האדם מחפש משמעות – מוטיבים מרכזיים

מאת: דרור שקד

הלוגותראפיה של פרנקל העלתה על נס את גישת הטיפול באמצעות החיפוש אחר משמעות.

ספרו של ויקטור פרנקל “האדם מחפש משמעות” מניח בסיס לנושאים כגון , מהות החיים, פשר הקיום, סבל, ריק קיומי, סבל, אהבה, תקווה, חלומות ודמיון, זויות מבט אל הטבע, אמונה, חוש אחריות , אולם הספר שם דגש בעיקר על חירותו וחופש הבחירה של האדם לבחור את עמדתו גם בתנאים ובמצבים קשים.

על פי פראנקל ברגע שהאדם ימלא לעצמו את הריק הפנימי שלו וימצא משמעות לחייו בדבר שאליו יוכל להתכוון ולחתור אזי יוכל אותו אדם להתעלות מעבר לתנאי חייו ולהחליט אם יקבל את דינם של הדברים-וייכנע, או יעמוד מולם ויעצב להם משמעות אשר תמלא את ליבו, תהווה בסיס ותקנה ערך לקיומו בעולם.

בהיותו במחנות הריכוז הנאציים מצא פרנקל את עצמו בהווייתו העירומה בלבד, ללא הוריו וללא אשתו שנרצחו במחנות הגז, ולמעשה פרט לאחות אחת כל בני משפחתו ניספו במחנות. וכאן בדיוק עולה השאלה כיצד אדם זה שאבד לו כל מה שהיה לו, שסבל ברעב ובקור בסביבה אכזרית ועם מתח תמידי שמא צפויה שעתו להישמד, איך אדם כזה יכול היה למצוא טעם בחיים ולהיאבק עליהם.

הפילוסוף ניטשה יצק למעשה את המוטיב המרכזי של הספר ויש שיאמרו של הלוגותרפיה עצמה באומרו ” מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך “. על פי פרנקל כדי לרצות לחיות זקוק האדם למשהו שעבורו כדאי לחיות, וככל שניתן היה זה הכרחי לתת איזו סיבה ומטרה לחיינו על מנת לעמוד ב “איך” של תכונת החיים ובסבל הנלווה אליהם.

הספר מביא לקוראים את חיי המחנה והנה מספר ציטוטים מתוכו המתייחסים לנושאים שונים מתוך הוויותו של פראנקל במחנה

 על מזון ושאר תבשילים

“מה הם הנושאים שהאסיר היה מרבה לחלום עליהם? לחם, עוגה, סיגריות ואמבטיות חמות ונעימות. כיון שנבצר ממנו למלא משאלות לב פשוטות אלה ביקש את מילוין בחלומות.

“מטבע הדברים, בשל מידת תת התזונה שלקו בה האסירים, הייתה התשוקה למזון הדחף הפרימיטיבי העיקרי, הציר שעליו סבבו כל חיי הנפש”

הבה נתבונן אל רוב האסירים בשעה שנזדמנו יחד לעבודה- במקרים כאלה הייתה נפתחת מיד שיחה בענייני אוכל. אחד היה שואל את שכנו מה התבשילים החביבים עליו ביותר? מיד היו מגלגלים במתכונים ומתכננים את התפריט לקראת היום שיתראו שוב- אותו יום רחוק, אחרי השחרור והשיבה הביתה. שעה ארוכה היו מספרים באותם מעדנים שלעתיד לבוא. מתארים אותם לפרטי פרטיהם”

 על זיכרונות וילדות

“בשעה שהועברתי מאושוויץ אל מחנה דאכאו, סמוך לחצות הלילה עברנו באחת מתחנות הרכבת של וינה. עמדנו לחלוף על פני הרחוב שבו נולדתי, על פני הבית שבו גרתי שנים רבות, למעשה עד שנאסרתי.

הבטתי דרך אשנב מסורג על החוץ, עיני תפסה מראות ערטילאים של עיר מולדתי. עמדה בי הרגשה ברורה כי אני רואה את הרחובות, את הכיכרות ואת הבתים של ימי ילדותי בעיניו של בר מינן אשר שב מעולם אחר ומשקיף על עיר רפאים”

“בדמיוני והנה אני נוסע באוטובוס, פותח את הדלת הראשית של דירתי, משיב על צלצולי הטלפון, מדליק חשמל, פעמים רבות סבבו  מחשבותיי על פרטים שכאלה. והזיכרונות הללו היה בהם כדי להפעימני עד דמעות”

 על הומור

“הנה כי כן נהרסו אחת אחת האשליות שעדיין השתעשעו בהן אחדים מאתנו, אך פתאום, שלא כצפוי, תקף על רובנו איזה חוש הומור זעום, ידענו כי שוב לא היה לנו להפסיד כלום חוץ מחיינו העירומים עד כדי גיחוך.

