מגזין בלוגותרפיה

לְבָדוּתִי

לְבָדוּתִי, על בדידות קיומית-לוגותרפית
“לנפש הגדולה יש הזדמנות להתפתח גם בחיי בדידות” (seneka, 1997)

אל לך להטיל ספק בבדידותך, מפני שיש בך משהו המתאווה לחרוג ממנה. דווקא הרצון הזה יעזור לך, אם תשתמש בו בשלווה ושיקול דעת, כבעין כלי מלאכה, לפרוש את בדידותך על פני ארץ רבה..” / רילקה

ארווין יאלום מבחין בין שלושה סוגי בידוד:

תמונה של ארווין יאלום
ארווין יאלום

האחד, בידוד בין אישי- הוא בידודו של אדם מאנשים אחרים בשל סיבות שונות: בידוד גיאוגרפי, חוסר במיומנויות חברתיות, קושי באינטימיות, גורמים תרבותיים או סגנון אישיותי.
השני, בידוד תוך אישי, כשהכוונה היא שהאדם מתנתק מחלקים בתוך עצמו, כשהוא מתכחש לרגשותיו ולרצונותיו, מקבל על עצמו את תכתיבי החברה כאילו היו רצונותיו שלו, אינו סומך על שיפוטו או קובר את הפוטנציאל האישי שלו, מה שמכנה הארי סטאק סאליבן כ”דיסוציאציה”, ניתוק.
הסוג השלישי והרלוונטי לעניינינו הוא הבידוד הקיומי. הוא מתרחש גם כשלאדם קשרים מספקים עם אנשים אחרים וגם כשהוא מכיר את עצמו על חלקיו השונים. זהו בידוד בסיסי יותר, ומתייחס לקרע שאינו ניתן לאיחוי בין האדם לבין אדם אחר, להפרדותו של האדם מן העולם לבד, שהלוא המוות זוהי החוויה הבודדה ביותר שישנה. (יאלום, 2011)

הספר “מכתבים למשורר צעיר” הוא אסופה של עשרה מכתבים שנכתבו בין השנים 1902-1908 ע”י המשורר הגרמני ריינר מריה רילקה בהיותו בן 27 בלבד. מכתבים אלה מוענו לפרח קצונה צעיר בשם פרנץ קפוס תלמיד באקדמיה הצבאית בוינה שבה למד גם רילקה. קפוס, משורר בתחילת דרכו, רק בן 19, ביקש מרילקה עצות לשיריו ולחיים. רילקה שנאלץ להתמודד עם בריאות רופפת, עם בעיות פרנסה מעיקות, עם פירוק נישואים, עם העדר קביעות במקום מגורים ועם התנגשות מתמדת בין תביעות החיים לתביעות היצירה יותר משפונה לקפוס במכתבים אלה , הוא מתדיין עצמו ועם בעיות קיומו המרכזיות כאדם וכיוצר.
בין שאר הנושאים הנידונים בספר: יצירה, אהבה, מין, אמונה ועוד, הנושא הדומיננטי ביותר השזור לכל אורכו בעוצמה רבה הוא הבדידות או מילה שאני יותר אוהבת להשתמש בה- ה”לבדות” (לבד+בדידות)

במאמר זה אנסה להראות (גם) דרך שימוש בספרו של רילקה ובלשונו הפואטית את הקשר בין הלוגותרפיה לבין רעיון הלבדות ואת הבנת הבדידות כבסיס קיומנו כבני אנוש, בסיס שיש לקבלו, להשלים איתו ולפעול מתוכו למציאת משמעות בחיים.

לבדות קיומית- סיפור חיינו

“לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ/ אֲבָל הוּא לְבַדּוֹ בֵּין כֹּה וָכֹה” (נתן זך)

כתיאוריה אקזיסטנציאליסטית הלוגותרפיה רואה את הבדידות בכך שלאדם יש אחריות בלעדית על חייו. הוא ההורה של עצמו, כפי שכותב יאלום (שם). פרנקל מתיחס לאחריות כמשהו מפעים אך לא פחות מכך- מבהיל. כמה אמונה ביכולותיו של האדם להתמודד עם אתגרי חייו מצד אחד יש כאן, אך לא פחות מכך מוטל על כתפיו מאידך גיסא: אין לו את מי להאשים במצבו. גם אם הקלפים לא שיחקו לטובתו- תנאי חייו, ההיסטוריה שלו ונסיבות קיומו לא היטיבו עמו – שומה עליו לקחת את חייו בידיו ולבחור לבד, לפי צו מצפונו, במשמעות הרגע שלו והוא ישא בתוצאות תהיינה אשר תהיינה.

