24
Oct
2018

כנס עתיד הלוגותרפיה – סיכום התרשמותי

מאת גילי מליק 

הכותבת בעלת ניסיון רב שנים בתחומי חינוך וניהול וכיום מאמנת לשינוי מיטבי בחיים, מנחה מנהלים ובוגרת לימודי הכשרה בלוגותרפיה באוניברסיטת תל אביב

אוגוסט 2018, מוסקבה מאירה פנים לבאיה. העיר מבריקה בניקיונה, השדרות הרחבות והארוכות, מזג האויר הנעים וההיענות הלבבית של תושביה, יצרו תנאי פתיחה מעולים לכנס מרתק בנושאיו ובאנשים שהתקבצו אליו.

הכנס עסק ביישומיים של הלוגותרפיה, בהעלאת שאלות אודות הכיוונים אליהם מתפתחת הלוגותרפיה בממשק עם מגוון גישות תיאורטיות ומעשיות, תחומי חיים נוספים ודרכי טיפול מגוונות.

במאמר קצר זה אסקור כמה מההרצאות שהיו משמעותיות בעיני, הפותחות אפשרויות דיאלוג נוספות ומזמנות שאלות ומחקר נוסף. המאמר יסקור כמה מההרצאות שניתנו דווקא על ידי חוקרים שאינם ישראלים, במטרה לחשוף את הקוראים לשונה ולנגיש פחות לגבינו בארץ.

את ההרצאה הפותחת לכנס נתן ד”ר קרל בקר (יפן) על הסכנות העומדות לפיתחה של הלוגותרפיה בשני הקשרים – בהקשר המדעי – טיפולי ובהקשר הפילוסופי – אתי.

הנחת המוצא של בקר היא שבעולם שבו קיימות גישות טיפוליות מגוונות, יש להתאים את כלי הטיפול למאפייניו של כל מקרה ספציפי, בין אם הוא פסיכולוגי, לוגותירפויטי או אחר.

מכיוון שהלוגותרפיה אינה מתאימה לכל אדם בכל מצב, יש לבצע תהליך אבחון טרום טיפולי שיאפיין את בעיית המטופל, ויאפשר להתאים במדוייק את אופן ההתערבות הנדרש. אין דומה מקרה טיפולי הנובע מהשפעות תרופתיות על האדם, למקרים בהם מקור הבעיה היא פסיכולוגית או לחילופין מקורה במשבר קיומי. רק לאחר אבחנה זו ניתן להתחיל בתהליך הלוגותרפיה המתאים למטופל.

בשלב הראשון של הטיפול נדרש המטפל להשתמש בכלי אבחוני שימקם את תחושת הקוהרנטיות של האדם. תחושת הקוהרנטיות זו למעשה הבנה כוללנית את העולם – תחושה המבהירה לאדם עד כמה העולם מובן לו, ועד כמה העולם ניתן לניהול ומשמעותי לגביו.  בקר הדגים זאת בעזרת סולם שפיתח פרופ’ אהרון אנטונובסקי (ישראל) , הבודק את מיקומו של המטופל בעזרת שלוש שאלות:

  • עד כמה העולם נתפס בעיניו כניתן להבנה (מובנות)
  • עד כמה יכול האדם להתמודד ולהשפיע על העולם (נהילות)
  • ועד כמה העולם הוא בעל משמעות לגביו  (משמעות)

הכלי של אנטונובסקי הופעל במחקר שנעשה ביפן על אחיות סיעודיות. הסתבר שהאחיות ביפן נוטות לפרוש מעבודה כבר לאחר 5 שנים, למרות  שקיים ביקוש גדול למקצוע זה בקרב האוכלוסייה המזדקנת הגדולה יחסית לאוכלוסייה ביפן,. בדיקה בעזרת שלוש השאלות הראתה שבעיית המשמעות הייתה הבעיה העיקרית של האחיות, הרבה יותר מבעיות הקשורות ללחץ ותשישות. חשיפת מרכיב זה והבאתו למודעות אפשר את בנייתה של אסטרטגיה התערבותית שתסייע בהמשך עבודתן כאחיות.