כשהתחילו המים זורמים מן המקלחות, התאמצנו כולנו להתבדר, לצחוק לעצמנו ולצחוק איש לרעהו.

אחרי ככלות הכל מים, מים ממש זרמו מן המזלפים”

הניסיון לפתח חוש הומור ולראות דברים באור הומוריסטי היה בבחינת להטוט שאדם לומד בשעה שהוא מסגל לו את אומנות החיים. על פי אומנות חיים זו אפשר לנהוג גם במחנה ריכוז, על אף הסבל הממלא את ההוויה כולה רגע רגע ושעה שעה.

” גם חוש הומור לא היה חסר במחנה, כמובן רק נצנוצים קלים של חוש הומור, כי ההומור עשוי להתקיים מעל כל סיטואציה. ולו לשניות ספורות. לימדתי את חברי כיצד לפתח חוש הומור, הצעתי לו שנבטיח זה לזה לבדות יום יום סיפור מבדח אחד לפחות”

 על אהבה

“באחת הפעמים דשדשנו בחשיכה לאורך הדרך כשאנו מדלגים על אבנים גדולות ומתבוססים בשלוליות נרחבות ובכפור אימים, האיש שצעד על ידי לחש לי: אילו הנשים שלנו יכלו לראותנו עכשיו! דברים אלה עוררו ברוחי הרהורים על אשתי, המשכנו לדשדש תוך כדי שאנו תומכים איש ברעהו ולא נאמרה מילה בינינו, אך שנינו ידענו: כל אחד מאתנו מהרהר באשתו, יש והסתכלתי בשמיים שכוכביהם היו דועכים אולם רוחי דבקה בדמות אשתי וציירה את קוויה בחדות מפליאה. שמעתי אותה משיבה לשאלותיי, ראיתי את חיוכה, את מבטה המעודד, ואחת היא אם היה ממשי או לא- היה מזהיר אותו כוכב באורו אותה שעה יותר מן השמש העולה”

 “האמת- שהאהבה היא המטרה הסופית והנעלה ביותר אשר אליה ישאף האדם. אותה שעה עמדתי על פשר הסוד העמוק ביותר שעשויות לגלות שירת האדם ומחשבת האדם ואמונתו: האדם נושע על ידי האהבה ובאהבה. נוכחתי לדעת כי אדם שלא נותר לו כלום בעולם הזה עדיין מסוגל לדעת טעם של אושר, ולו לרגע קל, בהתבוננו אל דמות הנפש האהובה עליו” האהבה מפליגה הרחק מעבר להתגלמות הגופנית של הנפש האהובה. היא מוצאת את משמעותה העמוקה ביותר בהווייתה הרוחנית, והשאלה אם אותו אדם חי או איננו חי ניטלה ממנה משמעותה בכמה אופנים- העצמה זו של החיים הפנימיים הניחה לאסיר להימלט אל העבר ובכך סייעה לו למצוא מחסה מפני הריקנות, השיממון והדלות הרוחנית של הווייתו.

“אדם המכיר באחריותו לנפש אחרת המצפה לו באהבה, לעולם לא יהיה מסוגל להתאבד”

על יופיו של הטבע

“ככל שגברה האינטנסיביות של חייו הפנימיים של האסיר, חש גם ביופיים של האומנות ושל הטבע כאשר לא חש בהם מעודו. בהשפעתם אף שכח לפרקים את נוראות חייו. אילו ראה מישהו את פנינו בשעה שהיינו נוסעים מאושוויץ אל מחנה באווארי ומסתכלים בהרים על פסגותיהם המנצנצות באור שקיעת החמה מבעד לאשנבים המסורגים לא היה מאמין מעולם, כי אלה פניהם של בני אדם שנואשו מכל תקווה לחיים ולחירות. אף על פי כן- ואולי משום כך דווקא-הלכנו שבי אחרי יופיו של הטבע, שזמן כה רב חשנו בחסרונו.

