מגזין בלוגותרפיה מגזין לוגותרפיה ומשמעות בחיים, פילוסופיה וישום, מאמרים כתבות מחקרים ומידע מאמרים נוספים בתחום
מאת שגית שלמה, שומרת המנגינות
"בעידן שבו דומה כי עשרת הדיברות מאבדים את תקפותם הבלתי מעורערת, האדם צריך ללמוד יותר מתמיד, להקשיב לעשרת אלפי הדיברות הנובעים מעשרת אלפי המצבים הייחודיים החוברים לכלל החיים. עליו לפנות את מצפונו ולבטוח בו." /ויקטור פראנקל
הקדמה
חולפים במוחי כל הזמן רעיונות לפוסטים
ואני לא תמיד יודעת מה נכון ומדויק באותו הרגע.
אז החלטתי לפנות לבנותיי תאומותיי כדי שיתנו לי אולי רמז לוגו –
ביקשתי שיזרקו את המילה הראשונה
שעולה במוחן. נועם אמרה : ״אוזן״ , הילה אמרה: ״בית ספר״. קיבלתי תשובה, הפוסט הבא יעסוק בצורך בעידון הקשב נוכח מצב מערכת החינוך בימינו.
אעשה זאת דרך השיר של טונה "יא׳ 2"
שהוא שיר מחאתי, חתרני ובוטה אבל גם כואב בעיניי במידת הדמיון והקרבה שלו למציאות.
ורק למען הסר ספק- אין כאן אצבע מאשימה
כלפי קהילת המורים שאני חלק ממנה ויש ביניהם רבים וטובים, כי אם הבעת דאגה ממצב בית הספר במתכונתו הנוכחית ורצון ושאיפה לשנותו.
או בלשון הלוגותרפיה: אנסה דרך השיר לתת תיאור פנומנולוגי אבל גם הצעה למטרה שיש להגשים.
יא' 2/ טונה (איתי זבולון)
איך תלמדו אותי לסמוך על עצמי, לחתום על חוזים
לקלוט ת'רגשות שבפנים, לבנות יחסים
איך אדע לחיות בשלום? איך תלמדו אותי לחלום?
אתם לא יודעים חלום מהו
הייתי שם מליון פאונד
שכל עוד הם ימשיכו לצפצף באותו סאונד
ככה ישמע גם העתיד שלי
אז המילים שלי הן כמו אגרוף לראש, פאו!
תודה לאל אני לא עוד רובוט
שתלמדו אותו לקרוא פקודות, שלום ורוב תודות
כשתחתוך את החוטים אז תבין
שבפנים יש מיליון תשובות
בובות בובות…
כל הזכויות על שיר ו/או חלקו שמורות למחבר/ת
תמונה פסימית – חרשות קולקטיבית
"החינוך נמנע מהעמדת אידיאלים וערכים לפני הצעירים. הפחד הקולקטיבי האובססיבי שמא יכפו עלינו משמעות ויעוד הביא באמתחתו רגישות מיוחדת המכוונת נגד אידיאלים וערכים"/ ויקטור פראנקל
הסיבה– רדוקציה של ערכים
טונה בשירו מתאר אדם בוגר שנזכר בחוויותיו הקשות מבית הספר התיכון. ולא מצליח לראות ולו נקודת אור אחת מאז.
ראשית הוא מתאר חוסר רלוונטיות של תכני הלימוד וחוסר עניין בהם מצד התלמידים: "החומר שיריתם במטח/המקצועות שלא שונו מהפלמ״ח" , "אין ממה להתלהב".
לדבריו התקיים תהליך של אינדוקטרינציה: ""כשעמדתי על שלי אמרו לי "שב, שב, שב" ,"למדנו איך לנתק את המחשבות", יחס המערכת שאינו אישי ואינו רואה את הטוב בתלמיד : "הוא בסה״כ בסדר", "הוא מאחר, הוא מדבר, הוא מקשקש, הוא מצייר, הוא מסרב להתבגר, הוא מסתגר".
יותר מכך– יש תחושה לאורך השיר של סירוס התלמידים: "איך למדנו לכבות", "הכתה משתתקת", משהו מכאני מאד וקר. התחושות הקשות מסתכמות במילה: "שקופות, שאין חזקה ממנה כדי לתאר את ההפך ממה שהלוגותרפיה מכוונת אליו: ראיית האחר על הייחודיות והחד פעמיות שלו.
