21
May
2018

הבחירה בחיים והאחריות לאיכותם

מאת ד”ר עירית פלג

מבוא

מהי איכות חיים? האם כל אחד יכול לשפר את איכות חייו? מה צריך לעשות על מנת לשפר את איכות החיים?

החיים מורכבים, לא תמיד אנחנו יודעים בוודאות מהו הגורם ש”מקלקל” לנו את איכות החיים, לעיתים אנחנו מאשימים את הבוס, או את בן הזוג, או אולי את העוגה שלא הצליחה כמו שרצינו.

האמת היא שכשיש משהו בחיינו ש”קשה” לנו איתו, הוא בד”כ ישפיע על תחומי החיים האחרים שלנו, ואז בקלות אנחנו מייחסים את חוסר שביעות הרצון לדבר האחרון שקרה לנו ומעבירים אליו את כל הכעס.

כך אנחנו מקלקלים מערכות יחסים טובות, כך אנחנו מטשטשים את הדבר האמיתי שקשה לנו איתו, וכך אנחנו ממשיכים למחזר את הבעיות מבלי שפתרנו דבר.

המאמר מנסה לבחון מהם מרכיביה של איכות החיים ואיך משפרים את איכות החיים ברמה האישית.

מהם מרכיבה של איכות החיים

במחקר שערכו De Vogler 1983) & Ebersol) ביקשו 100 נבדקים תלמידי קולג’ לכתוב מה הם שלושת הדברים המשמעותיים ביותר בחייהם, להוסיף חוויה קונקרטית לכל אחד מהם ולדרג אותם על פי מידת חשיבותם. בעקבות מחקרם חילקו De Vogler & Ebersol את תכני המשמעות ל-8 קטגוריות, העשויות להעניק משמעות לחיים:

1. הבנה הניסיון להיטיב להבין, ללמוד ולהרבות ידע, ככלל או בתחום מסוים.

2. יחסים- המחויבות לתחום הבינאישי של משפחה, חברים ויחסים רומנטיים.

3. שירות– נתינה, עזרה לזולת או הקרבה עצמית.

4. אמונה– חיים בהתאם לאמונות החברתיות, הפוליטיות או הדתיות של האדם.

5. ביטוי- ביטוי העצמי באמצעות נושאים כגון ספורט, מוסיקה, אמנות וכתיבה.

6. השגיות– החתירה להשגת רכוש, מעמד או אחריות.

7. צמיחה– השקעת מאמץ בפיתוח יכולויות ושיפור עצמי.

8. הנאה- מכוונות למיצוי העונג מהחיים.

אך, האם מימוש קטגוריות אלה מחייבות הגעה לאיכות חיים? להלן דוגמה לידוענים שהתמודדו עם דיכאון:

בטהובן חי את חייו כאיש גלמוד ועצוב. 

וואן-גוך חי חיים של ייסורים ודיכאון. מילותיו האחרונות היו: “העצבות תימשך לנצח”.

מכל אלה אני למדה שגם לכאורה “כיש לאדם הכל, והוא מממש את כישוריו וכישרונותיו”, עדיין אין הבטחה שאיכות חייו תהייה טובה. למה?

על מנת לענות על ה”למה” אדון תחילה בשאלה מהיכן נובעות הבחירות שלנו בחיים ו”האם יש לנו חופש בחירה”. האם אנחנו יכולים לבחור את מחשבותינו, בריאותינו ואיכות חיינו.

חופש הבחירה

“ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ובחרת בחיים” , דברים ל’, ט”ו-י”ט 

האדם נוסח דקארט הוא סובייקט, הוויה שמחוננת בפנימיות משל עצמה ושכל תכונותיה, העדפותיה וקווי האופי שלה שייכים באופן ישיר וברור לה, מצויים בתוכה, נובעים ממנה ומוגדרים על ידי עצמה. (בידרמן,2003)

דקארט אף טען כי האינדווידואל אינו מוגבל אלא בגבולות מחשבותיו(בידרמן,2003)

מה שולט במוח האנושי?

– התנסויות ושאיפות של אבות אבותינו- יונג

– אינסטינקטים הקשורים ביצר המיני- פרויד

– הרגלים, התנהגויות אוטומטיות- ברטרב

– חינוך המכוון את ההתנהגויות- ביהביוריסטים של ווטסון

– חשיבות החברה בהתפתחות אופי ורגש- אדלר (דרייקוס,2000)

בפסיכואנליזה אקזיסטנציאלית הדגש של החקירה הוא על הבחירות שביצענו, שדרכן הקנינו לעצמנו את זהותנו-העצמית. לא על תהליכים ומצבים פסיכולוגיים סמויים מן העין שעיצבו את אישיותנו (עפ”י פרויד). מה שפרויד מתאר כשלבי התפתחות בעצוב אישיותו של האדם, שדרכם נבנה האני, סארטר מתאר כרגעי חיים מכריעים, שבהם אנחנו בוחרים לנו דימוי-עצמי מסוים על-פי מה שהסביבה גורמת לנו לחשוב על עצמנו. הדימוי הזה הוא כל מה שמונח ביסוד הזהות-העצמית שלנו. לרוב, הוא מגלם את שיפוטו של הזולת עלינו ואת ערכיו( או את הערכים שהוא מייחס לנו), במיוחד את שיפוטם של הורינו. קיימת תמיד אפשרות לקבל את שיפוטו של הזולת או לדחותו. יש לנו חופש מלא בכך. הקושי הוא, שבפועל, כוחם של ההורים והשפעתם עלינו כה עזים, שרובנו לא עומדים בלחצים ובפיתויים המופעלים עלינו. אנחנו מסגלים לנו את נקודת-המבט של ההורים עלינו, על תפיסת הערכים הגלומה בה, בתור דימוי עצמי המקנה לו אשליה, שהננו בעלי זהות-עצמית המגלמת בתוכה את טבענו ואישיותנו. ( Lurie,2001).

