע בו הכומר מטיף את הדרשה שלו ומזכיר אותי? (פרנקל, 2015)
אמונתו של כל אחד חייבת להתבסס על ההכרה העמוקה שהפרט אינו בודד, שאינו טרף למקריות ושיש לו תפקיד בסדרי היקום. חוויות שיא עשויות להאיר ברגע אחד משולהב את מסתורין הקיום. הן מעניקות לנו תחושת השתתפות בשלמות, מבט חטוף מעודד, מודעות חולפת לתכנית שהננו חלק ממנוף משמעות. חווית שיא אחת עשויה לעורר אותנו לומר "כן לחיים, למרות הכל" (לוקאס, 1995).
כוחה של תפילה
"רק תפילה אשא/ הוי אלי אלי/ שהשמש תעבור עליי.." (יורם טהר לב)
נושא התפילה על מאפייניו מעסיק אותי ומסקרן מאד. משהו בהתכנסות הזאת, בבדיקת הגבולות האנושיים, בניסיון להתקרב לבריאה ולהבין יותר, ברצון להתעלות ובהבנת המגבלות, בהסרת המחיצות, בהתפשטות, בהתייחדות מהסוג הכי נקי וטהור שיכול להיות, באמצעיות ובבלתי אמצעיות הבו זמניות, במקום הכי עלום, הכי מסתורי אך גם הכי גלוי ופתוח. (מתוך הספר "שירת המשמעות/ שגית שלמה, עמ' 329)
לפי פרנקל קיים מחסום מימדי בין העולם האנושי ובין העולם האלוהי המונע מהאדם לשוחח באמת על אלוהים אך הוא יכול לדבר אל אלוהים דרך התפילה.
לדבריו "הכרה מלאה בליקוי שאין להתגבר עליו במושג האל, עשויה, כביכול, להיות חלק בלתי נפרד מתוכנה של התפילה…" (פרנקל, 1985),
הוא מביא כדוגמה את הקטע בתפילת קדיש שאומר ש"אלוהים נעלה מכל ברכות ושירות ותשבחות ונחמות הנאמרים בעולם", כלומר הוא מצוי מעבר לברכות.
התפילה נכחה מאד גם בחייו של פרנקל, כפי שמספר בספרו "האדם מחפש משמעות": "יום אחד, כמה ימים לאחר השחרור, הייתי מהלך בין נאות דשא מלבלבים אל עבר העיירה הקרובה למחנה. עפרונים חגו בשמים ושמעתי אותם פוצחים ברינה. סביבי לכל מלוא העין לא היה איש. לא היה דבר זולת הארץ והשמים הרחבים ושירת הציפורים והמרחב הגדול. עמדתי על עומדי, הסתכלתי סביב, נשאתי עיניי אל השמים – ואחר כרעתי על ברכי. באותו רגע לא ידעתי הרבה על עצמי ועל העולם – רק פסוק אחד היה מהדהד ברוחי, פסוק אחד ויחיד: "מן המיצר קראתי יה, ענני במרחביה". לא אזכור עוד, כמה זמן כרעתי ברך ושיננתי פסוק זה. אך יודע אני, כי ביום ההוא, בשעה ההיא, החלו חיי החדשים. צעד צעד הלכתי קדימה עד כי שבתי והייתי יצור אנוש".
אפשר ליישם דרך התפילות, לפי פרנקל, צורות דתיות שונות הממתינות לאדם שיטמיע אותן בדרך אקזיסטנציאלית, היינו שיעשה אותן שלו.
לא בכדי אומץ השיר "תפילה" של לאה גולדברג ע"י קוראים רבים כל כך כהמנון שמחבר אותם, כל אחד בדרכו, אל הבריאה.
"לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל
עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,
עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,
לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.
לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל
בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,
לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.
לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.״
לעורר את הדימיון
(תפילה/ לאה גולדברג, מתוך המחזור "שירי סוף הדרך")
"הלוגוס עמוקה מן הלוגיקה" (פרנקל, 1970)
הפילוסוף האקזיסטנציאליסט הדני, סורן קירקגור (1855-1813) , שפרנקל ניזון ממנו, דיבר על שלושה מעגלים של קיום, אבטיפוסים חברתיים, העומדים בפני האדם השואל איך ראוי לחיות את חייו: האסתטי, האתי והדתי, ורוב האנשים משלבים באישיותם ובחייהם את שלוש הדמויות הללו בהרכבים שונים וביחסים משתנים, בהתאם לנסיבות. הנקודה הגבוהה ביותר, על פי קירקגור, אליה ניתן להגיע לאחר שלב המוסר – היא האמונה. מדרגת הקיום הזו נובעת מהכרה במערכת יחסים בין האדם לישות מופשטת הגדולה ממנו. זהו המעגל הדתי. קירקגור מעודד את האדם לבחור להאמין. הבחירה המודעת הזאת נעשית כדי לתת מענה לכל מה שהשכל אינו מסוגל לתפוס בכלים הממוסגרים של הלוגיקה. כדי לחיות על פי המעגל הקיומי הגבוה של האמונה נחוץ להשתמש במתנת הדמיון הרחב שהוענקה לאדם. לפי קירקגור אדם חופשי כגודל הדימיון שלו, ככל שהוא רחב יותר, כך הוא מייצר עבורו יותר אפשרויות לבחור מתוכן, ובכך מרחיב את גודל היריעה שעליה נכתב סיפור חייו. הבחירה להאמין מייצגת את החופש של האדם להשתמש בדמיון כדי לייצר את המציאות של עצמו, להתפתח, לנסוק אל הבלתי מוגבל. זהו המקום שבו מתחילה האמונה.
דתיות לא ממוסדת
תפיסתו של פרנקל את הדת אינה קשורה למיסודה. כוהניה, לפיו, רואים באלוהים הוויה שעיקר עניינה לעורר מספר גדול ככל האפשר של אנשים להאמין בו על פי משנה סדורה והנחיות מדויקות, מוגבלות וידועות מראש, וזה חסר כל היגיון. "הרי איני יכול לרצות להאמין… כלומר להכריח את עצמי" הוא אומר. האמונה אינה ניתנת לתמרון. בהיותה מכוונת היא מופיעה כשיש לה תוכן ומושא. הוא מתרחק מהדתות הממוסדות שלדבריו עסוקות בלהתנגח ביניהן ולהמאיס את המאמינים בהן אלה על אלה. בניגוד למה שנראה הוא אינו מכוון לדת אוניברסלית אלא "לדתיות אישית ועמוקה; דתיות שכל אדם כאשר יפנה לאלוהים ימצא בה את הלשון הייחודית, האישית והמקורית ביותר." (פרנקל, 1985)
אין זה אומר שלא יהיו טקסים וסמלים משותפים אך אין העדפה של דת זו או אחרת על פני זולתה, ובתיווכה של כל דת יוכל אדם למצוא את דרכו אל אלוהים.
תאמין- תהיה בריא
הלוגותרפיה רואה את האמונה במשמעות עליונה בין כמושג מטפיזי, או במובן הדתי של אלוהים- כבעלת חשיבות עיקרית מבחינה טיפולית ומבחינת בריאות הנפש. "אלוהים הוא אכן 'אל קנאי' ", הוא אומר "שכן על פי כמה מקרים דומה שקיום נוירוטי הוא המחיר שגובה מהאדם היחס המעוות אל הטרנסנדנטי" (פרנקל, 1985)
האמונה הזאת היא אמונה יצירתית. לא רק שהיא נובעת מכוח פנימי אלא שהיא גם מעניקה למאמין כוח פנימי אמיתי, שכן מדובר כאן באמונה אמיתית. עבור האמונה הזאת שום דבר אינו חסר משמעות ושום דבר אינו נתפס כחסר תועלת" (פאברי, 1983)
לסיום,
לודוויג ויטגנשטיין אמר ש"להאמין באלוהים משמע להבין שיש משמעות לחיים"
לפי פרנקל, אנו בדרך לא לדת אוניברסלית אלא לדתיות אישית עמוקה, דתיות שכל אדם כאשר יפנה לאלוהים, ימצא בה את הלשון הייחודית, האישית והמקורית ביותר.
רשימת מקורות
גוטמן, ד' (2006). האם אחרתי את הרכבת. הוצאת מודן.
גוטמן, ד'. מבוא למחזה של ויקטור פרנקל "סינכרוניזציה בבירקנוואלד- ועידה מטאפיסית"
לוקאס, א' (1998). חיים משמעותיים- ספר לוגותרפי. הוצאת דביר
פאברי, ג' (1983). המשמעות של חייך. ספריית פועלים
פרנקל, ו' (1970). האדם מחפש משמעות: ממחנות המוות אל האקזיסטנציאליזם. מבוא ללוגותרפיה תל אביב, הוצאת דביר.
פרנקל, ו' (1985). האל הלא מודע: פסיכותרפיה ודת. תל אביב: דביר
פרנקל, ו' (2015). זיכרונות -מה שלא נכלל בספריי. תרגום: דוד גוטמן, חיפה.
שלמה, ש' (2019). שירת המשמעות- לוגותרפיה בין תיאוריה למעשה.
Image by wal_172619 from Pixabay
Image by robertlienpettersen from Pixabay
Image by Samuel Holzmann from Pixabay
