17
Sep
2018

ארבע דאגות קיומיות

מאת: דרור שקד

ניתוח ארבע הדאגות הקיומיות על פי גישת הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית

הקדמה

הקיום האנושי של בני האדם מספק לנו שפע של אפשרויות והזדמנויות. לצד הזדמנויות אלו ישנם נתונים קיומיים אונטולוגיים[1] המחייבים אותנו לפתח התייחסות מיוחדת אליהם מאחר והם מניחים לפתחנו את האתגרים החזקים והיחודיים ביותר שאנו חווים בחיינו. בראייתה של הגישה האקזיסטנציאליסטית המוות, הבדידות, החופש והמשמעות הן ארבע הדאגות הקיומיות המהותיות ביותר אשר מלוות את בן האדם מאז לידתו ולכל אורך חייו. במאמר זה אסקור את ייחודה ומאפייניה של כל אחת מארבע הדאגות ואת מקומה בחיינו.

הגישה האקזיסטנציאליסטית מתמקדת בדיוק בסוגיות הללו של כל הקשיים אשר נתונים לנו כעובדות קיומיות, אשר גורמות לנו סבל ומכאוב ואשר עימם אנו נאלצים להתמודד במשך כל חיינו. אילו הדבר היה תלוי בנו היינו בוודאי בוראים עולם אחר, עולם אשר אינו כולל כאב, עולם ללא סבל, עולם שאין בו בדידות ואין בו סוף לקיומנו.

על פי הגישה האקזיסטנציאליסטית עם לידתנו אנו “מושלכים” אל העולם הזה, אל עולם הכולל שפע רב של עובדות ונתונים אונטולוגיים של קשיים אשר גורמים לנו סבל ומקשים עלינו את החיים, ומביאים אותנו שוב ושוב להתמודדות איתם והם כאמור:

  • מוות או סופיות החיים
  • בדידות והיות האדם יצור בודד לעצמו
  • חופש ואחריות הכרוכה בה
  • היעדר משמעות ותחושת ריק קיומי

אילו היינו חשים שארבעת ה”ישים” הללו, אינם קשורים אלינו או שמא הם שייכים לאנשים אחרים או רחוקים מאתנו ולא בסביבתנו יכולנו לשאת ביתר קלות את הדאגות הקיומיות הללו. אולם ברגע שכל אחד מאתנו הופך להיות ער לעובדה שכל אותם הנתונים האונטולוגיים הללו מוות, חופש ואחריות, בדידות והיעדר משמעות, הם צמודים ומלווים אותו במשך חייו, בדיוק ברגע זה האדם חש חרדה קיומית.

אדם יכול לשאת את העובדה שהבדידות מתרחשת אצל אדם אחר אולם כשזה חל עליו זה גורם לו לדאגה. בקו התפר הזה בדיוק במעבר הזה מה”ישים” האונטולוגים האוניברסליים אל עבר התחושה האישית שלנו כאן בדיוק צומחת החרדה הקיומית שלנו. זה לא הם הפעם זה אני.

 

הגדרת החרדה הקיומית

החרדה הקיומית מוגדרת כתחושת אי נוחות בסיסית ברגע בו אנשים מתחילים להיות ערים לקיומם, כלומר ברגע בו אנו מבינים שגם אנחנו כשאר בני האדם חווים את כל אותם דאגות הקיומיות ואת אותם הנתונים האונטולוגיים. ברגע הזה אנו חווים את אותה החרדה שהיא בלתי נמנעת. על פי הגישה האקזיסטנציאליסטית חרדה קיומית מוגדרת כ “אם כל החרדות” אשר נובעת מהיות האדם ער ומודע לקיומו. לא מדובר בחרדה שלילית בהכרח, אלא בחרדה שהיא חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי שלנו ואשר ממנה ניתן גם לצמוח, בה גם טמונים זרעי המשאבים שלנו לחיות חיים אותנטיים והגשמה עצמית.

הגישה האקזיסטנציאליסטית אינה היחידה המתייחסת לחרדה ולסיבות לחרדות.

