• מהו הצעד הראוי ?

    כשם שבשחמט אין צעד אחד שהוא הטוב במהלכים , כך גם בחיים

  • על טיפול לוגותרפי

    המטפל נדרש להימצא באותה סירה רעועה יחד עם המטופל שלו , ובו בזמן עליו לעמוד על חוף מבטחים ולעודד אותו

  • על התגברות והתעלות

    היות אדם פירושו להתפתח ולהתעלות מעל ומעבר לעצמנו.. פירושו להשתייך ולהתכוון למישהו או למשהו

  • על רגשות

    הרגש יכול להיות רגיש, בהרבה מיכולתו של השכל להיות הגיוני

  • על אחריות

    החיים הם נטילת אחריות למציאת התשובה הנכונה על בעיותיו של אדם

  • על מוסריות

    מוסריות אמיתית מתחילה רק כשמחליטים לפעול למען מישהו או משהו ,ולא רק למען עצמנו. גם לא למען מצפון נקי

  • בין יחיד לחברה

    שום אדם אין לו זכות לעשות עוול, גם אם נעשה לו עוול

ציטוטים

ציטוטים

אהבה
    • באהבה הזוכה להענות, שבה האחד רוצה להיות ראוי בעיני האחר או להפוך להיות כפי שהאחר רואה אותו, נוצר תהליך דיאלקטי, שבו האוהבים מדרבנים איש את רעהו להגשים את האפשרויות שלהם, כלומר: להיות חופשיים.(הרופא והנפש, פרנקל, 2010)
    • "האמת שאהבה היא המטרה הסופית והנעלה ביותר אשר אליה ישאף האדם" (פרנקל, 1970).
    • הסוד העמוק ביותר שעשויות לגלות שירת האדם ומחשבת האדם ואמונתו: האדם נושע על-ידי האהבה ובאהבה / פרנקל 1970 
    • אשרי המלאכים המתבוננים לעד באהבה אֶל הוד ותפארת אין-קץ
    • בתוך בדידות אין קץ, כשאדם אינו יכול להתבטא בפעולה של ממש, כשהישגו היחידי עשוי להצטמצם בקבלת עול יסורים בדרך הנאותה – בדרך מכובדת, במצב כזה יכול אדם לזכות מילוי משאלותיו מתוך הסתכלות אוהבת בדמות הנפש היקרה לו, אשר הוא נושא בלבבו.
    • מתוך התמסרות ל"אתה" האוהב זוכה בהעשרה פנימית החורגת מעבר ל"אתה" הזה.
    • האמת שאהבה היא המטרה הסופית והנעלה ביותר אשר אליה ישאף האדם
    • האהבה מפליגה הרחק מעבר להתגלמות הגופנית של הנפש האהובה. היא מוצאת את משמעותה העמוקה ביותר בהוויתה הרוחנית , ביישות הפנימית
    • האהבה מגלה בנאהב את האפשרויות הטמונות בו ואשר לא מומשו עדיין, אפשרויות אלה הן ייחודיות , ולכן אי אפשר להבין אותן בהיגיון הצרוף (פאברי, 1983)
    • פרנקל  מגדיר את האהבה כיכולת להבחין בייחודיות של האחר, כולל היכולת הגלומה בו אשר אולי אין הוא מודע לה , והיכולת לעזור לאחר לממש יכולת זאת (פאברי, 1992)
    • שום אדם לא יירד לעומק מהותו של אדם אחר, אלא אם הוא אוהב אותו. מעשה האהבה הרוחני מניח לו לראות את הקווים והתגים המהותיים שבאדם האהוב. ויתרה מזו: רואה הוא את הסגולות הגנוזות בו, שעדיין לא הגיעו ליד הגשמה, אך מן הראוי שיתגשמו.
    • האהבה מפליגה הרחק מעבר להתגלמות הגופנית של הנפש האהובה. היא מוצאת את משמעותה העמוקה ביותר בהווייתה הרוחנית, ביישות הפנימית. השאלה אם אותו אדם מצוי או אינו מצוי עכשיו, אם הוא חי או איננו חי, ניטלת ממנה משמעותה באופן מן האפנים
    • נוכחתי לדעת, כי אדם שלא נותר לו כלום בעולם הזה, עדיין מסוגל לדעת טעם אושר, ולו לרגע קל, בהתבוננו אל דמות הנפש האהובה עליו
