15
Jul
2018

שיעורים בדרך למשמעות

מאת עינב ריבק, מטפלת בהבעה ויצירה

“ולרגע יכולתי לשמוע עלים מלמדים שירתם” – שיעורים בדרך למשמעות.

לפעמים אנחנו צריכים ללמוד כדי להבין ולפעמים אנחנו מבינים ואז לומדים. הלוגותרפיה התגלתה בחיי עוד לפני שהכרתי את המושג לוגותרפיה. לא ידעתי מה זו הגישה, לא גדלתי על הספר “האדם מחפש משמעות”, המושגים לא היו חלק מהלקסיקון השגור בפי. אבל היו חיים. והחיים קרו. ובתוך החיים התחלתי לאסוף רגעים של משמעות הרבה לפני שניתן היה לחבר את כולם יחד לכדי תפיסת חיים בהירה ומדויקת. היום, בפרספקטיבת חיים, כשהלוגותרפיה היא ציר מרכזי בתפיסת עולמי, אני יכולה להתבונן על הדרך ולשתף.

כמה פעמים בחיים יצא לכם לעצור לרגע ולשאול את עצמכם את השאלה: האם אלו הם החיים שאני רוצה? האם אלו הם החיים שדמיינתי לי? דווקא כשנראה כשהכל זורם, הכל בסדר, איזו סיבה יש לי לעצור?

החיים דומים לנסיעה בכביש. כשהכל טוב, הכביש מהיר ובנוי טוב, אתה לא עוצר, אתה לא מאט, אתה פשוט ממשיך וממשיך לנסוע, בלי להעביר הילוך, בלי לעצור, בלי להסתכל לרגע על הנוף. הנסיעה קלה, בטוחה, מוכרת.

זה היה הכביש שלי: ילדות מאושרת בפתח תקווה, הורים נהדרים, חברים, מסלול רגיל של תיכון, צבא, אוניברסיטה, חתונה, שתי ילדות מהממות… כביש נהדר. לא רוצה לשנות מסלול. מסלול מעולה. דרך מוכרת. עושה אותה בעיניים עצומות.

אבל אז מגיע פתאום במפר בכביש. הבמפר הראשון שלי היה המחלה של אבא שלי. במפר ולידו שלט: האט. אבל בכביש מהיר אתה לא עוצר לקרוא את השלט. אתה נוסע מהר, במפר רציני שמקפיץ אותך. מחלה קשה, 4 חודשים. גיל 59 וחיים שמסתיימים. ילדה בת 35 שמאבדת את אבא. ילדה שמאבדת את העוגן המשמעותי בחייה. כמה שהבמפר הזה כאב. ממש הוציא את הרכב משיווי משקל. סחרחרה כזו קשה שמעיפה לכל הכיוונים ולגמרי לא פשוט לחזור אחריה לאיזון.

אבל המשכתי לנסוע, קצת יותר לאט, הרכב קצת דפוק, מקרטע, עם דפיקות בפח, אבל נוסע עדיין… אני שמה מוסיקה כדי לא לשמוע את החריקות, מתעלמת מהרעידות וממשיכה.. באותה הדרך, באותה הצורה, באותו הכביש.

שנתיים אחרי גיל 37. עכשיו זה כבר לא במפר. הכביש נשבר. משהו קרה לו והוא שינה צורה. שבור, סדוק, אבנים מתגלגלות, ככה פתאום. ואולי הייתה זו המכונית שאיבדה מכוחה. אבל אפילו לא היה שלט מקדים “זהירות סכנה”. כלום. חריקת בלמים רצינית כדי לא להתהפך. יש לי סרטן. ככה פתאום. סרטן באמצע החיים. מה זה סרטן עכשיו? מה זה קשור?

הרכב נתקע. זהו. הוא לא יכול לזוז ואני חייבת לעצור ולהסתכל על הנוף. תקועה במקום. קודם כל סקירה כללית בראש: אני בת 37, נשואה, יש לי ילדה בת 9, ילדה בת 5 וחצי. ויש לי סרטן. Invasive ductal carcinoma אם רוצים לדייק.

אני יוצאת מהרכב, מנסה לנשום את האוויר בחוץ, לא ממש מצליחה בשלב הזה אבל מתבוננת. והנוף הזה טומן בחובו שאלות גדולות של מי אני, החיים שלי, הגדרה מחדש של הרצונות שלי, הכוחות שלי, הגבולות שלי, האהבות שלי. ובשביל לענות על השאלות האלה אני מתחילה ללמוד. 6 שיעורים. ללמוד את עצמי.