בפסיכולוגיה ישנן כמה גישות כגון:

הגישה הפסיכואנליטית של פרויד מדברת על חרדה מסוג אחר שהיא תוצר של קונפליקט, של מאבקים פנימיים, מאבקים בין חלקי האישיות בין האיד שנמצא בתוכנו והפועל על פי עקרון העונג ודורש הכל כאן ועכשיו ומיד, לבין האיסורים של האני העליון, של הסופר אגו שלנו המתריע בפנינו “זה לא מוסרי”. לפי הגישה הפסיכואנליטית משאלות או דחפים אסורים מייצרים קונפליקטים נפשיים, בייחוד משום שהם מאיימים על הערכים וההתנהגות המוסרית של האדם. קונפליקט זה מצוי באזור הנפש הלא מודע ומתבטא כלפיי חוץ בתור חרדה.

הגישה ההתנהגותית מדברת על פוביות, חרדה המתרחשת כתוצאה מדברים שקיימים במציאות, גישה זו מתייחסת לחרדה ופחד מפני משהו חיצוני מוגדר. גישה זו רואה בחרדה תוצר של עיוותי חשיבה אשר מובילים להערכה מופרזת של סכנות, למשל ממקומות סגורים או ממקום הומה אדם.

אין להתעלם גם מגורמים ביולוגיים אשר מניעים בנו תהליכי חרדה הנובעים מרגישות יתר של מערכת העצבים או חוסר איזון בחומרים והפרשות בלתי רצוניות של בלוטות גוף ויוצרים בנו סימפטומים פסיכו-פיזיולוגיים של תחושת פחד וחרדה. אולם בשונה מהגישות שתוארו לעיל הגישה האקזיסטנציאליסטית מדברת על חרדות ועל דאגות הנובעות מהקונפליקט שנוצר ושמבטא את הפער בינינו לבין העולם בו אנו קיימים. כלומר בפער שמצוי בין איך שאנחנו רוצים שהעולם יהיה ואשר אליו אנו שואפים, לבין האופן לפיו העולם פועל במציאות ומשפיע עלינו בפועל.

ארבע הדאגות העיקריות הן: 
  • החרדה מפני המוות

הסוגיה הקיומית הקשה ביותר עבורנו כבני אדם היא העובדה שאנחנו בני תמותה.

לפחד מפני המוות יש תפקיד מרכזי בהווייתנו הפנימית, הוא רודף אותנו יותר מכל אתגר אחר, הוא נוכח ורוחש בכל עת מתחת לפני השטח, הוא בעל נוכחות אפלה מתמדת בחיינו. על מנת להתמודד עם פחדינו מפני המוות אנו מקימים הגנות[2] נגד המודעות למוות. הגנות אלו מבוססות על מס מנגנונים כגון הכחשה והדחקה והן למעשה מעצבות את האופי שלנו מאחר והם פועלים עלינו ברמת הלא מודע, ומציגים לנו תפיסת מציאות מעוותת.

מול המוות אנו ניצבים חסרי אונים. הידיעה שאנו בני תמותה מעוררת אצלנו את אם כל החרדות הלא היא חרדת המוות שלנו. לגבי כל אדם אף אם הוא הבריא ביותר, דואג לבריאותו וגופו מגיע רגע בו הוא יחווה שהגוף שלו בוגד בו, והוא חווה כאב וחולי.

זהו בדיוק הרגע שהתחושה היא שמשהו משתבש זהו בדיוק הרגע בו צומחת בו חרדת המוות. כשאנו חווים אובדן צומחת בנו חרדה, מדובר על מוות גם של אנשים יקרים לנו.  עצם המודעות שלנו לכך שאנשים אחרים ויקרים לנו מתים, די בה להדאיג אותנו עד מאד.

על פי ארווין יאלום המוות אם כן הוא מקור ראשוני לחרדה, החרדה המרכזית בחייו של האדם נובעת אם כן מהבנת הסופיות שלו והיותו בן תמותה.

חרדה זו מאפיינת את מימד הקיום של האדם, את הממד הפיזי שלו.