כל זאת נראה שנעשה לא בכוונת זדון ולא מרוע או טיפשות אלא כי המורים עצמם הם קורבנות של מערכת- לא למדו להקשיב לעצמם ולקול מצפונם: "איך אדע לחיות בשלום? איך תלמדו אותי לחלום? / אתם לא יודעים חלום מהו".
התוצאה- ריק קיומי
"התסכול הקיומי והרגשת חוסר המשמעות מלווים בדרך כלל בהרגשה של ריקנות פנימית , שפראנקל קרא לה "ריק קיומי". המחקר החברתי מראה שלריק זה עלולות להיות תוצאות חמורות , ביניהן דיכאון , "אינפלציה ביחסי מין", התמכרות לסמים, אלימות..פשע" / אליזבת לוקאס
הנער בתוקף הנסיבות המתוארות הפך להיות ממושמע "כך למדנו.. להסתדר על המדף ולקוות/ בובות בובות…". הוא יצר מחיצה בינו לבין העולם שבחוץ, והפך להיות אפטי, משועמם וחסר אכפתיות: "למדתי לנתק את המחשבות", "שם ראש וחורפ, (הארדקור) שהכל ישרף". חווית התסכול גדלה כי הנער האמין להיותו כישלון : "שעות על גבי שעות נפלתי שמה בין הכיסאות/ מאמין לכל נכשל, אומר ״אמן״ לתוצאות", "כך למדנו בעיקר איך לצבור חובות".
והבעיה הקשה ביותר העולה מהשיר היא שהפגיעה היא כמעט בלתי הפיכה : "ככה שבשקט בשקט נוצרה צלקת, צלקת / שלרפא אותה לקחו שנים רבות " ובמקום לצאת עם ארגז כלים טוען הדובר: "יצאתי לחיים ברגליים יחפות".
יש לציין שהסגנון המוזיקלי של השיר- הראפ, שבאופיו ובמהותו מביא קול מחאתי מחדד בעיניי את המסר הקשה של ה"חרשות" שפיתחה המערכת ואת הצורך העז בשינוי.
חלופה אופטימית -פיתוח האוזן הלוגותרפית
הלוגותרפיה עוזרת למטופלים לכתוב תסריט חדש . זה גורם להם להרגיש ולפעול כאילו היו בתקופת מחסור בחייהם, דבר שמאלץ אותם למקד את תשומת לבם במשימה , במטרה, בתשובה לשאלה "לשם מה". השאלה איננה: האם יש לי או אין לי , אלא: להיות או לחדול. החיפוש אחר רווח מוחלף בחיפוש אחר משמעות משמעות הסבל, אליזבת לוקאס
יש תקווה- פוטנציאל המשמעות קיים תמיד
על אף התמונה המטלטלת שמצטיירת על מערכת החינוך ועל העוולות שגורמת לתלמידיה באופן התנהלותה- "כל עוד הם ימשיכו לצפצף באותו סאונד ככה ישמע גם העתיד שלי" , בא הדובר לקראת סוף השיר וקורא תיגר על מציאות זאת.
בלשון הלוגותרפיה הוא משתמש בכוח ההתרסה של הרוח האנושית.
"המילים שלי הן כמו אגרוף לראש, פאו! / תודה לאל אני לא עוד רובוט /שתלמדו אותו לקרוא פקודות, שלום ורוב תודות.
לסיום,
"הארה של פוטנציאל אישי של משמעות היא אחד משני התנאים המוקדמים העוזרים להפחית השנות" / אליזבת לוקאס
הצורך במשמעות הוא צורך קיומי ראשוני והפוטנציאל לגלותה נמצא תמיד, בכל מצב. כך גם מאמין הדובר בשיר כשנותן למערכת הזדמנות לוותר על השליטה ולא לייצר יותר מריונטות: "כשתחתוך את החוטים אז תבין/ שבפנים יש מיליון תשובות".
אלה הן אותן תשובות ל"מיליון" המצבים הייחודיים (שעברו כבר את עשרת אלפי המצבים שתאר פראנקל), העומדים בפני האדם בחייו.
כל הזכויות על שיר ו/או חלקו שמורות למחבר/ת