גם במחנה קרה לעיתים שאסיר העיר את לב חברו על מראה של שקיעת השמש בעד העצים הנישאים של יערות באוואריה, בקתות הטיט האפורות היו ניגוד עמוק לצבעים העזים למן הכחול ועד לאדום העמוק כעין הדם, ואז בשעה זו אמרו האסירים איש לרעהו: “כמה יפה יכול היה העולם להיות”

במקרה אחר נדברתי עם אישה צעירה שידעה כי היא עומדת למות תוך ימים ספורים, אך רוחה הייתה טובה עליה על אף ידיעתה זו ואז הצביעה החוצה ואמרה: “עץ זה שכאן הוא ידידי היחיד בבדידותי” בעד החלון יכלה לראות רק ענף אחד של עץ ערמונים ובענף היו שני ניצנים, “פעמים רבות אני מדברת אל העץ הזה” אמרה לי.

 נדהמתי ולא ידעתי איך לקבל את דבריה. האם הזתה הזיות? האם ראתה מחזות שווא? בחרדה שאלתי האם העץ ענה לה? ומה ענה לה? ענתה “הוא אמר לי, אני פה- אני פה- אני החיים, חיי הנצח”

 “יום אחד, כמה ימים לאחר השחרור, הייתי מהלך בין נאות דשא מלבלבים אל עבר העיירה הקרובה למחנה. עפרונים חגו בשמיים ושמעתי אותם פוצחים ברינה, סביבי לכל מלוא העין לא היה איש. לא היה דבר זולת הארץ והשמיים הרחבים, שירת  הציפורים והמרחב הגדול.

עמדתי על עומדי, הסתכלתי סביב, נשאתי עיני אל השמיים- ואחר כרעתי על ברכיי. באותו רגע לא ידעתי הרבה על עצמי ועל העולם- רק פסוק אחד היה מהדהד ברוחי, פסוק אחד ויחיד “מן המיצר קראתיך יה, ענני במרחביה”

לא אזכור עוד, כמה זמן כרעתי ברך ושיננתי פסוק זה, אך יודע אני, כי ביום ההוא, בשעה ההיא, החלו חיי החדשים. צעד צעד הלכתי קדימה עד כי שבתי והייתי ייצור אנוש.

 על אחריות בחירה וחירות

“האם אסיר במחנה ריכוז נתון כולו ללא מנוס להשפעת סביבתו? במקרה זה הסביבה היא חיי המחנה, אך מה בדבר חירות האדם? בהתנהגותו ובתגובתו על סביבה נתונה – כלום אין שום חירות רוחנית? האמנם נכונה היא אותה תיאוריה המבקשת כי נאמין, שהאדם איננו אלא מוצר של גורמים רבים, גורמי תנאים וסביבה- בין ביולוגיים, בין פסיכולוגיים ובין סוציולוגיים?

כלום אין בידו חופש הבחירה של פעולה נוכח נסיבות אלה?

ניסיון חיי המחנה מורה לנו כי יש בידי האדם חופש בחירת פעולה. אפשר היה לגבור על האפאתיה, לדכא את הרגיזות, ולשמור על שארית של חירות רוחנית של עצמאות המחשבה, אף בתנאים נוראים אלה של עקה נפשית וגופנית”

 “אנחנו שחיינו במחנות ריכוז זוכרים את האנשים אשר היו עוברים מצריף לצריף כדי לעודד את רוחם של אחרים, כדי לפרוס להם מפרוסת לחמם האחרונה, אולי הם היו מעטים אך די בהם להוכיח , כי אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש- לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימת, לבור את דרכו, ותמיד היו הזדמנויות לבחירה. יום יום, שעה שעה, נקראת לחתוך הכרעות, הכרעות שקבעו, אם תיכנע או לא תיכנע לכוחות שאיימו לשלול ממך את עצם ישותך, את חירותך הפנימית, שקבעו אם תהיה או לא תהיה כדור משחק בידי הנסיבות, אם תוותר על חירותך ועל הדרת כבודך ותתגלגל בדמות האסיר הטיפוסי, בסופו של חשבון מתברר, כי האסיר נהפך למה שהיה מתוך הכרעה פנימית, ולא רק עקב תנאי המחנה. יכול אדם לקיים את הדרת כבוד האדם שלו גם במחנה ריכוז, גם בתנאים הקשים ביותר, ואפשר שיישכח את הדרת כבודו ויהפך לחיה.