    • האהבה היא הדרך היחידה לתפוס את הזולת בפנימיותו. שום אדם לא ירד לעומק מהותו של אדם אחר, אלא אם כן הוא אוהב אותו. מעשה האהבה הרוחני מניח לו לראות את התווים והתגים המהותיים שבאדם האהוב, ויתרה מזו: רואה הוא את הסגולות הגנוזות בו , שעדיין לא הגיעו לידי הגשמה, אך מן הראוי שיתגשמו. ולא עוד, אלא באהבתו זו מאפשר האדם האוהב לאדם האהוב להביא סגולות גנוזות אלה לידי הגשמה. הוא מעמיד אותו על מה שיוכל להיות ועל מה שראוי הוא להיות, ועל ידי כך מתגשמת יכולת גנוזה זו.
    • החלטתי שאני רוצה שהיא תהיה אשתי. ולא משום שהייתה כזאת וכזאת, אלא משום שהייתה היא" (פרנקל, 2015).
    • מעשה-האהבה הרוחני מניח לו לראות את הקווים והתגים המהותיים שבאדם האהוב, ויתירה מזו: רואה הוא את הסגולות הגנוזות בו, שעדיין לא הגיעו לכדי הגשמה, אך מן הראוי שיתגשמו. ולא עוד אלא באהבתו זו מאפשר האדם האוהב לאדם האהוב להביא סגולות גנוזות אלו לידי הגשמה. הוא מעמיד אותו על מה שיוכל להיות ועל מה שראוי הוא להיות, ועל ידי כך מתגשמת יכולת גנוזה זו.
    • הבחירה במשמעות היא בחירה באהבה וההפך. האהבה כמו המצפון היא אי רציונלית ואינטואיטיבית
    • רוחי דבקה בדמות אשתי וציירה את קוויה בחדות מפליאה. שמעתי אותה משיבה על שאלותיי, ראיתי את חיוכה, את מבטה הגלוי והמעודד. מבטה – ואחת היא אם היה ממשי או לא – היה מזהיר באורו אותה שעה יותר מן השמש העולה… אדם שלא נותר לו כלום בעולם הזה, עדיין מסוגל לדעת טעם אושר, ולו לרגע קל, בהתבוננו אל דמות הנפש האהובה עליו
    • לדידו של פרנקל אין לצפות לאהבה ולא להציג אותה לראווה בפני כל. היא חומקת מפומביות בשל קדושתה, וסכנת החילול שלה נובעת מאובדן הבלתי אמצעיות המאפיינת אותה. היא מאויימת ע"י הפיכתה למושא בעיני אחרים ובעיני האדם עצמו כך שהייחוד המקורי עלול להעלם. האקזיסטנציאליות שלה עלולה להתמוסס לכלל עובדתיות גרידא. פרנקל מכנה זאת "הסתמת העצמיות" (פרנקל, 2010)
    • כשפסענו מיילים ארוכים, צועדים על גושי קרח, תומכים איש ברעהו, עוד פסיעה ועוד פסיעה, דבר לא נאמר, אך שנינו ידענו: כל אחד חשב על אשתו. מדי פעם התבוננתי ברקיע, שבו התעמעמו הכוכבים, ואור בוקר ורוד החל להופיע מאחורי מסך אפל של עננים, אך מוחי נצמד לדיוקן אשתי. ראיתי אותה בחדות לא טבעית. שמעתי את קולה עונה לי, ראיתי את חיוכה, את מבטה המעודד. המחשבה שיתקה אותי: בפעם הראשונה בחיי הבנתי את האמת שהושרה בידי משוררים רבים כל כך, הוכרה על ידי הוגים רבים כל כך, שהאהבה היא היעד הנשגב ביותר אליו יכול לשאוף אדם… בבדידות ובסבל גמורים, כאשר דבר לא נותר לאדם מלבד הכורח להמשיך ולעמוד בייסוריו, האהבה נותנת משמעות.
אחריות הכרעה
  • עלינו ליטול אחריות למה שבחרנו לעשות, למה שהחלטנו להפוך לחלק מן העבר, למה שחפצנו כי יבוא בשערי הנצח
  • בכל רגע ורגע אדם חייב להכריע , לשבט ולחסד, מה תהיה מצבת הזיכרון של קיומו.
  • אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי, מה אני? ואם לא עכשיו – אימתי? (מסכת אבות א, יד)
  • "חלופיות קיומנו בשום פנים אינה נוטלת ממנו את טעמו. אך בחלופיות זו מתגלה אחריותנו, שכן כל דבר מותנה בהגשמת האפשרויות שהן חלופיות ביסודן
  • חיה כאילו אתה חי פעם שניה , וכאילו עשית מקודם את אותן השגיאות שאתה עומד לעשות כעת