כך בדיוק רואה זאת רילקה במכתביו: “וכשאנו חוזרים לדבר על הבדידות, מתברר יותר ויותר שלמעשה אין היא דבר שאפשר לבחור בו או להניחו. אין זאת כי בודדים אנחנו. אפשר לעצום עין ולהעמיד פנים כאילו אין זה כך. זה הכל. אבל כמה ניטיב לעשות אם נודה בפני עצמנו שאכן כך הוא, ואפילו נראה בזה נקודת מוצא.” (רילקה, 2004).
רילקה מוסיף שבדידות מעין זו מתייחסת לדברים החשובים והעמוקים ביותר בחיים.

“כְּשֶׁנִּכְנַס אָדָם לָעוֹלָםהוּא בּוֹדֵד
הוּא בּוֹדֵד מִכֻּלָּם
הוּא עֲדַיִן אֵינוֹ יוֹדֵעַ
כֵּיצַד כֻּלָּם בּוֹדְדִים כָּמוֹהוּ
וְאֵיךְ מְבוֹדְדִים אֶת הַבְּדִידוּת
מִתּוֹךְ הַדְּבָרִים הָאֲחֵרִים,
וְקוֹבְעִים אוֹתָהּכְּשֶׁצּוֹבְעִים אוֹתָהּ,
עַל הַמְּזָוֶה
כַּאֲגַרְטָל 
יְוָנִי עַתִּיק..”
(כשנכנס אדם/ מאיר ויזלטיר)

לבדות קיומית- חרדת חיינו

“מִבְּדִידוּת הָאֲנָשִׁים הוֹפְכִים קָשִׁים/ מְעַטִּים יוֹצְאִים מִמֶּנָּה נִשְׂכָּרִים” (יהונתן גפן)

כתפיסה פנומנולוגית הבדידות הקיומית מפגישה את המקום האנושי שבאדם עם חרדה וחוסר אונים, שלפי הפסיכואנליטיקאי אריך פרום נגזרים מעצם חווית הנפרדות  . (separateness)