 

  • חרדה מפני חופש ואחריות

הנתון האונטולוגי השני המעורר באדם חרדה קיומית עזה הוא למרבה הפלא החופש. מצד אחד לאורך ההיסטוריה אנשים נלחמו והקריבו את חייהם על מזבח החופש על מנת להפוך לאנשים יותר חופשיים וכך באמת קרה האנשים אכן יותר חופשיים, הרי מי מאתנו לא מעוניין להיות חופשי. אולם ואף ואולי בגלל זה החופש הינו אחד מגורמי החרדה המרכזיים.

מדוע אם כן חושש האדם מחופש ומעצמאות ועושה הכל כדי לברוח מהם, כולל התמסרות מוחלטת לבעלי שררה השולטים בו? בספרו “מנוס מחופש” מנסה אריך פרום לענות על חלק מהשאלות הללו ולדבריו באופן כללי, אחראי האדם לגורלו במידה שמעולם לא היתה לו בעבר, ואף על פי כן, ואולי דווקא בשל כך, הוא מוצא את עצמו במצב של בדידות קיומית, ניכור מסביבתו ואכזבה ממעמדו ומהישגיו. החופש שהוצנח עליו מאיים עליו מאוד, ועל כן הוא מעדיף להימנע ממנו, לברוח ממנו, ולהפקיד את חייו בידי כוחות גדולים וחזקים ממנו.

המושג חופש טומן בחובו משמעויות רבות כגון אישיות, חברתיות, מוסריות שכן מדובר בחופש של האדם ליצור את חייו בחופש שלו לרצות, לבחור, לפעול וחשוב מכל בחופש שלו להשתנות.  אולם מרגע שאנו מכירים בעובדה שאנו יצורים חופשיים אנו נאלצים מיד להכיר בעובדה שאנו גם אחראים לחיינו. אם אנו מכירים בחופש שלנו הנובע מכוח הרצון שלנו אנו  חייבים גם להכיר באחריות שלנו, שהרי לא נוכל להאשים אף אחד אחר בבחירות שאנו עושים. נשאלת השאלה איך בכלל נוכל לדעת האם הבחירות שלנו היום תתגלינה בעתיד כבחירות הנכונות?  הרי אנו חיים בעולם שלא ניתן לדעת בו מה יקרה בעוד רגע, ולכן אנחנו כל הזמן שואפים ומנסים לדעת בכל דרך מה עוד עומד לקרות. בניגוד להבנה הברורה מאליה שהמוות היא סוגיה קיומית מדוע האחריות אף היא קיומית ? על פי סארטר האדם אינו רק חופשי אלא הוא “נידון” לחופש, האדם אחראי לחלוטין על חייו, לא רק למעשיו אלא גם לחוסר המעש שלו, האדם מכונן את עצמו ואת עולמו והוא אחראי בלעדי לשניהם. לפיכך המודעות של האדם לאחריות זו ולהשלכות הקיומיות של בחירותיו היא תובנה מרתיעה ומדאיגה, משום כך היא חרדה קיומית.

היות וזוהי חרדה מפני חוסר הוודאות שבעתיד אנו לא פעם אנו מגלגלים את הבחירה לאנשים שסביבנו שהם יאמרו לנו מה לעשות ואיך לפעול. אנשים רבים נמנעים מקבלת אחריות על ידי התקתה והעברתה למישהו אחר. מדובר בתמרון נפוץ במיוחד במצבי טיפול בהם המטופל מבקש לדעת מהמטפל מה לעשות ומה נכון עבורו, אנו רואים זאת גם בתחומים ובמרחבים אחרים כגון בקרב מנהלים הפונים ליועצים בבקשה לקבל מהם את עצות הזהב או בקרב אנשים הפונים אל קוראי עתידות שונים ומשונים רק כדי לקבל מהם תשובות ברורות מה יקרה בעתיד וכיצד עליהם להחליט היום בעניין זה או אחר.

הידיעה שאנו נושאים באחריות הבלעדית לחיינו ושאין שום וודאות שהבחירות שלנו היום תתגלינה כנכונות בעתיד מעוררת בנו את החרדה.