“שני גזעי אדם בלבד היו בעולם הזה- גזע האדם ההגון וגזע האדם שאינו הגון. אתה מוצא שניים אלה בכל מקום ומקום, חודרים הם לכל שדרות החברה, שום חבורה של בני אדם אינה כולה אנשים הגונים או כולה אנשים לא הגונים. מבחינה זו שום קבוצה אינה “טהורת גזע” ולכן אפשר היה למצוא לפעמים אדם הגון גם בין זקיפי המחנה”

 על אמונה ותקווה

“אסיר שאבדה אמונתו בעתיד- בעתידו- גורלו נחתם. משאבדה אמונתו בעתיד, בטלה גם אחיזתו הרוחנית, הוא נדרדר וסופו ניוון הגוף והנפש.

אוי לו למי ששוב לא ראה פשר בחייו, לא מטרה, לא תכלית, ומשום כך שוב לא ראה טעם להוסיף ולחיות. גורלו נחרץ מהרה. מה שהיה דרוש באמת, היה שינוי יסודי ביחסנו אל החיים.

צריכים היינו ללמוד בעצמנו וללמד את האנשים המיואשים, כי בעצם לא הייתה חשיבות למה שאנחנו קיווינו לקבל מן החיים אלא למה שביקשו החיים לקבל מאיתנו. חיים פירושם, בסופו של דבר, נטילת אחריות למציאת התשובה הנכונה על בעיותיו של אדם וקיום התפקידים שהם מעמידים בלי הרף לפני כל יחיד ויחיד.

” אובדן של תקווה ואמונה עלול להיות קטלני במחנה. שיעור התמותה במחנה בשבוע שבין חג המולד 44 לבין ראש השנה הנוצרית 45 היה גדול לא משום הרעה בתנאי המזון ולא משום מגיפות חדשות. הסיבה הייתה שרוב האסירים השתעשעו בתקווה ואמונה תמימה כי בחג המולד המיוחל ישובו לבתיהם, ככל שהתקרב התאריך המיועד והמלחמה לא נגמרה רפתה רוחם של האסירים ואכזבה תקפה עליהם. דבר זה השפיע על כוח התנגדותם ורבים מהם מתו”

כפי שאמרנו קודם- כל ניסיון להשיב לאסיר המחנה את כוחו הפנימי  צריך היה להציב לפניו איזו מטרה לעתיד. זה הלמה של ניטשה, ואת האיך אפשר לשאת רק כשיש למה.

 ” אסיר המחנה התיירא מקבלת החלטות ומנטילת כל יוזמה, הוא נהג כך משום שחש כי הגורל שולט בבני אדם וכי אל להם לנסות כוחם ולהשפיע עליו, אלא מוטב שיניחו לגורל להתגלגל כחפצו. (עמ’ 75-78)

לעיתים היה צורך בהחלטת בזק, הכרעות שפירושן בחירה בחיים או במות.

בריחה זו מעול האחריות בלטה כאשר האסיר היה צריך לקבל החלטה האם לברוח או לא? אף אני התנסיתי בעינויים אלה, וכאשר הייתה לי שעת כושר לברוח אספתי את כל מיטלטליי, שמתי בתוך תרמיל וערכתי ביקור חטוף אחרון אצל החולים שלי. אנוס הייתי לשמור בסוד את כוונתי לברוח, אך החולה ניחש ושאלני: ” גם אתה מתכוון להסתלק?”  הכחשתי. לאחר סיבוב בין החולים חזרתי אליו שוב, הפעם קידמני מבט מיואש, ואיך שהוא חשתי מבט זה כהטחת אשמה בי. פתאום החלטתי לקחת את גורלי שוב בידי, יצאתי מן הצריף ואמרתי לידידי זה שהתכוונתי לברוח עימו כי לא אוכל ללכת עימו כיון שגמרתי אומר להישאר עם החולים שלי.

באותה השנייה סרה מעליי אותה הרגשה “לא נוחה”. לא ידעתי מה יביאו עימם הימים הקרובים, אך אני זכיתי באיזו שלווה פנימית שלא ידעתי כמותה קודם. חזרתי אל הצריף, אל החולים שלי והשתדלתי להשקיט את רוחם ההוזה הזיות.

אדם המכיר באחריותו לנפש אחרת המצפה לו באהבה, או באחריותו לעבודה שלא נשלמה, לעולם לא יהיה מסוגל להתאבד. הוא יודע את “הלמה” של קיומו ויוכל לעמוד כמעט בכל “איך”

” התעניינותם של האסירים בענייני דת- ככל שהתפתחה -הייתה כנה מאד, וקשה לשער התעניינות כנה ממנה. עומקה ועוצמתה של האמונה הדתית הפתיעו והפעימו לא אחת אסירים חדשים. רושם עז ביותר עשו תפילות מאולתרות, תפילת היחיד או תפילה בציבור- שנערכו בפינה של צריף או בחשכת משאית הבקר הנעולה שבה הוחזרנו ממקום העבודה הרחוק, עייפים, רעבים וקפואים.