תמונה של ריינר מריה רילקה
ריינר מריה רילקה

הוא טוען שלהיות נפרד פירושו להיות מנותק, חסר ישע וחסר יכולת לתפוס את העולם בצורה פעילה, כלומר מבלי יכולת להגיב למתרחש. הפסיכואנליטיקאי האוסטרי אוטו ראנק רואה את תחילתו של תהליך זה ב”טראומת הלידה”, כי הלידה היא סמל ליציאה מתוך התמזגות והילד פוחד מהחיים עצמם.
רוב הזמן הבידוד הקיומי מוסתר תחת שכבות רבות של דברים גשמיים ואנחנו חיים בתחושה מוסווית של יציבות, שוקעים במוכר והנעים, אך יש רגעים שבהם מסך המציאות מוסט לרגע ואנחנו קולטים בהרף עין את מה שמסתתר מאחורי הקלעים, ובתהליך של התבוננות עצמית חווים, בלשונו של יאלום, “הזרה” מידית
(defamiliarization) המתרחשת כשאובייקטים מאבדים את משמעותם, סמלים מתפרקים, ישויות שהומצאו כדי לספק מבניות ויציבות- תפקידים, ערכים, הנחיות, חוקים- כל אלה מאבדים את משמעותם והאדם נתלש מהעוגן של המוכר והביתי. אלו רגעים של מצוקה, חוסר בטחון, ריקנות, ניכור ותחושת ערעור קשה. (שם). אותה חרדה עשויה להתרגם בלוגותרפיה לתחושה של “ריק קיומי”, מונח שטבע ויקטור פרנקל כדי לתאר מצב של העדר משמעות, חוסר תכלית וריקנות פנימית. זוהי תחושה המלווה תסמונת המכונה “תסכול קיומי”, או בלשונו של הפסיכולוג אברהם מאסלו “חווית שאול”. מאפייניו של הריק הקיומי עשויים להיות תסכול, שעמום, אדישות, העדר כיוון ואי סיפוק מן החיים. לעיתים הוא מוסווה ע”י השאיפה לכוח, לכסף, לעונג, ותוצאותיו, כפי שמראה המחקר, עלולות להיות חמורות, ביניהן: דכאון, קיזוז המין, התמכרות לסמים, אלימות, הצטרפות לכתות ועוד.
נראה שמתבקשת כאן הדוגמה של נגיף הקורונה שתוקף את עולמנו בימים אלה, וכופה עלינו בדידות פיזית, בינאישית וחברתית אך ללא ספק בקרב רבים הוא מזמן את אותה “הזרה” ותחושת בדידות קיומית שמערערת את הקיים ומציפה את תחושת הנפרדות של האדם ואת היותו בסופו של דבר לבד בעולם כמצב אקזיסטנציאליסטי.
לפי רילקה אותם רגעים נדמים לנו כרגעי שיתוק כי איננו מבחינים עוד בשום סימני חיים בתוך רגשותינו המנוכרים, אנחנו עומדים באמצע מעבר שלא נוכל להשאר בו, אנו לבד במצב זה וכל המוכר והקרוב נלקח מאתנו. כך הוא כותב בספרו: “אמנם יקרה אז שסחרחורת תאחז בנו , כי כל הנקודות שעיננו רגילה לנוח עליהן נלקחות מאתנו, אין עוד דבר קרוב , וכל דבר רחוק הוא רחוק עד אין קץ. מי שמתוך חדרו, כמעט בלי הכנה ומעבר, יוצב במרומיו של רכס הרים, יתנסה בהרגשה דומה: אי בטחון שאין כדוגמתו, היותו מופקר לכוחות אין שם, כמעט יביאו עליו כליה. בדמיונו יראה עצמו נופל מגבהים או נזרק בתנופה אדירה אל תוככי החלל או מרוסק לאלפי רסיסים…הנה כי כן כל המרחקים וכל המימדים משתנים למי שהופך לבודד; רבים מן השינויים האלה מתרחשים לפתע פתאום, וכמו אצל איש זה על פסגת ההר נולדים אז דימיונות בלתי שכיחים ותחושות מוזרות  שדומה כי הן עוברות את מידת הנסבל.”
גם רילקה כמו פרנקל רואה תופעה זאת כאנושית, צפויה ומובנת.

“לְבָדוּתִי לְבָדוּתְךָ לְבָדוּתֵךְ לְבָדוּתֵנוּ לְבָדוּתָם
הַרְבֵּה הַטָּיוֹת לְדָבָר רָזֶה
פִּתּוּלֵי פִּתּוּלִים לְזָרוֹת צוֹנֶנֶת..”
(רחל חלפי)

לבדות קיומית- תקוות חיינו

יופיה וכוחה של הלוגותרפיה בכך שלעולם תשאיר פתח לשינוי, מקום אופטימי וראיה חיובית על הקיים. לא חתירה להומאוסטזיס ולאיזון פסיכולוגי חסר טעם שיש בו תעתוע, הסוואה, שהוא חוטא לאמת העמוקה והאותנטית שבאדם והוא אינו יושב על קרקע מוצקה אלא חיפוש הפשר האמיתי במצב הקיומי הנתון והבלתי נמנע.
בכך משתקפת הלוגותרפיה כתיאוריה רוחנית לפיה בלבדות קיים פוטנציאל להתעלות האדם, למימוש החלק הסגולי שבאנושיותו ולמשמעות למרות החרדה, התסכול, הריקנות וחוסר האונים שהיא מזמנת לו.  זוהי גישת ה”אף על פי כן, אמור כן לחיים!”.
פרנקל סבור שלכל אחד נחוץ “מדבר פרטי”, מקום שאליו אפשר לסגת, לשם התבוננות בעצמו.
חסר לאנשים האומץ להתבודד, לעמוד מול בעיותיהם הקיומיות ולפתור אותן. (פאברי, 1983).