נושא נוסף אליו התייחס בקר נוגע בתחום הפילוסופי/אתי.

על פי ויקטור פרנקל חיפוש המשמעות אצל האדם קודם לצרכים של מיניות וכח, אך הוא יכול להיות מושפע מסדרי עדיפויות אישיים, חברתיים ולאומיים.

בהרצאתו טוען בקר שיש לבדוק ערכים הרחבים יותר מאלה הספציפיים לרווחתו הנפשית והפסיכולוגית של האדם. לדוגמא, כשעוסקים בסוגיית המוות, הלוגותרפיה חייבת לכלול שאלות הקשורות בעניינים שהם בעלי ערך עליון לאדם. כמו למשל: למען מה אתה מוכן למות? מהו סוף החיים לגביך? ואם המטופל מאמין בעולם שמעבר לקיים: את מי היית רוצה לפגוש בעולם הבא?

בנוסף לכך יש לבחון גם שאלות הקשורות במידת החיבור שבין האדם לטבע ובין האדם לזולת, כמו גם בגבולות שביניהם. לכן שאלות כמו “מה העולם מצפה מאיתנו” צריכות לכלול אספקטים רחבים מהאדם עצמו, כאלו הנוגעות בשוני של שפות, תרבויות ותפיסת איכות הסביבה בעולם. כדוגמא לכך מתאר בקר הגר וחוקר ביפן כבר שנים רבות, את השוני הערכי בין העולם המערבי לזה היפני. העולם המערבי מקדש ערכים כמו – מהר, הרבה ושטוח, בעוד שביפן רווחים ערכים של לאט, מעט ועמוק. כל עיסוק בסוגיות של משמעות וזיכרון, בהבנת גבולות העצמי, ובחיבור האדם לטבע ולסביבה, יהיה מושפע ומובן באופן שונה בעולמות אלה.

חיבור מעניין של עולם הלוגותרפיה עם סוגיית התמודדות עם שכול יצר ד”ר ג’יי לוינסון (ארה”ב) כשהציג מודל לוגותירפויטי להתמודדות במצבי שכול. כבסיס להרצאתו הציג לוינסון את המודל המוכר של אליזבט קובלר רוס שהינו בן 5 שלבים:

  • הכחשה
  • כעס
  • מו”מ
  • דיכאון
  • קבלה

על בסיס מודל זה מציע לוינסון מודל בן 7 שלבים:

הכחשה – זהו השלב הראשוני, שלב זה שבו אין מקבלים את המוות, והוא מתאפיין במגוון תגובות שאפרט להלן: הימנעות מסידורי ההלוויה, קבלת החלטות בהתאם לאופן שבו הנפטר היה מקבל אותן, שמירת חפציו האישיים, לעתים אפילו שמיעת קולו או דיבור אליו. גם הולדת ילדים נוספים מידית לאחר המוות היא חלק ממנגנון ההכחשה בעיניו, גם שימוש ב”לשון נקייה” כזו שתיזהר מלפגוע בזיכרון המת היא עדות לשלב ההכחשה. בעיני לוינסון שלב ההכחשה הינו רחב מזה המופיע אצל רוס וכולל את המו”מ שמופיע אצלה כשלב נפרד. המו”מ בעיניו מתאפיין גם בסוגי “הסכמים” שאדם מבצע עם עצמו ועם בוראו, הבטחות לסוגיהן שבעקבותיהן האדם מצפה בתוכו לשינוי המציאות ולהחזרת הנפטר לעולם – כל אלה מהווים בעיניו סימנים לכך שהמתאבל עדיין מכחיש את העובדה הבלתי ניתנת לערעור של מות יקירו.