סארטר טוען שכל אחד מאמץ לו זהות-עצמית. בלעדיה לא ניתן לייחס משמעות לחיים, ובלא זאת לא ניתן לחיות. עוד טוען בנוגע לזהות-העצמית שני דברים עקרוניים:

1. שאין היא בבחינת עצם ( רוחני או טבעי), אלא מעין מצבור של אופני התייחסות שלנו לחיינו ולמה שצפון בהם, הכולל בו פעולות, השקפת עולם, ערכים, דימויים, רגשות ומחשבות שעולים בנו ושיש לנו על עצמנו, על חיינו ועל החיים בכללותם- מצבור שמגלם את המשמעות שאנחנו מייחסים לחיינו ושהוא פועל-יוצא של בחירה חופשית.

2. שזהות זו אינה נובעת ממשהו בתוכנו. אנחנו מאמצים אותה בתוקף בחירות שונות, שאנחנו בוחרים במרוצת חיינו, כדי להעניק דרכן משמעות לחיינו. יתר-על-כן, סארטר סבור שבלא לאמץ לנו זהות-עצמית נבצר מאתנו לייחס משמעות לחיינו ולמה שקורה בהם, ובלא להקנות משמעות לחיינו לא ניתן לחיות. ( Lurie, 2001).

ולכן, סארטר( Lurie ,2001) מציג ארבע קביעות בנושא המשמעות :

1. משמעות חיינו עולה מתוך הזהות-העצמית שלנו. כוון שלכל אחד מאתנו זהות-עצמית שונה, כל אחד מאתנו מייחס משמעות שונה לחייו ודרכם לחיים ככלל.

2. את משמעות חיינו האישית איננו מוצאים או מגלים מתוך הזהות-העצמית שלנו, אלא להפך. אנחנו ממציאים משמעות לחיינו כאשר אנחנו קובעים, בוחרים, מאמצים או בודים לנו זהות-עצמית.

3. לא ניתן להימנע מהצורך להמציא משמעות לחיינו על-ידי אימוצה של זהות-עצמית כלשהי, וגם לא ניתן להסתפק לגמרי במשמעות החיים שמומצאת בדרך זו.

4. היכולת והצורך להמציא משמעות לחיינו בדרך זו נובעת מעצם חיינו, שהם אופן קיום מודע של בעלי חירות מוחלטת.

ועוד טוען סארטר ( ,Lurie 2001) שקשה לנו לקבל את העובדה שהמשמעות של מה שקורה וצפון בחיים אינה מונחת בעובדות החיים, אלא באופן התייחסותינו אליהן. היינו רוצים לתלות את המשמעות שאנחנו מייחסים לעובדות החיים במשהו אחר, חיצוני, ולא בנו עצמנו. היינו רוצים לחשוב שיש להן משמעות כשלעצמן. גישה כזו מוליכה אותנו להתנכר לחירותנו. התנכרות לחירות יכולה ללבוש צורות שונות של מה שסארטר מכנה “אמונה רעה”, שהיא מעין הונאה-עצמית. דרכה אנחנו משלים את עצמנו, שלא אנחנו קובעים את המשמעות של חיינו, אלא שהיא נתונה מתוך הנסיבות עצמן, או מטבענו. כל זאת כדי לא להכיר בכך שהיא תלויה באופן שבו אנחנו בוחרים להשקיף על חיינו וכדי לא ליטול אחריות על האופן שבו בחרנו לחיות אותם ולייחס להם משמעות.

סארטר מונה שלושה גורמים שמביאים אותנו להתנכר לחירותנו:

1. הצורך שלנו להאמין בקיומם של ערכים אובייקטיבים, שמהם עולה חשיבותו ומשמעותו של המצב בו אנחנו נתונים. המושג של ערך, הוא טוען, הוא מושג הנוגע למשמעות של מצב שהוא בעלת תוקף אובייקטיבי. היינו רוצים שיהיו ערכים בעלי תוקף אובייקטיבי, כדי שלא נצטרך להכריע בדברים רק על יסוד חירותנו לבחור את מה שמשמעותי לנו. אבל אין ערכים כאלה, וגם לא יכולים להיות.

2. הגורם השני להתנכרותם של בני-אדם לחירותם הוא קיומן של פרקטיקות חברתיות ונורמות התנהגות תרבותיות, המגלמות בתוכן ערכי התנהגות רצויה. קיימים בכל חברה דפוסי התנהגות מקובלים ומחייבים, כמו אלה הקובעים מהו מלצר, מהו סטודנט, מהו גבר, מהו מורה, וכיוצא באלה. אנחנו מתנהגים בהתאם לנורמות המקובלות בחברה, תוך התעלמות מן העובדה שזו הכרעה שלנו להתנהג לפיהן או לא. אמנם, החברה מספקת לנו סדרה של פרקטיקות ונורמות התנהגות שלפיהן עלינו לכונן את חיינו. אולם כל מה שעומד מאחורי אורחות-החיים הללו הוא שיפוטו של הזולת על מה שנדרש והבחירה שלנו להתנהג לפי שיפוטו של הזולת. אבל אם ליטול חלק בנורמות התנהגות מסוימת ובדרך זו להופכה לפעילות משמעותית לנו, או ליטול בה חלק. דבר זה תלוי בנו ובאופן שבו אנחנו בוחרים להשקיף עליה ועל עצמנו. 

