נושא: שאלון לבחינה עצמית
רמה ג' – לבעלי ידע מתקדם בלוגותרפיה
אנו מזמינים אתכם להתנסות בשאלון שהוכן עבורכם במסגרת 9 שאלות לבעלי ידע מתקדם בלוגותרפיה.
אנא שתפו אחרים והמשיכו לשלוח אלינו עוד רעיונות וטיפים אשר ישמשו את טובת הקוראים והמתעניינים בתחום.
נסו לענות לעצמכם, אין מגבלת זמן ואין ניקוד. כל לחיצה על שורת השאלה תחשוף.. או תסגור.. בפניכם מייד את התשובה.
השאלון הוכן ע"י שגית שלמה וצוות התוכן של מגזין “בלוגותרפיה”
בהצלחה, צאו לדרך !
<p> הלוגותרפיה רואה בקבלת עול אחריותו של אדם על חייו את עצם מהות קיומו. כל מצב בחיים, לפי פרנקל הוא בבחינת אתגר לאדם ובעיה שעליו לפותרה, מכאן שאפשר להפוך את סדר השאלה בדבר פשר החיים. בסופו של דבר אל ישאל האדם מה פשר חייו אלא יכיר בכך שהוא הוא נשאל. הווה אומר: החיים הם השואלים כל אדם ואדם ועליו לקבל עליו את עול האחריות למתן התשובה. הלוגותרפיסט פרופ' ג'וזף פאברי ממשיל את רעיון המשמעות העליונה על פי הלוגותרפיה, למשדר ענק, שהוא ה"לוגוס", המוצב במרכז היקום, ומשדר אותות משמעיים באופן מתמיד ולכל הכיוונים. אנחנו, בני האדם, מחזיקים במעין מקלט זעיר משלנו, שזקוק לשכלול, ומנסים לכוונן את עצמנו למשדרים כדי לקלוט את האותות. לפי פרנקל "משמעות היא כוונת המשמיע" כאשר המשמיע נמצא מחוצה לנו ומשתנה בהתאם לאדם הנשאל ולפרשנותו- זה יכול להיות החברה, המוסכמות, המסורת, אלוהים ועוד. מה שחשוב הוא לא מי שאל אלא מה המענה האקטיבי שאנחנו נותנים לשאלה. אף אדם לא יוכל לענות במקומנו, ואנחנו חופשיים לענות כמיטב יכולתנו ולקחת אחריות למצוא את התשובה האישית שלנו והכי מדוייקת לנו. השאלה בדבר משמעות החיים ייחודית לבני אדם. זהו ביטוי של הפן האנושי ביותר באדם. גם בקרב בע"ח מפותחים מבחינת הארגון החברתי שלהם (כמו נמלים, דבורים) אין מחשבה שמי מהם יגלה עניין בשאלת המשמעות של חייו ויטיל ספק בעצם קיומו. לעומת פרויד שהתייחס לאהבה כאל תופעה משנית, פרנקל מתיחס אליה כתופעה ראשונית עתיקת יומין של הקיום האנושי הנובעת ממקור קיומי ולא רק תופעת לוואי. כך גם לגבי הסובלימציה שמשמעותה אינטגרציה של המיניות בתוך האישיות השלמה של האדם והאהבה היא תמיד תנאי מוקדם לסובלימציה ולא תוצאתה. רק "אני" המכוון ל"אתה" מסוגל לעשות אינטגרציה עם ה"סתמי" שלו. האהבה האמיתית, הצורה העליונה של האירוטיקה (במובנה הרחב ביותר) מכונה אהבה נואטית. היא החדירה העמוקה ביותר למבנה האישי של בן הזוג במובן של יצירת קשר עמו כאמור כישות רוחנית. בעיני האוהב לא תכונה כזאת או אחרת של בן הזוג מוצאת חן, אלא הוא עצמו. לא מיוחדותו במאפיין כזה או אחר אלא ייחודו, מי שהוא, העובדה שאינו בר החלפה. האוהב רואה מבעד ל"לבוש" הגופני והנפשי את האדם עצמו. אהבה כזאת היא פעולה מכוונת לראות את קיום האהוב "כפי שהוא" ללא קשר לקיומו הפיסי. זוהי מהות. היא אינה תלויה בהוויה של בן הזוג, ב"אקזיסטנציה", ועל כן היא מתעלה עליה. רק כך אפשר להבין שהאהבה יכולה לשרוד אפילו את מותו של האדם האהוב, שהיא חזקה מהמוות, אינה מוגבלת בזמן ועל כן אינה בת חלוף. הפן הרוחני שואף לבטא את עצמו באמצעות הרבדים החיצוניים, המרכיב הגופני והנפשי. המונח מונוטרופיזם