כעס – הכעס מופנה בעולמו של המתאבל מופנה בשלב זה אל עצמו ואל העולם הסובב אותו. גם רוס טוענת שזהו השלב הקשה ביותר משום שהמתאבל דוחה את האנשים שסביבו באמצעות הכעס, והם עלולים להתרחק ולעזבו. הכעס מונע פעמים רבות על ידי אשמה, לא תמיד האשמה היא ישירה, וקיימים סוגים שונים של האשמה המזינים את הכעס.

שלב ביניים – בין השלב הראשון (הכחשה) לבין השלב השני (כעס) מצוי על פי לוינסון שלב ביניים שהוא – האידיאליזציה של הנפטר. הסיבה לאידיאליזציה לא תמיד טמונה במתאבל המתגעגע וחש בחסר, לעתים היא נובעת מתרבויות בהן אסור לכעוס על המת, והאשמה שנובעת במתאבל המנסה להחניק את כעסו על הנפטר, הופכת להיות מנגנון שמייצר אידיאליזציה לא רק של הנפטר אלא גם  של החיים במחיצתו.

תחושת זרות והימנעות, ואקום אכזיסטנציאליסטי – לוינסון טוען שדיכאון (שאצל רוס מהווה שלב שלישי) מתקבל בחברה שלנו כמשהו שאינו נורמטיבי, בעוד שתהליך התגברות על אבל הינו תהליך נורמטיבי לחלוטין. בשל כך הוא מכנה את השלב הזה במינוח שונה, הוא אף איפיין סימפטומים שונים למצבים אלה. לוינסון מציב 3 סוגים של סימפטומים המתאימים לשלושה תת איפיוני דיכאון:

* דיכאון קליני מצב רוח עגום, אפטיה, אובדן /הוספת משקל, חוסר מנוחה, עייפות, אובדן אנרגיה, אשמה, בעיות ריכוז, התאבדות, ערך עצמי נמוך, ביטול עצמי

* דיכאון נואוגני – תחושת העדר משמעות, העדר מטרה, אפטיה, שיעמום, חרדות, אגרסיביות, בזבוז כסף, הפרעות שינה, העדר תיאבון, עצבות, העדר תקווה

* דיכאון הקשור בשכול – עצבות, ייאוש, ריקנות, העדר תקווה, כעס, חוסר משמעות, חוסר היגיון, תסכול, בדידות, אפטיה, בכי, חוסר מנוחה, חוסר שינה, העדר תיאבון,

למרות שקיימת חזרתיות בחלק מהסימפטומים חשוב לדייק כאן משום ששלב זה הוא שלב נורמטיבי לחלוטין בתהליך עיבוד האבל שעוברים אנשים, ויש להתייחס אליו כאל שלב זמני בדרך לעיכול. לוינסון תאר בהרצאתו אלמנות ואלמנים הסובלים מתחושת הזרות והווואקום האכזיסטנציאליסטי, החיים בתוך חברה אינה מבינה את צרכיהם בשלב זה, וכתוצאה מכך מתעצמת תחושת הזרות והם נמנעים מיצירת קשר בינאישי.

העדר משמעות – על תחושה זו ניתן להקל באמצעות סיוע בחיפוש משמעות, עזרה זו היא בעלת כח מוטיבציוני ראשוני גם במצבי טראומה קשים. הדרך לעשות כך היא באמצעות טיפול בשינוי גישה כו:

* הבאת המתאבל להכיר ולהשלים עם סבלו ולהפכו לסוג של מטרה / הישג

* הפיכת האשמה להזדמנות לשינוי האדם לטובה

* שכלול יכולת התגובה למצב הנתון ומתוך כך תיווצר בניית משמעות ולקיחת אחריות אישית.

המחקר מראה שמוות שהיה צפוי במערכת נסיבות נתונה, לעתים מקל על ההכוונה למציאת המשמעות, כמו גם ידע או רקע פסיכולוגי של המתאבל.