 על אומנות יצירה

ניסיתי לרכוש את אמונו של אחד האסירים הוותיקים, קרבתי אליו בחשאי, הצבעתי על גליל נייר בכיס הפנימי של מעילי ואמרתי לו : ” הבט, זהו כתב היד של ספר מדעי. אני יודע מה שתאמר לי, שראוי לי להיות שמח בחלקי שהצלתי את נפשי, שזו מנת הגורל  הטובה ביותר שאני יכול לצפות לה. אבל איני רואה ברירה לעצמי. עליי לקיים כתב יד זה בכל מחיר!  בו  טמון  מפעל חיי אתה מבין?

“חרף הפרימיטיביות הגופנית והנפשית שהייתה טבועה בהכרח בחיים שבמחנה ריכוז היה מקום להעמקת חיי הרוח. אסירים שנתייסרו בייסורים קשים תמיד יכלו לפרוש מסביבתם הנוראה אל חיי עושר פנימי וחירות רוחנית. והיא שנתנה להם עמידה בפני הקשיים ומצוקות היום.

“הזכרתי למעלה את האומנות, וכי יש דבר כזה במחנה ריכוז? התשובה על כך תלויה במה שאתה רוצה לקרוא בשם אומנות. מפעם לפעם היו מאלתרים מעין הצגת קבארט, היו מפנים צריף לשם כך, מקרבים זה לזה כמה ספסלי עץ, ועורכים תוכנית. האסירים באו לשם כדי לצחוק קצת ואולי כדי לבכות מעט. על כל פנים  באו כדי לשכוח! היו שירים, פזמונים ובדיחות. האסירים באו לראותם גם אם הפסידו בשל כך את מנת האוכל היומית. בעוד חילקו לנו אוכל בהפסקת הצהריים  עלה אחד האסירים על ספסל ושר לנו אריות איטלקיות. נהנינו מן השירים.

“לעולם לא אשכח איך התעוררתי משינה עמוקה של אפיסת כוחות לקול צלילי המוסיקה, ולפתע התחיל כינור מזמר טנגו עצוב. הכינור בכה, ומשהו מישותי בכה עימו שכן אותו יום מלאו 24 שנים לאשתי.

“אדם המכיר באחריותו לעבודה שלא הושלמה  למשל אותו מדען שכתב ספרים שטעונים היו השלמה וששום אדם לא יכול היה לעשות זאת במקומו-אדם כזה לעולם לא יהיה מסוגל להתאבד. הוא יודע את “הלמה” של קיומו, ויוכל לעמוד כמעט בכל “איך”.

 על ריק קיומי

העצמה זו של החיים הפנימיים הניחה לאסיר להימלט אל העבר ובכך סייעה לו למצוא מחסה מפני הריקנות. השיממון והדלות הרוחנית של הוויתו. משניתנה רשות לדמיון, השתעשע האדם במאורעות מימים עברו ולאו דווקא במאורעות חשובים אלא בפכים קטנים ודברים של מה בכך.

“חיים פעילים מזמנים לאדם אפשרות להגשים ערכים בחיי יצירה, חיים סבילים של הנאה נותנים לאדם את האפשרות להגיע לסיפוק מתוך חוויות של יופי, אומנות או טבע, אך יש תכלית גם בחיים הריקים כמעט מיצירה או הנאה. חיים שנותרה בהם רק אפשרות אחת להתנהגות מוסרית נעלה: היינו, ביחסו של אדם אל הווייתו, הוויה מוגבלת על ידי כוחות חיצוניים, חיי יצירה וחיי הנאה סגורים בפניו. אך יש משמעות לא רק לכוח  יצירה והנאה. אם יש בכלל טעם לחיים, צריך שתהא משמעות גם לסבל, אין שלמות לחיים בלי הסבל. הדרך שבה אדם מקבל עליו את גורלו ואת כל הסבל הכרוך בו, הדרך שבה הוא נושא את צלבו, נותנת לו הזדמנויות למכביר- אף בתנאים הקשים ביותר- להוסיף לחייו משמעות עמוקה יותר. (עמ’ 87)

 על משמעות הסבל

הנושא המרכזי בספרו של פרנקל הוא משמעות הסבל, לחיות- פירושו לסבול! להתקיים- פירושו למצוא פשר לסבל. אם יש בכלל תכלית לחיים, צריך שתהיה תכלית לסבל ולמוות. אך איש לא יוכל לדעת מהי תכלית זו. כל אחד ואחד צריך לגלות את הדבר בעצמו, ואם יצליח- יוסיף לגדול חרף כל צרותיו.