בשורת המלצות כיצד להתמודד עם אתגרי הלבדות פונה רילקה לקפוס ומציע לו ראשית לאהוב את הבדידות ולהתחבר אליה, לא לראות בה אויב:
“אדון יקר, אהב את בדידותך ושא את הכאב שהיא גורמת לך, בקינה יפת צליל”.
שנית, הוא מבקש אותו לנהוג במידת הצניעות והנדיבות כלפי הסובבים אותו, שבאופן טבעי יווצר מרחק ביניהם כי לא כולם מסוגלים לשאת את הבדידות בגאון, והוא כבר ימצא במרחב אחר “בין הכוכבים” בלשונו של רילקה.
“שמח בצמיחתך שלתוכה אינך יכול לקחת עמך שום אדם, וגלה נדיבות לנשארים מאחור, ועמוד לפניהם בוטח ושלו ואל תענה אותם בספקותיך ואל תבהילם בבטחונך או בשמחתך שאין הם מסוגלים לרדת אל סופם. מצא לך עמם איזו שותפות תמימה ונאמנה שאין הכרח כי תשתנה שעה שאתה עצמך משתנה והולך.”
רילקה אף נוהג ביושר ואינו משלה את פרח הקצונה הצעיר באשר לכאבי הגדילה ולקשיי ההתמודדות עם הלבדות: “איזו בדידות היא זו שאין בה גדולה. ישנה רק בדידות אחת והיא גדולה ולא קל לשאתה..  גדילתך כרוכה בכאב כגדילת הנערים והיא עצובה כמו האביבים בראשיתם.
הצעה נוספת היא לאמץ נקודת מבט ילדית בהתמודדותו עם הבדידות, כזאת שיש בה תמימות, סקרנות וחוסר ידע במובן הנקי והטהור של המילה, לפני שיתקלקל..
מה שנחוץ אינו אלא זה: בדידות, בדידות פנימית גדולה. להתכנס בתוך עצמך ולא לפגוש איש במשך שעות.. להיות בודד כפי שהיינו בודדים בימי הילדות, כשהמבוגרים התהלכו להם משוקעים בתוך דברים שנראו חשובים וגדולים, מפני שהם עצמם נראו עסוקים כל כך וכל מעשיהם בלתי מובנים. וכשיום אחד מבחינים שעיסוקיהם דלים, מקצועותיהם קפואים ולא קשורים עוד עם החיים: מדוע לא להמשיך ולהביט על כל זה, מעשה ילד, כעל דבר זר, ממעמקי עולמך שלך, ממרחבי בדידותך שלך, שהיא עצמה בבחינת עבודה, מעלה ומקצוע? מדוע לרצות ולהמיר את אי הבנתו החכמה של הילד בדחייה ובבוז, שהרי אי הבנה פירושה להיות לבד..” (רילקה, 2004)

חיים בבדידות קיומית הם חיים בספק, חיים בשאלה ובאי הבנה, בלשון הלוגותרפיה אלו חיים בחוויה של “מתח נואטי” בין מי שאני לבין מי שאוכל להיות, בתחושה של “לב חסר מנוח” לפי פרנקל.
וכך ממשיך רילקה בפנייתו לקפוס: “אל לך להטיל ספק בבדידותך, מפני שיש בך משהו המתאווה לחרוג ממנה. דווקא הרצון הזה יעזור לך, אם תשתמש בו בשלווה ושיקול דעת, כבעין כלי מלאכה, לפרוש את בדידותך על פני ארץ רבה..”
לבסוף מבקש רילקה מנמענו להיות פתוח וסבלני בהתמודדות עם העצב שהבדידות מעוררת כדי לאפשר לחדש לחדור פנימה, “חשוב כל כך להיות בודד וקשוב בשעה של עצבות, מפני שהרגע הקישח וחסר ההתרחשות לכאורה שבו העתיד שלנו נכנס לתוכנו, מקורב לחיים כל כך הרבה יותר מאותה נקודת זמן קולנית ומקרית שבה הוא קורה לנו כמו מבחוץ. ככל שאנו שלווים יותר, סבלניים יותר ופתוחים יותר בעת היותנו עצובים, כן חודר אלינו החדש עמוק יותר ובביטחון רב יותר, כן מיטיבים אנו לרוכשו לנו, כן הוא יהיה במידה רבה יותר גורלנו שלנו, וכשיום אחד הוא “יקרה” לנו בפועל ממש, נרגיש עצמנו קרובים לו וקשורים בו עד עומק פנימיותנו.”