מכאן החשיבות שסארטר מייחס למודעות-העצמית שלנו על האופן שבו הזולת תופס אותנו כמי שמתנהג בצורה ראויה או לא. כאשר אני מתבייש בכך שהצצתי מבעד לחור המנעול לדירתו של השכן, אני תופס את עצמי כפי שמישהו אחר היה משקיף עלי, כאדם בעל נורמות פגומות. בהרגישי בושה, אני יוצר בי שיפוט עצמי הנכנע לאופן שבו אני חווה את שיפוטו של הזולת עלי. אבל אם אכנע לשיפוט הזה או לא- דבר זה מותנה בי.

3. הגורם השלישי הוא השקפתנו המוטעית על טבע האדם. אנחנו נוטים לרמות את עצמנו ולהניח שיש לנו טבע מסוים, שממנו נובעת המשמעות שיש למצב-העניינים שבו אנחנו נתונים, ולא שהטבע הזה הוא אופן קיום בלתי רפלקסיבי שדרכו בחרנו לייחס למצב משמעות. בפחד לדוגמה, אנחנו מייחסים משמעות ( מפחידה) למצב שבו אנחנו נתונים, ומשלים את עצמנו שהפחד נובע מטבעו של המצב או מטבענו. במקרה הראשון אנחנו מייחסים למצב משמעות של ‘מצב מפחיד’, שראוי לנו, לכן, לפחד ממנו. במקרה השני אנחנו תופסים את המצב כמצב מפחיד בגלל טבענו המפוחד. סארטר פוסל את שתי האפשרויות ומגדיר אותן כאופני התייחסות תודעתיים המגלמים ‘הונאה עצמית’ ו’רצינות’. הפחד הוא רק אופן התייחסות (בלתי-רפלקסיבי) שבחרנו על-מנת לייחס משמעות מפחידה למצב שבו אנחנו נתונים. אנחנו משלים את עצמנו, שהטבע קובע את המשמעות של המצב עבורנו. בפועל, ההתייחסות למצב בדרך זו או אחרת נתונה לבחירתנו. בכל מקרה, תמיד ישנה האפשרות לנסות ולהתגבר על הפחד או להיכנע לו.

אם כך, אז כיצד לחיות בלא להתנכר לחירות לקבוע את משמעותם של החיים. לפי מה שעולה מדבריו של סארטר מה שנדרש הוא סדרה של פעולות רוחניות משחררות: השתחררות מקיומם של ערכים אובייקטיבים, השתחררות מהעול של נורמות חברתיות הבנויות על שיפוטם של אחרים, השתחררות מהרגשות שתוקפים אותנו נוכח מצבי חיים מאיימים, ועוד. ההשתחררות אינה מותנית בעשייה אחרת, אלא בגיבוש עמדת ההתייחסות, שלפיה אנחנו חופשיים להקנות משמעות לעובדות כפי שרק נרצה. השתחררות זו היא השתחררות מן ההונאה-העצמית שלפיה המשמעות של הדברים אינה מותנית בעמדת התייחסות אליהם. זו השתחררות מכל מה שמונע מעצמנו להכיר במפורש בחירותנו להמציא את משמעות חיינו.

כיוון שאנחנו בעלי חירות, עולה תמיהה: למה יש לנו נטייה להתכחש לחירותנו דרך עמדת התייחסות שיש בה הונאה-עצמית, או באימוצה של עמדת התייחסות ‘רצינית’ כלפי עובדות החיים? תשובתו של סארטר היא, שיש משהו בעייתי בחירות האנושית. עמדות התייחסות לחיים המכוונות להתכחש לחירות נובעות מחרדה בסיסית המלווה את קיומנו. החרדה עולה מהכרתנו בחירות הנתונה לנו לקבוע את משמעות חיינו. מה שמחריד אותנו הוא, שבהיותנו בעלי חירות מלאה לקבוע את משמעות חיינו, ועימם את המשמעות של מה שקורה בהם, האחריות למשמעות שאנחנו מייחסים לחיים מוטלת כולה על כתפינו. אין לנו על מה ועל מי לסמוך בעניין זה, אלא רק על עצמנו. כלפי המשמעות שאנחנו מייחסים לחיינו, אנחנו מצויים באותה עמדת התייחסות שלפי האמונה הדתית ישנה לאלוהים כלפי העולם בבוראו את הטבע ובקובעו לבני-אדם את תכלית חייהם. היינו רוצים להעניק משמעות לחיינו ולמה שקורה בהם, שתהיה בעלת תוקף אובייקטיבי. היינו רוצים לעמוד כלפי חיינו באותו היחס שאלוהים אמור לעמוד בו כלפי העולם, ושלפיו מה שמשמעותי לאלוהים הוא בעל ערך מוחלט, שצריך לקבלו ולברך עליו. לטענת סארטר, רעיון זה בא לידי ביטוי גם בדיבור החילוני על ערכים אנושיים אוניברסאליים בעלי תוקף אובייקטיבי. בשני המקרים הרעיון אינו הגיוני. הן המושג של רצון אלוהי והן המושג של ערך אובייקטיבי הם מושגים של משמעות המומצאת באופן חופשי, אבל מתקיימת ללא כל זיקה לממציאה, כמו תהליך טבעי, מטרתן של אמונות רעות כאלה היא לסכל את החרדה המלווה את חיינו. החרדה נובעת מהכרתנו, שהמשמעות שאנחנו מייחסים לחיינו ולמצבי החיים שבהם אנחנו נתונים מותנית רק בנו. אנחנו מודעים לכך, שאין לנו על מי ועל מה לסמוך בעניין זה, אלא על עצמנו, ושעל כן, האחריות למשמעות שאנחנו מייחסים למה שקורה בחיינו מונחת כולה עלינו. בו-בזמן אנחנו יודעים, שכל התייחסותנו לחיינו, המקנה להם את משמעותם, עשויה להשתנות בכל רגע, שהמשמעות שאנחנו מייחסים לחיינו מונחת כולה על בלימה, ללא ביסוס וללא הצדקה, כך שהכול יכול תמיד להתהפך. מחר נחליט שטעינו, מחרתיים מה שכעת בעל משמעות עבורנו יחדל מלהיות משמעותי לנו. החרדה חושפת בפנינו את משמעות החיים כחירות מוחלטת לקבוע את משמעותם. זו גם הבעיה הקיומית שבפניה אנחנו ניצבים תדיר. האחריות לקביעת משמעות החיים, שעולה מן החירות המוחלטת, מעוררת בנו חרדה ורצון להשתחרר ממה שהוא גם נטל לדידנו. לכן, בלב הווייתנו מקוננת תשוקה להצדיק ולבסס את המשמעות שאנחנו מייחסים לחיינו במשהו טרנסצנדנטי , שהוא מעבר להם. עקב זאת, בין המודעות לכך, שאין על מה להשעין את המשמעות שאנחנו מייחסים למה שקורה בחיים, אלא על בחירותינו בלבד, לבין התשוקה המקננת בנו בו- בזמן לראות בבחירה זו משהו מוצדק, שתוקפו אינו מותנה רק בנו, הקיום האנושי נועד לתסכול. אנחנו גם מודעים לכך, שמה שמשמעותי בעינינו מותנה רק בנו ובבחירותינו, וגם משתוקקים לכך שהדבר יהיה משמעותי כשלעצמו. מכאן שבלב ההוויה האנושית מקננת תשוקה בלתי-הגיונית. היא המקור לחרדה הבסיסית ולתסכול המתמשך (Lurie, 2001). 