קבלה – הקבלה אינה במובן של רוס המכוונת לקבלה במובן מסוים. לוינסון טוען שכדי להגיע לקבלה יש לטפל קודם לכן בתחושת הזרות של המתאבל, רק לאחריה תיווצר תחושה של קבלת האובדן.

נירמול החיים – משום שהסימפטומים המופיעים בשלב מס 3 (תחושת הזרות והוואקום האכסיזטנציאליסטי) אינם חלק מהתנהגותו השגורה של המתאבל, הפסקת הופעת הסימפטומים תעיד על מוכנותו לחזור לחיים נורמלים, בהם הוא נוהג על פי התנהגויות וערכים המשותפים לו ולסביבתו.

בנייה מחדש של החיים – זהו שלב שבו משמעות חיי האדם נבנית מחדש, והדרך לבנייתה נעשית בעזרת שלושת נתיבי המשמעות של פרנקל – הנתיב היצירתי, הנתיב החוויתי והנתיב ההתייחסותי.

לוינסון מכנה את שבעת השלבים בתהליך עיבוד האבל כתהליך של תקווה, ומביא שפע של המלצות שיקלו על צערו של המתאבל. הוא מביא המלצות רבות כיצד לנהוג עם המתאבל, ומתי יש להפנות לטיפול מקצועי אחר.

בין המלצותיו:

להסביר למתאבל על התהליך שהוא עובר, לתת לגיטימציה לתחושותיו  ולהתנסויות, לתת למתאבל אפשרות להתאבל באמת ולקונן על האובדן, להראות אמפטיה וסימפטיה, להשתמש במינוחים המדוייקים והנכונים כלפיו,  לתת תקווה לריפוי ולהתגברות על הכאב, לחלוק עם המתאבל את התסכול שבמצב, להבטיח למתאבל שאנחנו איתו, להקשיב להקשיב להקשיב, לא להפיל או לרמוז על אשמה, לעודד מפגשים עם אנשים שחוו אובדון, לשדר למתאבל שהחזרה לחיים שגרתיים נורמלים אינה חוסר נאמנות ובגידה בנפטר, לעודד טקסי זיכרון וכד.

אחד הדברים היפים בכנס היה שילוב בין תחומי מחקר מגוונים לבין הלוגותרפיה.

מריאן דה סילבה פראדו (ארגנטינה) עוסקת ב Logoart, ומשלבת בעבודתה גישה פנומנולוגית של לוגותרפיה. פראדו מראה כיצד מושגים לוגותירפים יכולים לקבל ביטוי בטקטיקות של ציור. באמצעות שימוש בקווים ובצבעים ( 3 צבעי בסיס – כחול אדום וצהוב). הציורים משמשים חומר גלם, בעזרתם ניתן לייצר התנסויות מוגדרות שיעלו למודעות המטופל דרכים להתמודד במצבים קיומיים. במהלך ההרצאה פראדו הדגימה כיצד גבולות מופיעים בתוך ציור, כיצד ניתן ליצור אותם וכיצד ניתן להתמודד איתם – כל זה באמצעות קווים וצבעים. השתנות הצבעים כאשר עובדים עליהם שוב ושוב במקביל להבנת הגבולות יוצרים תשתית אחרת להתמודדות, תשתית שאינה עושה שימוש במילים.

אחת הדוגמאות שהועלו בהרצאה בחנה רגשות מול קווים וצבעים, שהתייחסו לשלושת נתיבי המשמעות : הנתיב היצירתי קיבל ביטוי בצבע אדום ובצורה קמורה (אני נותנת  לעולם)

הנתיב החווייתי קיבל ביטוי בצבע כחול ובצורה קעורה (אני מקבלת מהעולם חוויות שלא ביקשתי אותן)

והנתיב ההתייחסותי קיבל ביטוי בצבע ירוק ובקו ישר (אני עם עצמי ואני בשינוי התייחסות – בתוכי פנימה.