חרדה זו מאפיינת את הממד הנפשי פסיכולוגי של האדם

 

  • חרדת הבדידות

היש האונטולוגי השלישי המעורר באדם חרדה קיומית נובע מהבדידות או מהבידוד הקיומי. בתפיסת האמת על פי היידגר הוא מכנה “חשיפה” את התהליך לפיו האדם נוכח לדעת שהוא לא רק סופי בעולם ושהמוות אורב לו בסוף דרכו, וכן שהוא חופשי ואחראי בלעדי למעשיו, אלא האדם נוכח גם לדעת שהוא שרוי למעשה במצב של בדידות.

בבואנו להבין את מושג הבדידות אנו מבחינים בכל האנשים המקיפים אותנו, יש לנו חברים, משפחה, אז מהי אם כן בדידות ? וכאן ישנה אבחנה בין שלושה סוגי בדידות: האחד “בידוד בין אישי” הנחווה כבדידות הנובעת מבידודו של האדם מאנשים אחרים. השני הוא “בידוד תוך אישי” לפיו האדם מנותק מחלקים בתוך עצמו, אדם במצב זה נמצא בניתוק מעצמו. פרויד ראה בבידוד התוך אישי מנגנון הגנה המאפשר לאדם נסיגה או בריחה מן המציאות, בתהליך המאפשר לאדם לבודד את עצמו ממצבים חברתיים או בינאישיים.

סוג הבדידות השלישי היא “בידוד קיומי” בידוד אקזיסטנציאלי. תחושת בידוד זו מתקיימת  למרות הקשרים המספקים שיש לנו עם אנשים אחרים ולמרות היכולת הנורמטיבית של האדם להשתלב ולהתערות בסביבתו. מדובר כאן בבידוד קיומי המשקף קרע שאינו ניתן לאיחוי בין האדם לבין אנשים אחרים או כפי שיאלום מכנה זאת “תחושת היפרדות מן העולם”  תחושה לפיה האדם שרוי בבדידותו.

הנתון האונטולוגי של הבדידות קשור גם לנושא האחריות, האדם האחראי על חייו הוא בודד. בדידות עמוקה היא חלק בלתי נפרד מיצירה עצמית. אריך פרום האמין שבידוד הוא המקור הראשון לחרדה והדגיש במיוחד את תחושת חוסר האונים, שהיא חלק בלתי נפרד מהנפרדות הבסיסית של האדם. חווית הנפרדות מעוררת באדם תחושת חוסר ישע ותחושה שהעולם לא מוכר. במאי הסרטים האיטלקי אנטוניניו[3] כינה זאת “תחושת הזרה” זוהי תחושה שחוויות האדם נשללות ממנו, תחושה של האדם שאיש לא חושב עליו. האדם החש בדידות קיומית חש אי נוחות וחווה תחושת חוסר ביטחון בקיומו, תחושה זו מעוררת אצלו חרדה. כשמישהו מאתנו חווה קושי או מכאוב בו או מסביבו, אנשים יכולים לעודד אותו ולהיות לו לעזר לפרק זמן קצר ומוגבל על מנת לסייע לו לשכך מעט את הכאב, אולם בסופו של יום כל אחד מאתנו בתוך תוכו יודע שהוא בודד והוא לבדו.

חרדה זו מאפיינת את הממד החברתי

 

  • החרדה מפני חוסר משמעות

הדאגה או החרדה הרביעית נובעת מתחושת משמעות.

אנו חיים בעולם שאין בו משמעות מוגדרת ומוכתבת מראש. והידיעה הזו שאין לנו משמעות ברורה ומובנית מעוררת אצלנו חרדה. ומה יהיה אם לא אמצא משמעות ? ומה יהיה אם אגע לסוף הדרך ואגלה שלא היה טוב ולא היה בשביל מה ושלא מצאתי תוכן לחיי, שלא היתה מהות ושלא היתה משמעות לקיום שלנו.