בהמשך לטיעון של סארטר על התסכול והחרדה , הבודהיזם ממליץ על הבנה-עצמית ומודעות פנימית כאמצעים לבריאות נפשית, הוא שואף להגיע לתיקון האופן בו אנו תופסים מציאות זו, וזאת על ידי חוויה תראפוטית פנימית. הוא מורה על דרך להיחלצות מהייאוש הקיומי באמצעות ראייה חדשה של החיים ושל עצמנו (,Aran 1993).

הערך העליון בבודהיזם הוא החופש, כלומר החירות מכפייה פנימית מאילוצים קרמיים (של גורל) אשר יוצרים דפוסים מורגלים של חשיבה, הרגשה ופעולה. אדם חופשי הוא זה שפיתח את כישוריו הרוחניים עד כדי אי תלות במגבלות של דפוסי חשיבה מותנים, אשר מערפלים את ראיית המציאות, שבאופן זה הגיע לתובנה ישירה של הטבע האמיתי שלו על העולם. תובנה זו משחררת את האדם מציפיות כוזבות ובלתי מציאותיות ומתוצאתן הבלתי נמנעת- תסכול מאשמה וקונפליקטים פנימיים הנובעים מניגוד מדומה בין טובת עצמו וטובת האחרים, ומפקפוקים מוסריים וחרדה קיומית, שמקורם בחוסר המובנות של החיים ובפחד מפני המוות (,Aran 1993).

הגורם הקובע בהתפתחות האופי אינו השפעת הסביבה, אלא הגישה שהוא נוקט כלפי הסביבה. האדם מפתח התנהגות אופיינית- מה שנקרא אופי- על ידי התנגדות או תמיכה, שלילה או חיוב, קבלה או אי קבלה של הקבוצה לתוכה הוא נולד . כמו כן טוען אדלר(1958) כאשר אנו מתבוננים בבני אדם, אנו מוצאים כי טבעו, אופיו ופעולותיו של הפרט, נקבעים על ידי התנסויות בקהילה בה הוא גדל שזה תואם את התיאוריה של ווטסון- הבהביוריסטית, אשר על פיה האדם הינו מוצר הסביבה. אולם יש צורך לקחת בחשבון תנאי חיוני חשוב. אנשים שונים מגיבים באופן שונה לאותן התנסויות והשפעות. האדם אינו רק מגיב, הוא מפתח גישה אישית משלו. הגישה אותה הוא מסגל לעצמו, תלויה בהתרשמות שהוא יוצר בילדותו המוקדמת. הסביבה הינה גורם בעל עוצמה רבה אולם סביבה זו אינה הסביבה האמיתית של הפרט אלא הסביבה כפי שהיא נראית לו באופן סובייקטיבי. 

החשוב הוא לזהות את הטעויות במשמעות שנתן הפרט, ולשנותה. 

הפרט קובע את המשמעות לחוויותיו, המשמעויות אינן נקבעות על ידי הנסיבות,אלא הפרט קובע את גורלו על ידי המשמעות שמעניק לנסיבות.

כמו למשל לעולם לא מוצאים שני ילדים או בוגרים הסובלים מאותו ליקוי ומגיבים לו באותו אופן. לעיתים קרובות מוצאים אנשים שהתגברו על קשיים רציניים ביותר ושתוך התגברות פתחו יכולת בלתי רגילה אחרת.

לעולם לא ישנו בני אדם את פעילויותיהם, אלא אם ישנו את הפרוש שנתנו לחיים (אדלר, 1958).