מופיע בספרו של פראנקל "הרופא והנפש", ומשמעו אנושות אחת. זוהי אחדות אחת הגוברת על השוני הרב בין אנשים. פרנקל משתמש במושג "אחדות הניגודים" כדי לתאר את הפער בין ההיבטים הסומטיים להיבטים הפסיכולוגיים של המציאות האנושית שניתנים לגישור רק בממד גבוה, במישור האנושי. זוהי לדבריו אחדות חרף השוני ולא מתוכו. לצורך המחשה משתמש פרנקל באנלוגיה גיאומטרית אותה הוא מכנה "אונטולוגיה של הממדים". אם ניקח כוס תלת ממדית ונשליך אותה כלפי מטה ומהצד לרמה הדו ממדית (נניח כצל על מסך) יווצר ניגוד – במקרה הראשון מעגל ובמקרה השני מלבן – כי מתקבלת צורה סגורה בעוד הכוס פתוחה. דוגמה נוספת היא השלכה מלמטה של צורות שונות — כמו גליל, חרוט וכדור מהרמה התלת ממדית לדו ממדית — שתתן בכולם מעגל. כלומר: הצל שכולם משליכים יהיה זהה ואי אפשר יהיה לקבוע ממה נבע. כך לגבי האדם — אם נעשה פיחות של הממד האנושי הספציפי ונשליך אותו על הרמה הביולוגית והפסיכולוגית, התמונות המתקבלות יהיו סותרות זו את זו. ההשלכה על הרמה הביולוגית מייצרת תופעות גופניות, וההשלכה על הרמה הפסיכולוגית מייצרת תופעות נפשיות. אך כפי שהניגוד בין המעגל למלבן לא סותר את העובדה ששניהם הם השלכות של הגליל כך אין הסתירה בין שני הממדים פוסלת את אחדות האדם, ואת עובדת היותו מערכת פתוחה, היינו שואף ומשתוקק אל מעבר לעצמו, לאנשים אחרים ולממדים אחרים של הקיום כמו אל הממד הנואטי. פרנקל למעשה מרחיב את תפיסותיהם של קודמיו. הוא אינו מתעלם מהתחומים הנפשיים, היצריים והאינטסטיקטיביים המודחקים של פרויד ואף לא מהתפיסה הקיבוצית והאבטיפוסית הלא מודעת של יונג. פרנקל שם את הדגש במה שהוא מכנה "הלא מודע הנואטי", האנושי, האישי והקיומי שבאדם. אזור זה אינו מופעל ע"י האגו או הסתמי כי אם ע"י כוח העצמיות, העוסק בנטייתו של אדם לצאת מעצמו ולהתייחס לזולתו כאל אדם שעליו לאהוב ולהבין ולא כאל חפץ או כלי לניצול ותמרון. בתת ההכרה שלנו מצויים ההשראה שלנו, האמיתות, האמונה הדתית, ההארות הפנימיות, הכוחות, המצפון ועוד. אם אזור זה מודחק בעצם מודחקת שאיפתנו למשמעות וזה עלול להביא לתחושת ריקנות וחוסר משמעות, מה שמכונה בשפה הלוגותרפית "ריק קיומי".הלוגותרפיסט גו'זף פאברי עושה הבחנה מעניינת (גם אם כללית מאד) בין הלא מודע היצרי לנואטי בכך ש"הבלתי מודע היצרי מכיל הרבה מן המשובש (שעליו איננו רוצים לדעת) והבלתי מודע הרוחני מכיל הרבה מן התקין שבתוכנו (שממנו אנו מתעלמים)" (פאברי, 1983). לפי פרנקל ההבחנה החשובה אינה אם דבר הוא מודע או בלתי מודע אלא אם הוא שייך לסתמי או לעצמי, כלומר: אם הוא מושרש ביצרים ומניע אותנו או אם הוא נובע מן המרכז שלנו ומאפשר לנו להחליט בשביל עצמנו. המשמעות מתייחסת לאדם מסויים ברגע מסויים, המשמעות היא סגולית, ייחודית ואישית. אולם הערכים מאפשרים למיליוני אנשים המתנסים במצבים חופפים להגיב באופן דומה. הערכים באים לידי ביטוי במצבים בעלי מכנה משותף, משמעויות כלליות משותפות לבני אדם שונים מכל המעמדות ולכל אורך ההיסטוריה שקשורות למצב האדם בכלל, או כפי שפרנקל מגדיר אותן: "הנחות משמעותיות אוניברסליות". מלאכת האדם המחפש משמעות נעשית קלה יותר אם הוא בעל ערכים כי לפחות בנסיבות