בסיטואציה שבה לדוגמא האדם חווה סבל, האני האקטיבי היוצר מקבל ביטוי רגשי בכעס, האני הפסיבי החווה מרגיש לחץ. וכדי לייצר את האני הניאטרלי המטופל מורח שוב ושוב צבעים נתונים מראש, המייצרים פרשנות נוספת לרגשותיו.

אירמלי לטיוסקה (פינלד) הציגה אף היא את הדרך לריפוי באמצעות לוגו ארט, והדגימה עבודה על נייר רטוב משני צדדיו כשהמשימה היא לצייר את תמונת האדם הלוגותירפי על ידי צורות: העיגול הוא הנתיב היצירתי, המשולש הוא החוויתי והריבוע הוא ההתייחסותי. במצב הנדרש ריפוי נקודת ההתחלה היא באזור ההתנסותי/חוויתי – חווית הלחץ שמגיע מבחוץ, דרך האזור ההתייחסותי – המייצג מצב הווה הדורש בחירה, לאזור היצירתי – המייצג את הריפוי.

כתרגיל לדוגמא הן הדגימו כיצד המטופל נדרש לצבוע בצבע צהוב אחיד על נייר רטוב משני צדדיו, והטלת כתם כחול על הדף מייצג בעייה (חוויתי)  כעת נדרש המטופל להתמודד עם הבעייה, והוא משתמש בצבע הצהוב שוב ושוב על פני הכתם הכחול והופך את צורתו לשונה ואת צבעו לירוק (התייחסותי) מכאן הוא מקבל צבע אדום וביכולתו לשנות וליצור עולם חדש שבו יוצר משהו חדש מהסבל (יצירתי).

חיבור מעניין בין עולם הקואצ”ינג לבין הלוגותרפיה יצר וולטר קוהל (גרמניה) שהגיע מגרמניה ודיבר על “ידיעת הלמה” – כמקור ליצירת מרכז עוצמה וכח בהקשרים של מומחיות ופרוספסיונליות. קוהל – קואצ”ר שמגיע מתחומי הכלכלה והעסקים, הדגים בדבריו עד כמה לוגותרפיה יישומית היא בעלת חשיבות באמצעות ההתמקדות ב”לדעת למה” ולא רק ב”לדעת איך” הרווחת בעולם העסקים ובארגונים כלכליים. האתגר הניהולי בעולם העסקים בעיניו הוא לבנות את התשתית האנושית שתוכל לשאת את ההצלחות הכלכליות, ולייצר תחושת שותפות של העובדים במטרות שהן מעבר למטרות החברה, אלו מטרות אנושיות שיעשו עולם טוב יותר. במהלך ההרצאה הוא הציע כמה כלים ליישום מושגים לוגותירפיים, ביניהם השאלה : “מה תרצה לשמוע לו היית ציפור על עץ בעת ההספדים שייאמרו בהלוויתך… ” וחילק את השאלה ל- 4 תחומים : משפחה, חברים, עמיתים לעבודה ואיש מקרי מהרחוב. לאחר מכן תישאל השאלה – “כמה זמן ב -12 החודשים האחרונים השקעת במה שתרצה לשמוע במעמד ההוא…” הפערים מייצרים מרחב עבודה.

רעיון נוסף שהציע היה לקחת את “גלגל החיים” שהינו כלי עבודה מסורתי בתחום הקואצ’ינג שבודק את רמת שביעות הרצון של האדם מתחומים שונים בחייו, והציע להמיר אותו בגלגל שייתן מענה לצרכי מנהיגות כיום. התפיסה הבסיסית של מנהיגות היא לעזור לאחרים להצליח, זו תמצית משמעותה של מנהיגות הקשורה תמיד באנשים בארגון. תפיסה זו מייצגת אתגרים המצריכים עזרה, תרגול וכלים, כשבבסיס התרגיל מצוייה השאלה : “האם אני מתקשר עם אחרים באופן שארצה שיתקשרו בחיי?” לצורך כך הוא מציע גלגל חיים מסוג אחר המחולק לשניים. במחציתו אנשים מהעולם האישי של האדם  (ילד/אח/בעל/אשה/הורה/חבר) ובמחציתו השנייה אנשים מעולמו המקצועי (מנהל/עובד/עמיתים/לקוחות/נותני שירותים) כשהאדם נדרש למלא איזו משמעות הוא ממלא כלפי כל אחד מהם.