גם הגישה האקזיסטנציאליסטית טוענת שאין טבעם או מהותם של בני-האדם מתנים את בחירותיהם, אלא בחירותיהם השונות הן שיוצרות, מעצבות את טבעם ואישיותם של הבוחרים בהן. וכך, הופך אקט הבחירה, או שרשרת של אקטים כאלה, היוצרים את חייו של האדם, לעובדה הבסיסית ביותר של חיים אלו (Golomb, 1990).

עפ”י הפילוסופיה והפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית: “לאדם אין טבע, אלא הסטוריה…אין האדם דבר או חפץ אלא דרמה…חייו הם משהו בו חייבים לבחור, אותו חייבים ליצור, האדם אינו אלא בחירה ויצירה זו. כל אדם הוא המחבר- הסופר של עצמו, ולמרות שהוא יכול לבחור בין היותו סופר מקורי או סתם חקיין, אין הוא יכול לברוח מבחירה. הוא נידון לחופש, להיות חופשי, פירושו, להיות בעל יכולת להיות משהו שונה ממה שהאדם כרגע, פירושו, לא להיות מסוגל להטביע לעצמו, אחת ולתמיד, בטבע או במהות נתינה וקביעה כלשהי. לא רק בכלכלה, אלא גם במטאפיסיקה, האדם חייב להרוויח במו ידיו את לחמו לזכות בחייו הוא”.

החיים הם התהוות מתמדת ייחודית, רצונית ומשתוקקת ומתקיימת באמצעות החלטות ובחירות בלתי פוסקות של אפשרויות מגוונות שונות. (Golomb, 1990)

גם ניטשה טען לחופש הבחירה. חרות האדם חייבת להיות בשתי דרכים:

1. השתחררות והתגברות על העצמי, השתחררות מהקליפות החיצוניות, ההשפעות וההתניות הזרות שהמוסדות עלפו אותנו, לנסות ליצור מעין “לוח חלק”.

2. חנוך עצמי, לאמץ לעצמנו ולהטמיע נורמות מוסריות כחפצנו 

בני-אדם חופשיים לבחור לעצמם את הפרויקטים שלהם, את משאלותיהם ותכניותיהם, להטיל באופן חופשי את פירותיהם על כל מצב שבו הם מוצאים את עצמם, הם חופשיים בכוונותיהם, בפירושיהם, ומעל לכל בהטלת ערכיהם ובחירותיהם, באמצעות חופש הבחירה הבסיסי שלהם.ובזכות החופש הבסיסי הזה, אנו אחראים לכל מעשינו ולכל העדפותינו, אנחנו אחראים לפני עצמנו ועל עצמנו, כלומר, אחראים לכל מה שנעשה מעצמנו (Golomb, 1990).

אם כך, אנחנו בוחרים את מי שאנחנו, אך על מנת שיתממש בפועל על כל פרט לקחת אחריות לחייו.

אחריות על פי פראנקל

וכפי שכותב פראנקל – חיים פירושם, נטילת אחריות למציאת התשובה הנכונה על בעיותיו של אדם וקיום התפקידים שהם מעמידים בלי הרף לפני כל יחיד ויחיד.

תפקידים אלה- פשר החיים- שונים בכל אדם ואדם ובכל רגע ורגע. לפיכך אי אפשר להגדיר את פשר החיים באופן כללי. אין להשיב על שאלות בדבר פשר החיים בהצהרות כוללות. ה’חיים’ אינם בגדר משהו ערטילאי וערפילי אלא משהו ממשי ומוחשי מאוד, כשם שתפקידי החיים הם ממשיים ומוחשיים מאוד. הם מצטרפים לכלל גורל האדם, שהוא שונה וייחודי בכל אדם ואדם. ושום אדם ושום גורל אין לדמותו לשום אדם אחר או לשום גורל אחר. שום מצב אינו חוזר על עצמו וכל מצב מחייב תשובה משלו. יש שהמצב שבו נתון אדם תובע ממנו לקבוע את גורלו בפעולה, ויש שמוטב יהיה לאדם להשתמש בשעת כושר להתבוננות ולהגשים ערכים בדרך זו. פעמים יידרש אדם להסתפק בקבלת דין גורלו, בנשיאת צלבו. כל מצב ומצב מצוין בייחודו ויש רק תשובה נכונה אחת על בעיה שיוצר מצב מסוים.

הנכונות של היחיד לקבל אחריות מלאה על פעולותיו ועל החלטותיו. האחריות אומרת שבכל מצב יש לאדם “יכולת תגובה”, כלומר, שהוא יכול להגיב על ידי השימוש שלו בחופש הבחירה, תמיד קיימת אלטרנטיבה אומר Frankl , אפילו בתנאים הגרועים ביותר, והדרך שבה אדם מגיב לתנאים אלה עושה את כל ההבדל.

“אדם אשר נעשה מודע לגבי האחריות שהוא נושא כלפי אדם אחר אשר מחכה לו בחיבה, או לעבודה שטרם הושלמה, לעולם לא יוכל להשליך את חייו מאחוריו, הוא יודע את ה’למה’ לקיומו , ויהיה מסוגל לשאת כל ‘איך’ ( Frankl 1963). 

פראנקל מבדיל בין שתי צורות של אחריות:

האחת נכפית, או מוטלת עלינו מבחוץ, מכוח חיצוני.

השניה, היא אחריות פנימית, שנלקחת באופן חופשי על ידינו. אנו הבוחרים באחריות הפנימית, אנו מקבלים את הדרישות המופנות אלינו ( על ידי הורינו, למשל) כוון שכך החלטנו באופן חופשי, ולא משום שזו דרישה של סמכות מסויימת.