מסוימות נחסכת ממנו קבלת החלטות. אולם עליו לשים לב שהאחריות מוטלת עליו גם בהליכתו על פי ערכים אוניברסליים ובעיקר במצב של התנגשות ערכים לכאורה (כגון: קריירה מול משפחה) כי בסופו של דבר ערך אחד גבוה יותר ממשנהו. נכון להם מבחן המצפון של האדם שיצטרך לעמוד בו (כמו הסיפור של פרנקל שמצא את חתיכת אבן השיש עם האות כ' שיצגה עבורו את דיבר כיבוד ההורים והורתה לו להשאר עמם בוינה במלחה"ע ה-2 ולא להגר לארה"ב כפי שיכול היה לעשות ובכך להנצל). לאחר שמגיעים למטרותינו הערכיות אנו עומדים בפני הצורך למצוא את משמעויותינו האישיות ולא- עלולה התוצאה להיות עצבות, ריקנות ואף דיכאון. ויקטור פרנקל טבע בשנות החמישים של המאה העשרים את המונח "ריק קיומי" שפירושו מצב של העדר משמעות, חוסר תכלית וריקנות פנימית. זוהי תחושה המלווה לתסמונת אותה כינה "תסכול קיומי", או בלשונו של הפסיכולוג אברהם מאסלו "חווית שאול". מאפייניו של הריק הקיומי עשויים להיות תסכול, שעמום, אדישות, העדר כיוון ואי סיפוק מן החיים. לעיתים הוא מוסווה ע"י השאיפה לכוח, לכסף, לעונג, ותוצאותיו, כפי שמראה המחקר, עלולות להיות חמורות, ביניהן: דכאון, קיזוז המין, התמכרות לסמים, אלימות, הצטרפות לכתות ועוד. תופעה זו של ה"ריק הקיומי" הולכת ומתפשטת דווקא בעידן של שפע ואינספור אפשרויות בחירה, והפכה ל"נוירוזת המונים", לפי פרנקל. הטכנולוגיה מרחיבה את זמננו הפנוי ואת נוחיותנו, וגורמת לנו להיות יותר ויותר פאסיביים ואימפוטנטיים, ופחות נתונים למתח חיובי שתובע מאתנו פעולות אקטיביות לטובת מטרות בעלות ערך. הסיבות לכך מגוונות. אחת מהן היא שאנשים לא יודעים מה לעשות עם כל השפע שברשותם ומחפשים בו את המשמעות העליונה של החיים. כמו כן, החברה המתועשת, המבוססת על יצירת מוצרי צריכה מרובים, מפעילה לחץ כבד על האנשים לצרוך מוצרים אלה תוך הבטחות שווא לאושר, והמרדף הזה אחר האשליה מגביר את הספק, את התסכול ואת תחושת הריקנות. עוד גורם להתרחבות התופעה הוא התפוררות המסורות וכוחה של הדת, העדר ערכים מוחלטים ואוניברסליים, תפיסות שאיבדו מאמינותן, אינטואיציה עמומה, ופילוסופיות מודרניות המציעות בלבול ואי וודאות. אין מי שיורה לאדם את הדרך והוא אף מתקשה למצוא אותה בעצמו. בעיה זאת קשורה לשאלת החופש, שהפכה פרדוקסלית בימינו – אנו נהנים מן החופש שלנו אך עדיין לא ערים במידה מספקת לאחריות שיש לנו נכחו, ומכאן גם חווים חוסר ביטחון, חוסר קוהרנטיות והעדר תכלית. גם הניסיונות החיצוניים לתת מענה לצורך האדם במשמעות בדמות תוכניות טלוויזיה פסבדו ריאליסטיות, ספרי אינסטנט המבטיחים אושר נצחי, תגליות מדעיות שעושות רדוקציה לאדם ומחפיצות אותו או תפיסות ניהיליסטיות כאלה ואחרות – אינם צולחים כי שוללות את אנושיותו של האדם ואינן ייחודיות לו. על פי הלוגותרפיה האושר נובע מתוך משמעות. אושר, עונג, מימוש עצמי, הגשמה עצמית, חווית שיא (מאסלו) הם תולדה של הגשמת משמעות אישית, בינאישית, משימתית ואף כזו שקשורה בהוויה האלוהית. כאשר אדם מגשים משמעות בעולם שמחוצה לו, רק אז הוא גם מגשים את עצמו.מבחן רמה ג
פרנקל התבסס על הפילוסוף והפסיכיאטר הגרמני קרל יאספרס שהגדיר את קיומו של האדם כ"קיום המבוסס על החלטה".