  • החיים הם נטילת אחריות למציאת התשובה הנכונה על בעיותיו של אדם וקיום התפקידים שהם מעמידים בלי הרף לפני כל יחיד ויחיד
  • אחריות ללא חופש לבחור את תגובותינו באופן חופשי, במצב נתון, היא רודנות, וחופש ללא אחריות פנימית הוא מצב המוביל לחרדה, לריק קיומי ולנוירוזה.
  • שלוש דרכים למציאת משמעות דרך אחריות:
    האחת היא תגובה למשמעויות הרגע בהתאם לערכי החברה או אם אינם באים בהלימה לערכינו ע"פ קול המצפון. השני, קבלת החלטות אחראיות כשיש אפשרות בחירה והאחרון הוא העדר תחושת אחריות כשהבחירה איננה בנמצא. (פאברי, 1992)
  • חיים פירושם, בסופו של דבר, נטילת אחריות למציאת התשובה הנכונה על בעיותיו של אדם וקיום התפקידים שהם מעמידים בלי הרף לפני כל יחיד ויחיד. תפקידים אלה – פשר החיים – שונים בכל אדם ואדם ובכל רגע ורגע. לפיכך אי אפשר להגדיר את פשר החיים באופן כללי. אין להשיב על שאלות בדבר פשר החיים בהצהרות כוללות.
  • החיים הם השואלים כל אדם ואדם. ואין הוא יכול לתת תשובה לחיים אלא ע"י מתן דין וחשבון על חייו. אין תשובה לחיים אלא בקבלת עול אחריות..עצם מהותו של קיום האדם
  • אם אתה צריך לקחת החלטה לעיתים אתה לא בטוח באמיתות שלה, אבל תעשה את זה בלב שלם
  • חיים פירושם נטילת אחריות למציאת התשובה הנכונה על בעיותיו של אדם וקיום התפקידים שהם מעמידים בלי הרף לפני כל יחיד ויחיד
  • כאשר מתברר חוסר האפשרות למצוא תחליף לאדם, אותה שעה מופיעה אחריותו של אדם להווייתו ולרציפותה בכל גדולתה (אדם מחפש משמעות)
  • אין תשובה לחיים אלא בקבלת עול אחריות. זו עצם מהותו של קיום האדם
  • על האדם להחליט, אם יגדיר את משימת חייו כקבלת אחריות כלפי החברה או כלפי מצפונו שלו
בחירה ונקיטת עמדה
  • אפשר ליטול מן האדם את הכול חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבור את דרכו.
  • שום מצב אינו חוזר על עצמו וכל מצב מחייב תשובה משלו בפעולה או בשעת כושר להתבוננות ולהגשים ערכים בדרך זו. פעמים יידרש אדם להסתפק בקבלת דין גורלו. כל מצב ומצב מצויין בייחודו ויש רק תשובה נכונה אחת על הבעיה שיוצר מצב מסוים 
  • האדם בסופו של חשבון מחונן בכוח ההגדרה העצמית.
  • "החוכמה היא שמשמעות הגורל טמונה בתגובותינו כלפיו” / לוקאס
  • בין הגירוי לתגובה ישנו מרחב. במרחב הזה בכוחנו לבחור את תגובתנו. בתגובתנו טמונים הצמיחה והחופש שלנו.
  • האדם בן חורין לבחור בין קבלת הצעה ובין דחייתה, היינו לקיים פשר בכוח או לאבד את זכותו בו
  • ודאי, האדם הוא יצור שהוצבו לו גבולות; חירותו מוגבלת. אין היא חירות מתנאים אלא חירות לנקוט עמדה כלפי התנאים
  • ניסיון חיי המחנה מורה לנו, כי יש בידי האדםחופש בחירת פעולה. מצויות דוגמאות רבות, מהן דוגמאות שיש בהן מיסוד הגבורה, המוכיחות לנו, כי אפשר היה לגבור על האפתיה, לדכא את הרגיזות. אדם מסוגל לשמור על שארית של חירות רוחנית, של עצמאות המחשבה.
  • תמיד היו הזדמנויות לבחירה. יום יום, שעה שעה, נקראת לחתוך הכרעות, הכרעות שקבעו, אם תיכנע או לא תיכנע לכוחות שאיימו לשלול ממך את עצם ישותך, את חירותך הפנימית: שקבעו אם תהיה או לא תהיה כדור משחק בידי הנסיבות
  • כאשר איננו יכולים עוד לשנות את המצב, אנו מאותגרים לשנות את עצמינו