ארווין יאלום מתאר כך:

 “דמיינו קבוצה של רפי שכל נושאים על גבם לבנים בשדה פתוח. לאחר שהם מסיימים לערום את כל הלבנים בקצה אחד של השדה הם מעבירים אותן לקצה השני. עבודתם זו נמשכת כל הזמן, כל יום במשך כל השנה – הם אינם חדלים ותמיד עושים אותו דבר. ביום בהיר, אחד מהם עוצר לרגע, ושואל את עצמו מה הוא עושה. הוא מתחיל לתהות מהי המטרה של סחיבת הלבנים והעברתן ממקום אחד למשנהו. ומרגע זה ואילך הוא כבר איננו מרוצה מעבודתו. אני הוא רפה השכל ואני זה שתוהה לשם מה אני סוחב את הלבנים הללו” [4]

מרגע שבו אדם עוצר לשאול למה? ברגע שאדם מתחיל לחפש משמעות הוא כבר לא יכול להמשיך לבצע את העבודה באותו האופן חסר המשמעות כפי שעשה אותה קודם[5].

פילוסופים ואנשי רוח רבים בנוסף לויקטור פראנקל עסקו בשאלת המשמעות[6], הסופר הרוסי הנודע לב טולסטוי עסק כמעט באובססיביות בשאלה משמעות החיים. כאשר היה פוגש במישהו לראשונה, מיד היה שואל אותו: “תגיד לי מה משמעות חייך?”. זו שאלה מאד חדה ונוקבת שאיננה משאירה אותנו אדישים מולה. ישאל כל אחד מן הקוראים את עצמו למשמעות חייו ופשרה. עם אובדן המשמעות חווה טולסטוי[7] גם את התפוררות הבסיס שעליו היו חייו מושתתים עד שבגיל חמישים הוא חשב על התאבדות.

על פי ויקטור פראנקל עשרים אחוז מהנוירוזות שהוא נתקל בהן נבעו מחוסר משמעות בחיים וכאן נוצרת דילמה מהותית בסוגיית המשמעות.

מצד אחד בני אדם זקוקים למשמעות מאחר וחיים ללא משמעות, ללא מטרות ערכים או אידיאלים גורמים לתחושת ריק קיומי[8] ולמצוקה רבה. פראנקל ציין שבמחנות הריכוז בני אדם שחשו שאין לחייהם משמעות התקשו מאד לשרוד. אנשים הניצבים בפני המוות מסוגלים לחיות חיים “טובים ומלאים יותר”, מתוך התלהבות מכיוון שהם חשים שיש להם מטרה.

מצד שני התפיסה הקיומית של חופש קובעת שהדבר היחיד המוחלט זה שאין דברים מוחלטים. העמדה הקיומית קובעת שהעולם אינו צפוי, שכל דבר שקיים בעולם הזה יכול היה להיות גם משהו אחר, שבני אדם יוצרים את עצמם את עולמם ואת מצבם בחיים. על פי תפיסה זו אין לאדם  “משמעות מוכנה מראש” למעט אותם הקווים המנחים אותו בחייו שאותם הוא יצר.  

לפיכך הבעיה בצורתה הבסיסית ביותר היא, כיצד אדם שזקוק למשמעות מוצא את המשמעות ביקום בו אין בו משמעות. לא מעט הוגים התייחסו למשמעות בעולם ללא משמעות כגון קאמי שהשתמש במילה “אבסורד” כשדיבר על עמדתו הבסיסית של האדם בעולם, וסארטר בראייתו הנוקשה לפיה “ללידה ולמוות שלנו אין כל משמעות” . אולם ויקטור פראנקל היה פסיכיאטר יוצא דופן בכך שכל ענייניו המקצועיים התמקדו בתפקיד המשמעות בהתפתחות מחלות נפש ובפיתוח תורת הלוגותרפיה המגדירה את נושא המשמעות כציר מרכזי והכרחי בחייו של האדם.

“מתוך התיפלות של תחושת חוסר המשמעות עולה הדחיפות ביצירת טעם ופשר לחיים”[9] דומה שמשפט זה מבטא היטב את הדיסוננס הנוצר בנו בהקשר של משמעות.