לסיום,

לפי יאלום המילה קיים (exist) באנגלית מכילה בתוכה הפרדה (ex-ist = לעמוד איתן). תהליך הצמיחה הוא תהליך של הפרדות שבמהלכו האדם הופך לישות נפרדת (יאלום, 2011), אותה עמידה איתנה למול הבדידות הקיומית מתבטאת בלוגותרפיה דרך האחריות האישית בהקשר האקזיסטנציאליסטי, דרך החרדה והתסכול בהקשר הפנומנולוגי ודרך ההתעלות בהקשר הנואטי, הרוחני. רילקה מזמין אותנו הקוראים להתנסות בחווית הבדידות:עלינו לתאר לנו את הוויתנו רחבה ככל שרק אפשר; הכל, גם החורג מכל דימיון , צריך להיות אפשרי בתוכה. ביסודו של דבר זה אומץ הלב היחיד הנדרש מאתנו: היות אמיץ מול המוזר ביותר , הפלאי ביותר והלא מוסבר ביותר מכל העשוי לבוא לקראתנו.”
ברגע שהסכמנו והִסְכַּנּוּ לה לאותה בדידות, אומר רילקה לקפוס “שוב לא יהיה אפשר למחוק מחייך, שבכל החוויות והמעשים העומדים לפניך עתידה לפעול, בבחינת השפעה אלמונית, בהמשכיות ובנחישות חרישית, מעין הדרך שבה דם האבות נע בתוכנו בלי הרף ומתמזג עם דמנו שלנו לאותה ישות ייחודית ובלתי חוזרת, שהיא אנחנו בכל תפנית של חיינו .”
ובאינטרפרטציה שלי למשמעות המצפה להתגלות משתמש רילקה בדימוי הבא:
“אולי כל דרקוני חיינו אינם אלא נסיכות, שרק מחכות לראות אותנו פעם אחת יפים ואמיצים. אולי כל הנורא איננו ביסודו העמוק אלא חסר הישע המחכה לישע מידינו.”

רשימת מקורות:
גוטמן, ד’ ( 2007). האם אחרתי את הרכבת. הוצאת מודן
יאלום, א’ (2011). פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר.
פאברי, ג’ ( 1983). המשמעות של חייך. ספריית פועלים
רילקה, ר’ (2004). מכתבים למשורר צעיר .  הוצאת כרמל
שלמה, ש’ (2019). שירת המשמעות- לוגותרפיה בין תיאוריה למעשה.

נכתב ע"י שגית שלמה

שגית שלמה
שגית שלמה, דוקטורנטית לפילוסופיה, חוקרת שירה ומשמעות ומכונה גם "שומרת המנגינות". בעלת הסמכה כלוגותרפיסטית, Diplomate in Clinical Logotherapy מטעם Viktor Frankl institute USA. עוסקת בפיתוח תכנים, מרצה ומנחת סדנאות וכן משמשת כיועצת התוכן של מגזין "בלוגותרפיה". מחברת הספר “שירת המשמעות – לוגותרפיה בין תיאוריה ומציאות” אשר משמש קהל קוראים רחב ואנשי מקצוע.

אחרים קראו גם את:

מה יקרה - שגית שלמה

מה יקרה ביום שאחרי?

מה יקרה ביום שאחרי? “הלוגותרפיה היא פחות רטרוספקטיבית ופחות אינטרוספקטיבית. הלוגותרפיה מרוכזת יותר בעתיד, כלומר: …

כתיבת תגובה