(כל הציטוטים מיוחסים לויקטור פראנקל ולנוחותכם הם מובאים כאן גם בתרגום חופשי לעברית)

שיעור מספר 1: להקשיב

“Suffering presents us with a challenge : to find our goals and purpose in our lives” 

הסבל מאתגר אותנו למצוא את המטרות שלנו ואת תכלית חיינו

כשהחיים דוחקים אותך לפינה ומחייבים אותך לקחת החלטות, הקול הפנימי, הקול האמיתי, זה שיודע לא רק בדיוק מה אתה רוצה אלא גם מה טוב לך, מעלה את הווליום שלו ואפשר לשמוע אותו בבירור. הוא תמיד היה שם, אבל חלש. ממוסך במוסיקה, ברעש של החיים. ברגעים האלה הוא עולה חזק, ברור, מתגבר על הרעשים האחרים ואולי בעצם זאת אני שלמדתי להקשיב.

לא פשוט ללמוד להקשיב, שתדעו. האוזניים אוהבות יותר את הקולות האחרים. של הסביבה. זו שיודעת יותר טוב ממך מה כדאי, מה רצוי, מה מתאים. אבל יש שיעור אז אני לומדת.

והקשבתי. בשלב הזה אני לוקחת החלטות שקשורות לניהול המחלה, ניהול המשפחה בצל המחלה, העבודה. פתאום ההחלטות מאד ברורות. אני יודעת מה נכון. מה נכון לי. כל מה שאני צריכה לעשות זה להקשיב.

ואני מתחילה סדרה של ניתוחים, טיפולים כימיים, הקרנות, קרחת, בחילות, צלקות. נכנסת לקבוצת שייכות שלא בחרתי להיות בה. נושמת עמוק ו…

 

שיעור מספר 2: יש לי בחירה.

“Our greatest freedom is the freedom to choose our attitude”

החופש הגדול ביותר שלנו הוא החופש לבחור את ההתייחסות שלנו

נכון. אני לא בוחרת מה קורה לי. לא בחרתי את הסרטן. לא בחרתי את קבוצת השייכות החדשה הזו. אבל אני בוחרת יום יום, רגע רגע, טיפול אחרי טיפול. אני בוחרת איך להתייחס למחלה הזו, מול הסובבים אותי, מול עצמי.

אני בוחרת לשמור על אופטימיות, אני בוחרת להאמין שאני יכולה לנצח את זה, אני בוחרת לראות את המשפחה והחברות המדהימות שיש לי, אני בוחרת לראות את הרגעים של הצחוק, אני בוחרת ליהנות מכל האהבה שהרעיפו עלי וכן, גם מהחומרי לפעמים.. אני בוחרת ליהנות מהעובדה שבעבודה באו לקראתי והייתה לי מערכת שעות נהדרת, אני בוחרת ליהנות גם מההנחה בארנונה והתו הנכה שקיבלתי והכי הכי חשוב אני בוחרת לחיות.

 

שיעור מספר 3: החיים יכולים להפתיע

“When we no longer can change the situation, we are challenged to change ourselves”

כאשר אין עוד ביכולתנו לשנות את הסיטואציה אנו נדרשים לשנות את עצמנו

בתוך הבחירות הללו אני מגלה גילויים מפתיעים. על אנשים שלא ידעתי עד כמה הם שם עבורי, מכירה אנשים חדשים ומדהימים שרק בזכות הדרך הזו זכיתי להכיר, מגלה את ההומור שיש בתוך האשפוז יום אונקולוגי כשאנחנו יושבות ו”מיץ פטל” זורם לנו לוורידים (ככה קראנו לתרופה האדומה והנוראית שהיינו מקבלות). מגלה שקרחת זה לא דבר רע בכלל. אפילו נעים. ואפשר אפילו להרגיש יפה, גם כשאת עם קרחת, חיוורת, ופתאום לחיוך יש הרבה יותר משמעות.

ברור שזה לא קל העצירה הזאת. במיוחד כשברכב את לא לגמרי לבד. אני נוסעת עם הבן זוג שלי, יש לי 2 בנות נהדרות שנוסעות איתי ואני לא יכולה סתם ככה לעצור. גם הן ברכב. נאלצות בעל כורחן לעצור ולצאת איתי החוצה. איך אני מאזנת בין מה שטוב לי ומה שטוב להן? האם זה אותו דבר ? ואם זה עומד בסתירה? ובכלל, האם אני באמת יכולה לדעת מה טוב להן? לא תמיד… אני יכולה רק לנסות, לקוות, להאמין. על ההתמודדות של הבנות שלי אני יכולה לדבר בנפרד. זה שיעור בפני עצמו. תגובות של כעס לעומת תגובות של חרדה, ואימא אחת באמצע שמנסה להכיל ולהבריא. מסיימת את הטיפולים, מבינה שלא רק לי יש שיעורים ללמוד. גם להן. וזה לא בהכרח דבר רע.

 

שיעור מספר 4 – רגעים קטנים.