להיות בן אדם פירושו להיות מודע ואחראי. לעומת הפסיכואנליזה והפסיכולוגיה האינדיווידואלית הרואות כל אחת רק פן אחד בקיום (רק מודע או רק אחראי בהתאמה) מבחינת פרנקל רק שניהם יחד מציגים תמונה אמיתית של האדם. הראיה לכך בין היתר היא הקרבה בין המושגים "מודעות" ו"מצפון" בשפות שונות (כמו אנגלית וצרפתית) : "מודעות" (consciousness) ו"מצפון" (conscience) המעידה על זהותם הקיומית.
הלוגותרפיה מבקשת להקנות לאדם את מלוא תודעתו לאחריותו, לכן מניחה בידיו את הברירה לקבוע על מה, בפני מה ובפני מי הוא רואה את עצמו אחראי, כדברי פרנקל לאדם: "חייה כאילו חיית חייך בפעם השנייה וכאילו קלקלת מעשיך בפעם הראשונה, כשם שאתה עומד לקלקל עכשיו!"
השיפוט המוסרי לגביו מתחיל במקום שבו האדם יכול להחליט באופן חופשי ולפעול באחריות ומסתיים במקום שאין בידו לעשות כן.
פרנקל משתמש במטאפורה של המטוס על מנת להמחיש את ההבדלים בין בני אדם לבין בע"ח וצמחים. כמותם הוא נע על פני הקרקע כמכונית אך לעומתם מסוגל גם להתרומם מעליה ולהמריא לאוויר. תמיד קיים בו פוטנציאל הנסיקה אף אם לא עושה זאת.
ההבדל המהותי בין האדם לבין החיה מתבטא בכך שהאינטליגנציה של האדם, בניגוד לזו של החיה, כה גבוהה שהיא מסוגלת להבין שקיימת חוכמה, שביסודה היא מעבר לחוכמתו שלו, אשר שתלה בו את התבונה, ובחיות- את האינסטינקטים. זוהי "אם כל החוכמות" שיצרה את החוכמה כולה, את חוכמת האדם ואת האינסטינקטים ה"חכמים" של החיה וקבעה את עולמם.
האהבה היא תופעה ראשונית שלא ניתנת לצמצום, היא פעולה המפיקה את האנושי מן הקיום האנושי, כלומר: אקט אקזיסטנציאלי מובהק. היא מפגש, יחסים בין אישיות אחת לאחרת. היא נמצאת בהוויתו הרוחנית של האהוב, בישותו הפנימית על הייחודיות והחד פעמיות שלה. האוהב מסוגל לראות אותה ואת הסגולות הגנוזות באהוב כולל את מטרתו הסופית שטרם הגיעה לכלל מימוש ולסייע לו לעשות זאת. בהתגשמות האהבה, האחד רוצה להיות ראוי בעיני האחר, להפוך להיות כפי שהאחר רואה אותו וכך נוצר תהליך דיאלקטי, שבו האוהבים מדרבנים איש את רעהו להגשים את האפשרויות שלהם.