חיבור מיוחד במינו בין תאוריית ה- REBT  של אלברט אליס לבין זו של ויקטור פרנקל הציג מרשל לואיס (ארה”ב). תאוריית הREBT- שפותחה על ידי אליס בשנת 1955, מתמקדת בכך שתגובה רגשית היא תוצאה של אירועים מחוצה לנו ושל אמונות שאנו נושאים בתוכנו. רגשות בעלי עוצמה כמו דיכאון, כעס ואלימות מוזנים על ידי אמונות שאינן מצויות בהלימה עם המציאות. באמצעות סדרות שאלות האדם משנה את הפרדיגמות הבלתי רציונליות בהן אוחז, והופך אותן לאמונות לרציונליות המצויות בהלימה עם המציאות שמחוצה לו.

אך הרציונליות לבדה אינה מספקת. כדי שהאדם יחיה חיים טובים ומאושרים עליו ליצור משמעות בחייו, וכאן נוצר השילוב עם הלוגותרפיה.  לואיס הציג תהליך לשינוי אמונות מנחות הנעשה בעזרת בחירת אופן התייחסות בנוסף למודל ה REBT, ומבחין בין מקרים הדורשים התערבות משולבת לבין אלה בהם נדרש טיפול בדרכו של אליס. במקרים בהם משולבת הלוגותרפיה, בסופו של התהליך המטופל נוטל אחריות מלאה על חייו – במקום להאשים את מה שנמצא מחוצה לו הוא מאמין שהינו בעל שליטה על חייו.

אסיים דווקא בהרצאתו של פרופ’ ויליאם אוונס (ארה”ב) בשל היותה כל כך מחוברת לערכים הבסיסיים של פרנקל. אוונס שהינו מרצה באוניברסיטת ג’יימס מדיסון בווירג’יניה תאר תהליך לימודי-התנסותי שלם שהוא מבצע עם הסטודנטים, תהליך המלווה במחקר. בשעוריו לא רק לומדים מנהיגות ושינוי, אלא הסטודנטים בעצמם מגלמים את השינוי אליו הם רוצים לכוון. במקום להתכוונן ל: “מה יש לעולם להציע לי” הם מייצרים היפוך ושואלים  “מה יש בתוכי שאני יכול לתת לעולם”.

הוא תיאר תהליך שלם של איתור מקומות של חסר, כל אחד עם רגישויותיו האנושיות. הסטודנטים התמקד בחסר הנוגע במיוחד לליבו, כמו רעב בעולם, חסרי בית, טרגדיות אנושיות וכד. אותו חסר הפך למוקד עשייתם, ובדבריו : “מה ששובר את לבי – זו הקריאה לחיי” מה שמניע את לבנו כבני אדם, מה שתופס את תשומת לבנו – הוא הדבר שאליו עלינו להתכוונן.

פרויקטים רבים ברחבי העולם נעשים על ידי הסטודנטים שהוא מנחה, וזו בעיניו הדרך האולטימטיבית לייצר מנהיגות אמיתית – באמצעות עשייה המחוברת למקום הרגיש והאנושי הפרטי לחברה ולאדם הסובל והנזקק. המחקרים המלווים את התהליך הראו באופן חד משמעי שהשירות למען האחר הינו הדרך המרכזית ליצירת משמעות בחיים, ונתינה למען שינוי גלובלי הינה משמעותית ליצירת מנהיגות.

You may also like

לוגותרפיה – לא למבוגרים בלבד
ארבע דאגות קיומיות
פתרון חידת המשמעות – פרק ד
החיים קוראים לנו.. לא נענה? 

Leave a Reply