“What matters is not the meaning of life in general but rather the specific meaning of a person’s life at a given moment”

מה שמשנה הוא לא משמעות החיים בכללי אלא המשמעות הייחודית של חיי האדם בכל רגע נתון

מעולה להסתכל קדימה, נהדר לראות את הדברים בפרספקטיבה רחבה. במקביל כדאי לזכור את הכאן ועכשיו. בקטנה. עוד רגע בזמן. לא כימותרפיה גדולה. במקום יש טיפול, ועוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד… עד שנגמר. לא חייבת להרגיש עכשיו מליון דולר ולהעז לעשות את כל מה שעד היום לא עשיתי. במקום יש רגע אחד של אושר שאפשר להתבונן עליו, חוויה, להתגלגל על הרצפה בבית מצחוק, הצלחתי היום בעבודה, הרגשתי עשייה, הרגשתי קירבה. לא חייבת לכבוש עוד פסגה בשביל זה. החיים הם כאן.

ואז זה נגמר. כמו שזה מתחיל זה נגמר. החיים שלי, כפי שהתנהלו בשנה האחרונה, נגמרים ועכשיו צריך לחזור לשגרה. להיכנס חזרה לרכב ולהתניע.  לחזור לכביש המהיר? לנסוע בדרך הרגילה? מה זה אומר לגבי הסרטן? ומה זה אומר לגבי החיים שלי בכלל?

 

שיעור מס 5: להסתכל לפחד בעיניים.

“What is to give light Must endure burning”

מי שרוצה לתת אור עליו להיות מסוגל לשאת את השריפה

בשלב הזה אני מבינה שיש פחד ויש פחד. נכון יש את הפחד הברור, הלגיטימי שהסרטן לא יחזור. הפחד לפני בדיקות מעקב, הפחד שאצטרך להתמודד עם זה שוב. אבל יש פחד הרבה יותר עמוק. הפחד לחיות את החיים באמת כמו שאני רוצה. כן, לא פחד לא לחיות כי את זה הרי עשיתי כבר.. זה לא באמת מפחיד. להפך, זה מוכר. אז איך אני אצליח לחיות כמו שאני רוצה, כמו שאני מדמיינת, כמו שאני אוהבת וגם להצליח לשמור על המסגרת שבה אני חיה, על המשפחה שלי, על הנישואין שלי, על העבודה שלי. איך אני מצליחה לייצר מקום ונוכחות למי שאני באמת בתוך מסגרת חיים מוכרת שאני לא רוצה לשנות. איך אני משנה את עצמי. רק את עצמי. לא משנה אפילו, אלא חוזרת למקור האמיתי ומוסיפה לו רק עוד שכבות של יופי ועומק שהתפתחו עם השנים.

איך אני מצליחה ליישם במבחן המציאות את כל השיעורים שלמדתי? לא כשיש במפר או כשהכביש שבור, אלא במהלך נסיעת בוקר בכביש הפתוח בדרך לעבודה או הביתה?

התשובה לשאלות האלה נמצאת קודם כל בתוך ההבנה שהשיעורים האלה לא מסתיימים בעצם אף פעם. 10 שנים שאני בתהליך למידה. אותם שיעורים, כל פעם קצת יותר מדויק. כל פעם הזדמנות חדשה ליישם. כל הזמן למידה והעמקה והיכרות עם נתיבים ומסלולים חדשים. לפעמים גם עולים קצת חזרה על הדרך המוכרת המהירה, אבל אז מבינים שהדרך הזו לא כל כך מעניינת ומשנים חזרה את המסלול.

 

שיעור מספר 6:  הדרך יודעת יותר טוב ממני

“Each man is questioned by life ; and he can only answer to life by answering for his own life”

כל אדם נשאל על ידי החיים, ורק הוא יכול לענות לחיים על ידי כך שיענה על חייו הוא

חיים זה דבר גדול. ענק. אנחנו מכירים את נקודת ההזנקה, לא באמת יודעים מהו היעד הסופי. דרך אחת ארוכה עם המון אפשרויות של נתיבים, מסלולים, מהירויות וכלי רכב מגוונים שאפשר להחליף בדרך. ובטח ובטח גם מכשולים לא צפויים וממש לא מתוכננים שפוגשים לאורך הדרך. אבל לכל אחד יש דרך. ובדרך שלי למדתי שהיא יודעת יותר טוב ממני לאן לקחת אותי וגם איך. אני רק צריכה לדעת להקשיב, לבחור, לתת לחיים להפתיע אותי, לראות את הרגעים הקטנים , להעז, ולהאמין.

להאמין בדרך שלי.

You may also like

ואף על פי כן.. 
לאחוז בקרני המשמעות
תקופות של משמעות 
פתרון חידת המשמעות – פרק ד