לפי תפיסה זאת של האהבה, ההופעה הגופנית והנפשית היא ה"לבוש" החיצוני והפנימי שהאישיות ה"רוחנית" לובשת. הרובד הפיסי מתבטא בעמדה המינית שהיא הפרימיטיבית ביותר. לפיה הופעתו הגופנית של הזולת יוצרת גירוי מיני. ממד הפסיכה מקביל לעמדה האירוטית שהמחזיק בה חושק באדם אחר ולא רק מגורה מינית. האוהב אינו רק נדחף ע"י המין כי אם מגיע אל הרקמה הנפשית של הזולת, ומתרגש בשל התכונות המיוחדות של בן זוגו. עמדה זו יותר עמוקה מקודמתה אך עדיין לא חודרת אל הגרעין הפנימי של האהוב.
האהבה היא יסוד האמונה בממד שמעל האדם.
אי אפשר ליצור היררכיית ערכים כפי שאי אפשר ליצור משמעות. אין ברירה אלא למצוא אותה תוך כדי מאמץ אישי. נוסף על כך אין לרומם ולסגוד בשרירותיות לאף ערך. זה נחשב בעיני פרנקל עבודת אלילים מסוכנת (ר' את גרמניה הנאצית שהעלתה את ערך "האדם והאדמה" לדרגת אליל כשכל הערכים האחרים נדחקו לפינה).
קיימות שתי קבוצות מרכזיות של אנשים הנראות בטיפול הפסיכותרפי מתמודדות עם אותה חווית "ריק קיומי" – האחת מאופיינת בצעירים מתבגרים שסובלים מחוסר בטחון והעדר יד מכוונת, והשנייה – אותם "אנשים בספק" השרויים בתחושת ריקנות ומחפשים תשובה, מטרה, רעיון, או תפקיד להתמודד איתו/ פרנקל טוען ש"הריק הקיומי" אינו תופעה פתולוגית אלא תולדה של הטלתו מהמרחב הנואולוגי (של הרוח) למישור הפסיכולוגי (של הנפש), כי המשמעות תמיד קיימת, ייחודית לכל אדם, ואינה תלויה בדבר, אף שלעיתים אינה מודעת, והוא יכול לגרום לנוירוזה גם אם אינו נובע ממנה. למרות התופעה הרווחת הזאת גם בתקופה מבלבלת כשלנו פונה פרנקל אל האדם באשר הוא: "אינך צריך להתייאש בשל יאושך. עליך לראות ביאוש הזה דווקא הוכחה לקיומה של… "השאיפה למשמעות" (פרנקל, 1969 )
תחושות אלה של אושר, סיפוק, מימוש עצמי וכד' נובעות מאליהן ואי אפשר לרדוף אחריהן. אם את מקומן של הסיבות הרוחניות תופסים גורמים כימיים, התוצאות הן אחיזת עיניים בלבד. מבוי סתום.
בספר המשמעות של חייך כתוב: "אין אנו מסוגלים להתקשר באורח ישיר לאושר, אלא רק לפעולות או לאנשים המעניקים לנו אושר באמצעות מסירותנו למשימה מסויימת או לאדם אחר" (פאברי, 1983) כלומר האושר, תחושת הסיפוק, ההנאה וכו' אינם המטרה כי אם תוצר לוואי של העשייה למען האחר. זהו אחד האתגרים שפרנקל ראה בעידן שלנו משום שהרדיפה אחר האושר משיגה את התוצאה ההפוכה עד כי נוצר מעגל קסמים שמורכב ממטרה נחשקת שמתכוונים אליה באופן קיצוני מה שהוא מכנה "התכוונות יתר", שלעיתים מלווה בבדיקה עצמית כרונית היינו "הרהורי יתר" (היפר-רפלקציה). כששתי ההתנהגויות הללו מצטרפות לציפייה לחרדה, או לפחד הנובע מאי יכולת להשיג או ליצור את המטרה המיוחלת, או כאשר הפרט מתכוון לתפוס תענוג ואושר בכוח ואלה נעלמים נוצר בסיס פתולוגי בצורת מעגל קסמים אשר מגביר את ההפרעה. נוצרת נטייה כפייתית לתצפית עצמית.
כלי שפיתח פרנקל להתמודד עם התופעה מכונה "הסחה" (דה-רפלקציה) המבוססת על היכולת האנושית להתרומם ולהתעלות מעל ומעבר לתנאים מגבילים ולנקוט עמדה כלפיהם.