עוד מוסיף ואומר, כי אחריות ללא חופש לבחור את תגובותינו באופן חופשי, במצב נתון, היא רודנות. חופש ללא אחריות פנימית הוא מצב המוביל לחרדה, ל”ריק קיומי” ולנוירוזה ( ,Fabry 1984).

אם כן, היכולת לבחור להיות מי שאני רוצה להיות, ולקיחת האחריות לתהליכים ולתוצאות, הם תנאי ראשוני להתפתחות הפרט, הם תנאי ראשוני ליצירת שינוי כל שהוא. וכמו שאומר אדלר ( 1958): משמעות החיים היא הפרשנות שאדם נותן לעצמו על סמך חוויות העבר. לעולם לא ישנה אדם את פעולותיו, אלא אם ישנה את הפרוש שנתן לחיים. על ידי המודעות אדם עשוי לזהות את הפרשנות ההרסנית שסיגל לעצמו ולבחור לשנותה, ובכך מאפשר לעצמו משמעות אחרת לחייו מזו שהייתה, משמעות בונה ומצמיחה.

לא מה שקורה בחיים קובע אם אנחנו מאושרים או אומללים, לא העובדות שעליהן אנחנו משקיפים קובעים זאת, אופן התייחס ותינו אל חיינו כרצויים או בלתי רצויים הוא שקובע. המאושר והאומלל הם בעלי עמדות התייחסות שונות כלפי מה שקורה בחייהם.

אנחנו חופשיים לגמרי להמציא את המשמעות שאנחנו מייחסים לחיינו, ככל שרק יעלה בדעתנו.

לעולם אנו חווים את המציאות דרך המשמעות שאנו נותנים לה. לא כפי שהיא אלא כמשהו מפורש. מעשיו של אדם הם הביטוי למשמעות שהוא נותן למציאות אותה חי.

לנו החופש לבחור את דרך ואופי חיינו תוך אחריות אישית לכך, לקיחת אחריות מחייבת מודעות לבחירות.

מהי מודעות

כותב הרמב”ם: “כשם שהרופא חייב לדעת את מבנה הגוף, כך על החכם להכיר את מבנה הנפש, כשם שהחולה במצב גרוע אינו מבדיל בין טוב לרע לגופו ומחליף בניהם, כך החולה בנפשו- הלוקה במידות- מחליף בינהם.( שמונה פרקים לרמב”ם פרק רביעי)

מיהו זה העושה שריר ומנסה להפגין את כוחו ועוצמתו, אם לא האיש החלש והרופס, הפוחד מסביבתו בגלל רפיונו?

אדם חייו להכיר את תפיסת עולמו, את דעותיו, את תחושותיו, לבחון את עצמו מתוך אחריות אישית, האם כל אלה עוזרים לו בשיפור איכות חייו אם לוא. בהנחה שאין אחד מושלם בקרבנו, לכל אחד מאיתנו יש נושאים שבהם היה רוצה לשפר את איכות חייו, האדם צריך להיות מודע לאותם נושאים על מנת לעשות בהם שינוי.

האדם כמושל ואדון המחשבה, הוא הבונה את עצמו, המעצב והיוצר את סביבתו.

בני אדם אינם מושכים אליהם את אלה שהם רוצים למשוך, אלא את אלה שכמותם, גחמותיהם, שיגיונותיהם ושאיפותיהם מושמות לאל בכל צעד, אדם נתון באזיקים אך ורק בידי עצמו.

סבל הוא תמיד פועל יוצא של מחשבה לא טובה בכוון מסוים, זהו אות לכך שהפרט לא נמצא בהרמוניה עם עצמו, עם חוק הקיום שלו. התכלית היחידה והעליונה של סבל היא לטהר, לבער את כל אשר הוא חסר תועלת ולא טהור. סבל מגיע לקצו אצל אדם כאשר הוא משנה את ההתייחסות והמשמעות שנותן לו

חולי ובריאות- בדומה לנסיבות, מושרשים במחשבה. מחשבות חולניות תבאנה לידי ביטוי בגוף חולני. (שינוי תפריט המזון לא יועיל לאדם שלא ישנה את מחשבותיו, כאשר אדם עושה את מחשבותיו טהורות, הוא אינו מתאווה יותר למזון לא טהור). מחשבות נקיות יוצרות הרגלים נקיים.

מחשבה ומטרה- כל עוד מחשבה אינה מקושרת למטרה, אין הגשמה נבונה. אדם צריך להציב מטרה הגונה בלבו ולהיערך להגשמתה, עליו להפוך מטרה זו לנקודה המרכזית במחשבותיו. זוהי דרך המלך לשליטה עצמית, ולריכוז אמיתי של מחשבה. גם אם ייכשל שוב ושוב בהגשמת מטרתו, כפי שמתחייב עד אשר יתגבר על חולשתו- חישול האופי שיושג יהיה המדד להצלחתו האמיתית, וזה יציב נקודת זינוק חדשה לעוצמה וניצחון בעתיד. כפי שאדם חלש פיזית יכול לחזק את עצמו על ידי אימון קפדני וסבלני, כך יכול זה עם המחשבות החלשות לחזק אותן על ידי שיתרגל עצמו בחשיבה נכונה. ניצחונות המושגים באמצעות מחשבה נכונה יכולים לשרוד רק על ידי ערנות וזהירות.