חרדה זו מאפיינת את המימד הרוחני – הנואטי[10]

עד כאן סקרנו אם כן את ארבע הדאגות או החרדות הקיומיות או האונטולוגיות המרכזיות והמשפיעות ביותר על האדם להן השפעה בארבעת המימדים: 

  • חרדת המוות – במימד הפיזי
  • חרדת החופש והבחירה – במימד הנפשי
  • חרדת הבדידות – במימד החברתי
  • חרדת המשמעות – במימד הרוחני הנואטי

המפגש של האדם עם החוסר והאין

כל אחת מהדאגות המוזכרות לעיל מציגה למעשה בפנינו את האפשרות של המפגש של האדם עם החוסר ועם האין. המוות מציג אפשרות שיש לנו סוף ושנחדל מלהתקיים, הבדידות מציגה את האפשרות שנהיה מנותקים מבני אדם אחרים ושלא יהיו אנשים סביבנו ושאין לנו מקום במימד החברתי, החופש מציג את האפשרות של האין והחוסר וודאות בבחירה החופשית שלנו ושאין קרקע בטוחה מתחת רגלינו בבואנו לקבל החלטות ולבחור בחירות והמשמעות מציגה בפנינו את האפשרות שאין משמעות לקיומנו.

האם באמת קיומנו כל כך פסימי ומבטא רק סבל קושי וחרדות קיומיות? האם אין בכך התבוננות על החצי כוס הריקה? ובכן העולם על פי התפיסה הקיומית הוא דואלי וכולל כפל[11] מצבים. העולם שלנו הוא לא רק עולם שכולו טוב אלא הוא מציג לנו גם קושי ואתגרים, זהו עולם עם עצב אבל זהו גם עולם עם שמחה שמתרחשים בו גם דברים טובים ומשמחים.

הגישה האקזיסטנציאליסטית איננה פסימית ואיננה אופטימית אולם היא מזמינה כל אחד מאתנו בראש ובראשונה להתבונן בקיים, לפני שנחליט אם זה טוב או האם זה רע, זו גישה שקוראת לנו להביט במציאות כפי שהיא גם כאשר היא קשה לנו ולמצוא בה את התקווה אשר תעורר אותנו להתגברות וצמיחה במסגרת המגבלות שלנו.  

ארבעת הדאגות הללו תחושת סופיות החיים, חופש ובחירה, בדידות והיעדר משמעות מחייבות אותנו להכיר בהן ובעובדה שהם פס הקול המלווה אותנו מרגע לידתנו. אנו חייבים להכיר בעובדה שכאשר אנו נולדים אנו למעשה “מושלכים” לעולם בעל חוקים אונטולוגיים הכולל “ישים” שגורמים לנו קושי וסבל ואינם נוחים לנו.

לסיכום

אנו צריכים ואף מחויבים להכיר בכל אותם “ישים” קיומיים המלווים אותנו לכל אורך חיינו.

ברגע שנפסיק להילחם בהם ולנסות להעלימם מחיינו, ייפתחו בפנינו אפשרויות לחיות חיים אותנטיים יותר. ברגע שהאדם מכיר בהיותו בן תמותה ומכיר בחיים המוגבלים והתחומים שלו בין לידתו לבין סופיותו אז נשאלות שאלות בדבר החיים הראויים אותם האדם מבקש לעצמו. ברגע שאנו מכירים בעובדה שאנחנו יצורים בודדים, ושאין אף אחד אחד אחר שיכול באמת לקחת אחריות על ניהול החיים שלנו, וכשנכיר בעובדה שאנו חיים בעולם ללא וודאות ושלעולם לא נדע מראש אם הבחירות שלנו יתגלו בעתיד כנכונות, ברגע הזה נוכל להתחיל לעשות את הבחירה שלנו מתוך ידיעה שאנו עושים את הבחירה הטובה ביותר האפשרית במצב הנתון לנו היום. ברגע שאנו מעיזים להכיר בעובדה שאין משמעות מוכתבת מראש נוכל להתחיל לשאול את עצמינו איך אני מעניק משמעות בתוכן ובמהות של הקיום שלנו.