 ” דוסטוייבסקי אמר פעם “יש רק דבר אחד שאני פוחד מפניו-שלא אהיה ראוי לסבלי.” (עמ’ 86)

“אך יש משמעות לא רק לכוח  יצירה והנאה. אם יש בכלל טעם לחיים, צריך שתהא משמעות גם לסבל אין שלמות לחיים בלי הסבל. הדרך שבה אדם מקבל עליו את גורלו ואת כל הסבל הכרוך בו, הדרך שבה הוא נושא את צלבו, נותנת לו הזדמנויות למכביר- אף בתנאים הקשים ביותר- להוסיף לחייו משמעות עמוקה יותר”  אפשר שיעמדו בו הדרת כבודו , אומץ רוחו ואהבת הבריות שבו, ואפשר שבמלחמת הקיום המרה הזו ישכח את הדרת כבודו כאדם וייהפך לחיה. במצבים אלה הסיכוי הניתן לאדם לנצל את האפשרות ולהשיג ערכים מוסריים, או לוותר עליהן, והיא הנותנת, אם ראוי הוא לסבלו או אינו ראוי. רק בני אדם מעטים מסוגלים להתעלות לרמה מוסרית כה גבוהה כזו, אך מספיק מקרה אחד שיש בו להוכיח כי כוחו הפנימי של האדם עשוי לרוממו על פני גורלו החיצוני. אנשים אלה לא מצויים רק במחנות ריכוז, בכל אתר ואתר האדם ניצב מול הגורל, מול הסיכוי להשיג משהו בכוח סבלו” (עמ’ 77-78)

” שומה על אדם שיווכח לדעת, כי הסבל הוא מנת גורלו, שיקבל את סבלו כתפקיד המוטל עליו, כתפקידו היחיד והייחודי. יהיה עליו להודות בעובדה שאפילו בסבלו הוא ייחודי ובודד ביקום. איש לא יוכל לגאול אותו מסבלו, או לסבול במקומו. שעת הכושר המזומנת לו. האחת והיחידה היא בדרך שבה הוא נושא בעולו.( עמ’ 99)

 ” הסבל הפך לתפקיד שלא רצינו להתנכר לו, עמדנו על האפשרויות הגנוזות בו להישגים. המשורר רילקה כתב : כמה מדורי סבל צריך האדם לעבור! רילקה דיבר על הסבל שיש לגבור עליו, כדרך שאחרים מדברים על מלאכה שצריך לעשותה. הרבה מדורי סבל היה עלינו לעבור, לכן מן הצורך היה שנאזור כוח לעמוד בפני מלוא שיעור הסבל” ( עמ’ 100)

” סיפרתי לחולים על פשר החיים, אמרתי להם שיש מי שמשקיף עלינו מלמעלה בשעות קשות- ידיד, אישה, אדם חי או מת, אלוהים- והוא מצפה כי לא נאכזב אותו. ודאי הוא מקווה למצוא אותנו נושאים את סבלנו בגאון- ולא בצורה עלובה, ויודעים איך למות! חולים אלה הודו לי בעיניים דומעות” (עמ’ 105)

פעמים רבות נזכרתי במילים אלה לאחר שהתוודעתי אל אותם קדושים מעונים אשר סבלם ומותם העידו על העובדה, כי החירות הפנימית אין לה בטלה עולמית. אפשר לומר כי הם היו ראויים לסבלם- הדרך שבה נשאו את סבלם, הייתה הישג נפשי אמיתי. חירות רוחנית – שאין לשלול אותה מן האדם- היא שנותנת משמעות ותכלית לחיים.

אודות דרור שקד

דרור שקד
דרור שקד, לוגותרפיסט, מנחה ויועץ, מפתח תכנים בתחום לוגותרפיה ומשמעות בחיים. מחבר הספר "מבטים נסתרים" ומנהל אתר "בלוגותרפיה"

אחרים קראו גם את :

לוגותרפיה אדם מחפש משמעות

לוגותרפיה – היבטים תיאורטיים ומחקרי שדה בישראל

לוגותרפיה – היבטים תיאורטיים ומחקרי שדה בישראל מאמר מאת:  פרופ’ משה אדד – החוג לקרימינולוגיה …

כתיבת תגובה