החלטות מקורן בשכל, ולא בגוף. אם מחלה אינה אלא גישה לקויה לפתרון בעיות, הריהי החלטה, ואם היא החלטה, השכל הוא המחליט אותה ולא הגוף. קבלתה של מחלה כהחלטה של השכל, בשביל תכלית שלמענה היא תשתמש בגוף, היא הבסיס לריפוי. והדבר נכון לגבי הריפוי על כל צורותיו. חולה מחליט שכך הדבר, והוא מבריא, מי הוא הרופא? שכלו של החולה עצמו, התוצאה היא מה שהוא מחליט שהיא תהיה, נראה שגורמים מסוימים מסייעים לו, אבל הם אינם אלא צורה של בחירתו שלו.

הצב את הסיבה והתוצאה בסדר התרחשותן הנכון, ותבריא או תשמור על בריאותך.

הרמב”ם היה רופא הוליסטי שלא טיפל במחלה, אלא במכלול של האדם. בכך גילה גישה פסיכו-פיזית לפיה אם כואבת לאדם האצבע – הרי שגם הנפש מוטרדת. אותו חלק גורם לסבל במהות האדם עד שכושר תפקודה של מהותו כולה מופרע. הרמב”ם גרס שבריאות הנפש – שהיא החלק המהותי לאדם – מותנה באיזון המידות. אותה מידת האמצע הידועה מתורתו של הרמב”ם. לכן כל סבל גופני או נפשי, מקורם בקלקול המידות

איך נוצרות המידות- “כשאדם חוזר על אותן הפעולות הבאות מאותה המידה פעמים רבות בזמן ממושך, וכאשר נתרגל בהם, הרי אם היו אותם המעשים טובים הרי נקנית מעלה, ואם היו רעים הרי נקנית מגרעת”. ולפי שהאדם בטבעו מתחילתו אינו לא בעל מעלה ולא בעל מגרעת, הוא מתרגל בלי ספק מקטנותו למעשים בהתאם לנוהג משפחתו ואנשי עירו.( רמב”ם)

לעולם לא ישנו את פעולותיהם אלא אם ישנו את הפירוש שנתנו לחיים 

אדם חייב להחליט בעצמו ולעצמו מי הוא רוצה להיות. באמצעות החלטות אלה האדם יוצר ערכים או אפילו ממציא אותם. המשמעות לחיים מתקבלת ומתגבשת אך ורק ע”י מה שאני בעצמי מכניס לתוכם

בחירת התכונה המתאימה והפיכתה לדרך חיים “שביל הזהב” והפתרון “שביל הזהב” (הרמב”ם).

הרמב”ם, בעקבות אריסטו, מציע את רעיון “שביל הזהב” כיסוד תורת המוסר. מידת הטוב מוגדרת כתכונה הנפשית העומדת באמצע, בין שני הקצוות הרעים של “יתור וחסור”. הקיצוניות היא מידה רעה, והטוב- היינו המיצוע- הוא היפוכו של הקיצוניות. כך למשל, נדיבות הלב היא המידה הממוצעת המעולה, בין שני הקצוות פזרנות וקמצנות. וכן, גבורה (אומץ) היא המידה הממוצעת בין פחדנות מזה והתנהגות חסרת אחריות מזה. המסקנה המתבקשת היא, שמעלתו של “שביל הזהב” היא בזאת, שאין בו שום קיצוניות במידות המוסר.

אולם, יש מקרים שלגביהם קובע הרמב”ם שהסטייה מן המידה הממוצעת היא רצויה. בראש ובראשונה יש לנטות לצד קיצוני מטעמים של רפואת הנפש, כלומר כדי להתרפא מהקיצוניות הנגדית, המתמכר לקמצנות קיצונית חייב לנטות, באורח זמני, לקצה השני שהוא הפזרנות, עד שיבריא ויהיה מוכן לחזור לדרך הממוצעת

הקיצוניות- ברפואת הנפש כברפואת הגוף- היא איפוא תרופה לזמן מוגבל. (טברסקי, 1995) 

“לתופעות כמו דיכאון ומלנכוליה, המליץ הרמב”ם להביא אדם חולה לאופטימיזם מסוים בעזרת מוסיקה נעימה, סביבה נאה, ריח בשמים טובים, טיול בגינות ומראה הצורות הנאות בדבריו, הוא התבסס על דברי חז”ל שבית נאה, כלים נאים ואשה נאה מרחיבים דעתו של אדם. מכאן אפשר גם לראות את הכיוון שהציע הרמב”ם, בהסתמך על התורה, ברפואה מונעת של הנפש וגם בטיפולים. הכל נובע אצלו מהגישה התכליתית. הרמב”ם אומר שאת תכליתנו לעשות נחת רוח לקב”ה אפשר לקיים רק בדעה מיושבת ובאיזון נפשי וגופני, ולכן קודם יש לעסוק ברפואה מונעת. מבחינתו, ניתן להגיע לאיזון באמצעות חינוך נכון ועקבי לאיזון המידות על-פי קו האמצע. במידה ומתקלקל משהו אצל האדם – הוא חייב לטפל בו בכיוון של תיקון המידות”. (רמב”ם)

שינון ותרגול

וכפי שכתב הרמב”ם על היווצרות המידות, כך האדם יכול לשנות את מידותיו ע”י תרגולת וחזרה על המידות שבחר לאמץ עוד ועוד עד שיהפכו חלק ממנו.

איכות הצלחת הלמידה של תלמיד לדוגמה הלמד את הא.ב. או את לוח הכפל תלויה במידת השינון והחזרות שיתרגל. כך גם לשנות מחשבה אחת באחרת תלויה במידת השינון של המחשבה הרצויה, עד שזו מחליפה את מקומה של הראשונה. האדם מזהה את דפוס החשיבה החוסם שסיגל לעצמו בהיותו צעיר, ושיצר את מציאותו כבוגר ומחליפו בדפוס אחר.