חשוב להדגיש שארבעת החרדות הקיומיות, אינן מייצגות חולי אלא ההיפך הוא הנכון. חרדה קיומית היא אינדיקציה לרמת המודעות שלנו. ככל שהאדם חרד המשמעות היא שהוא ער ומודע לכל אותם “ישים” הנתונים האונטולוגיים. החרדות הללו יכולות להגביל אותו אולם הן גם יכולות להזמין אותו לשאול שאלות ולעשות מעשה. באופן פרדוכסלי, דווקא ההכרה בארבעת האין  הללו יכולה לפתוח לנו פתח לחיים מלאים יותר של תקווה ומשמעות.

על פי הפילוסופיה הקיומית הדאגות מהוות דווקא את הסימנים המהותיים ביותר של חיי האדם ותגובת החרדה היא רק אחת האופציות האפשריות.

על אף שהיה הכרח לשם הסקירה לפרק ולתאר את כל אחד מהדאגות הקיומיות באופן נפרד, הרי שבמציאות שלנו הן שזורות זו בזו ומכילות ומגלמות את המשמעות החבויה בחיינו. בדיאלוג של בן אדם לעצמו, ושל בן האדם לחייו ולסביבתו ההתמודדות שלו עם המוות, החופש והאחריות, הבדידות וחוסר המשמעות מהווים דווקא את חומרי הבעירה והצמיחה של האדם.

ביבליוגרפיה:

יאלום ארווין (2011) פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית. כנרת בית הוצאה לאור, והוצאת ספרים מגנס, האוניברסיטה העברית

“הרופא והנפש” יסודות הלוגותרפיה והאנליזה האקזיסטנציאלית מאת ויקטור פראנקל בהוצאת דביר, תרגום ועריכה מדעית: פרופסור דוד גוטמן,

פרום, א. (1958). מנוס מחופש. תל-אביב: דביר.

פרנקל, ו. (1970). האדם מחפש משמעות: ממחנות המוות אל האקזיסטנציאליזם. מבוא ללוגותרפיה. תל-אביב: דביר.

מגי, ב., דרייפוס, י. (1997): הוסרל, היידגר והאקזיסטנציאליזם המודרני. בתוך: מגי, ב.,  הפילוסופים הגדולים ( עמ’ 330-374). ספרי עליית גג.

סארטר, ז’.פ. (1988/1946). האקסיסטנציאליזם הוא הומניזם. הוצ’ כרמל, ירושלים.

אישיות: פרויד – הגישה הפסיכואנליטית : חרדה , הוצאת מט”ח 2002

 

הערות 

[1] אונטולוגיה הוא התחום בפילוסופיה העוסק בטבע של היש, הקיים או המציאות

[2] ארווין יאלום בספרו פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית הוצאת כינרת 2011 מספק התייחסות מעמיקה לנושא התלות בין החיים והמוות, לחרדת המוות בגילאי התפתחות שונים ומספק כלים התייחסותיים רבים

[3] מיכלאנג’לו אנטוניוני, במאי איטלקי ומי שנחשב שפיתח שפה קולנועית חדשה

[4] טקסט מתוך מכתב התאבדות של מטופל המובא בספרו של א. יאלום: פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית, עמ’ 353

[5] קטע זה מזכיר במשהו א משל המערה של אפלטון המדמה מציאות של אנשים החיים בבערות

[6] פרנקל, ו. (1970). האדם מחפש משמעות: ממחנות המוות אל האקזיסטנציאליזם.

[7] מחבר הרומן “מלחמה ושלום” אשר במפתיע נקרא כמו טקסט פילוסופי

[8] ריק קיומי הוא הכינוי אשר מעניק ויקטור פרנקל למצב בו האדם לא מוצא משמעות לחייו

[9] מתוך הספר “אומנות הטיפול הנפשי” מאת הפסיכולוגית הקלינית הגר דרור מליניאק

[10] המימד הנואטי (הנואוס), על פי פראנקל, מהווה את מימד הרוח האנושית אשר בו נמצאת תמצית אנושיותנו

[11] מוזמנים להאזין לשיר “כפל” בביצועה של חווה אלברשטיין “כפל”. נכתב ע”י יהודה גור אריה והולחן ע”י נחום היימן

You may also like

ביחס למשמעות
לאחוז בקרני המשמעות
תקופות של משמעות 
פתרון חידת המשמעות – פרק ד