שינון הוא תנאי הכרחי לזיכרון הגוף והנפש

ההרגלים שלנו הם שמגדירים אותנו

דמיון

הפסיכולוגית ג’יין אכטרברג, מנהלת המחלקה למחקר ומדע השיקום במרכז מדעי הבריאות באוניברסיטת טקסס, דאלס, ואחת המדעניות שסייעו בפיתוח טכניקות ההדמיה, סבורה שעל האדם החולה, אפילו בהצטננות רגילה, ליצור כמה שיותר “הולוגרמות עצביות” של בריאות- בצורה של אמונה, דימויים של בריאות, אושר והרמוניה, ודימויים של הפעלת תפקודים ספציפיים במערכת החיסונית. היא סוברת גם שעל האדם לנטרל כל אמונה או דימוי בעלי השלכות שליליות על בריאותו, ולהבין שההולוגרמות של גופנו הן יותר מאשר סתם תמונות. הן מכילות סוגים רבים אחרים של אינפורמציה, כולל הבנות ופרשנויות אינטלקטואליות, דעות קדומות- מודעות ולבלתי מודעות- פחדים, תקוות, דאגות וכן הלאה (טלבוט 2001).

הרמב”ם מתאר את כוחו המופלא של הדמיון בתרומתו להכרה האנושית, אך גם מזהיר מפני הסכנה שטמונה בכוח המדמה. לדבריו, כשהכוח הזה אינו נתון למרות השכל, הוא עלול להיות מקור בלתי אמין להכרה. תעתועי הדמיון, לדעתו, מביאים גם לנזקים נפשיים. 

הדיכאון הוא אחד מהם, בשל יכולת הדמיון ‘להיתפס להרהורים דמיוניים של שמחה או עצב באופן קיצוני. לעיתים קרובות גורר הדמיון את האדם להפריז בחשיבותם של מצבים ואירועים, בין טובים ובין רעים, מעבר למשקלם במציאות האמיתית. כתוצאה מכך, הוא עלול ליפול לדפרסיה עמוקה או לעליצות קיצונית ולא רציונאלית'”. 

כל סיבה לדיכאון נמדדת במבט ריאלי, שבו כל רעה מצטיירת קטנה יחסית לרעת המוות. האדם צריך ללמוד שאסור להפריז ברגשות צער על אבידות העבר, או בחשש מהעתיד, כי אלה מדרדרים את הנפש לייאוש עמוק, בעוד העתיד עשוי להשתפר’

סיכום

המודעות העצמית תורמת לקידום התובנה ולשיפור איכותם של חיינו היומיומיים. רובו של הסבל מעשה ידי אדם נובע פחות מרשע זדוני ויותר מבורות, רשלנות, פזיזות והעדר שליטה עצמית. רגע של ערנות עשוי במקרים רבים, למנוע אומללות מתמשכת.

הדמיון מאפשרת לנו ללמוד להשפיע ולשלוט על מצבי רוח, רגשות ומצבי גוף נפש, ובכך להיעשות אחראיים יותר לחיים והתפתחות.

בלמידה כיצד להגדיל את סבירות מצבי הרוח והרגשות הרצויים בעזרת מודעות עצמית מוגברת וויסות עצמי יצירתי, ובו בזמן להפחית את סבירות המצבים השליליים של בריאות לקויה וחרדה פסיכו-רגשית, הפרט מפעיל באופן מלא יותר את הכוחות האנושיים הייחודיים שלו, דהיינו- פעולה מתוך התבוננות עצמית ומודעות עצמית. לקיחת אחריות לחיים ובחירה באיכות חיים.

האושר עפ”י אפלטון הוא לא מה שקורה בחיים, אלא על מה שמצוי בטבעו של באדם ונתון לשליטתו (Lurie,2001)

בבליוגרפיה

אדלר, א. : “אתה וחייך” הוצאת מכון אדלר, 1958

בידרמן,ש.,(2003). מסעות פילוסופיים הודו והמערב. הוצאת ידיעות אחרונות תל אביב.

דרייקורס, ר’. (1953/2000א). בתוך: יסודות הפסיכולוגיה האדלריאנית. עברית: אילון בבלי, מכון אדלר.

טברסקי, י.(1995) הלכה והגות, קווי יסוד במשנתו של הרמב”ם. האוניברסיטה הפתוחה, כרך שני, יחידות ו-י. עמ 267-272)

טלבוט.מ., (2001), היקום ההולוגרמי. הוצאת מרקם. שוהם.

רמב”ם. (תשכ”ז).שמונה פרקים לרמב”ם..הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים

Aran, L (1993). Buddhism. What? Know?. Dvir Publishing (Hebrew).

De Vogler, K. L and Ebersole, P (1983). Young Adolescents’ Meaning in Life. Psychological Reports. 52, 427-431

Fabry, J. B (1984). The Pursuit of Meaning. Viktor Frankl, Logotherapy, and Life. 2nd edition. Tel-Aviv: Sifriat Poalim Publising House.

Frankl, V (1963). Man’s Search for Meaning: an Introduction to Logotherapy. New York: Washington Square Press.

Frankl, V (1968). Psychotherapy and Existentialism: Selected Papers on Logotherapy. New York: Simon and Schuster

Golomb, J (1990). Introduction to Philosophies of Existentialism. Ministry of Defense Israel (Hebrew).

Lurie, Y (2001). Tracking the Meaning of life: A Philosophical Journey. Haifa University.

You may also like

להקיץ אל המשמעות
ניסיון האושר 
עטור מצחך משמעות
לוגותרפיה – לא למבוגרים בלבד