  • שני גזעי בני אדם בלבד היו בעולם הזה- גזע האדם ההגון וגזע האדם שאינו הגון. אתה מוצא שניים אלה בכל מקום ומקום.. החיץ בין טוב לרע, החיץ החוצץ בין כל בני האדם, נוקב ויורד למעמקים ונראה אפילו בקרקעית התהום שנפערה על ידי מחנה הריכוז, במחנות הריכוז- במעבדה חיה זו ובמגרש ניסויים זה- ראינו אחדים מחברינו מתנהגים כחזירים, בעוד אחרים מתנהגים כקדושים. אפשרויות אלה ואלה גנוזות באדם. איזו מהן יגשים, דבר זה תלוי בהכרעות ולא בתנאים
  • ניסיון חיי המחנה מורה לנו, כי יש בידי האדם חופש בחירת פעולה. מצויות דוגמאות רבות, מהן דוגמאות שיש בהן מיסוד הגבורה, המוכיחות לנו, כי אפשר היה לגבור על האפתיה, לדכא את הרגיזות. אדם מסוגל לשמור על שארית של חירות רוחנית, של עצמאות המחשבה, אף בתנאים נוראים אלה של ערה נפשית וגופנית.
  • אנחנו שהיינו במחנות ריכוז, זוכרים את האנשים אשר היו עוברים בצריף לצריף כדי לעודד רוחם של אחרים, כדי לפרוס להם מפרוסת לחמם האחרונה. אולי הם היו מעטים אך די בהם להוכיח, כי אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבור את דרכו. ותמיד היו הזדמנויות לבחירה. יום יום, שעה שעה, נקראת לחתוך הכרעות, הכרעות שקבעו, אם תיכנע או לא תיכנע לכוחות שאיימו לשלול ממך את עצם ישותך, את חירותך הפנימית: שקבעו אם תהיה או לא תהיה כדור משחק בידי הנסיבות, אם תוותר על חירותך ועל הדרת כבודך ותתגלגל בדמות האסיר הטיפוסי. כשנתבונן מנקוד ראות זו אל תגובותיהם הנפשיות של אסירי מחנה ריכוז, על כרחינו יירא לנו לא רק כביטוי לתנאים פיסיים וסוציולוגיים מסוימים. קיום תנאים שונים, כגון חוסר שינה, מחסור במזון ולחצים נפשיים למיניהם, עלול להעלות את הרושם, שהאסירים מוכרחים היו להגיב בדרכים מסוימות. ולא היא. בסופו של חשבון מתברר, כי האסיר נהפך למה שהיה מתוך הכרעה פנימית, ולא רק עקב השפעות המחנה. מכאן שביסודם של דברים יכול כל אדם אף בנסיבות אלה, להכריע בעצמו, מה הוא יהיה – מן הבחינה הנפשית והרוחנית גם יחד. יכול הוא לקיים את הדרת כבוד האדם שלו גם במחנה ריכוז
הומור
  • הניסיון לפתח חוש הומור ולראות דברים באור הומוריסטי היה בבחינת להטוט שאדם לומד בשעה שהוא מסגל לו את אמנות החיים.. גם במחנה ריכוז, על אף הסבל הממלא את ההוויה כולה
  • אלמלא יכולתי לצחוק, לא הייתי מסוגל לשרוד.. צחוק עזר לי להתרומם אל מעל ומחוץ למצב הנורא בו היינו שרויים
  • ההומור הוא תופעה אנושית המאפשרת לאדם לראות כל מיני דברים בפרספקטיבה. ליצור מרחק בינו ובין מה שעליו להתמודד עמו. יתרה מכך, ההומור מאפשר לאדם להינתק מעצמו ובכך להשיג את מלוא השליטה האפשרית בעצמו

 

החיים קוראים לנו
  • מה שהיה דרוש באמת, היה שינוי יסודי ביחסנו אל החיים. צריכים היינו ללמוד בעצמנו וללמד את האנשים המיואשים, כי בעצם לא היתה חשיבות למה שאנחנו קיווינו לקבל מן החיים, אלא למה שביקשו החיים לקבל מאתנו
  • צריכים היינו לחדול מלשאול לפשר החיים ותחת זאת לראות את עצמנו כנשאלים על-ידי החיים יום-יום ושעה-שעה. ועלינו להשיב, לא בדיבור ולא בהרהור- אלא בפעולה נכונה ובהתנהגות נכונה
  • החיים הם השואלים כל אדם ואדם. ואין הוא יכול לתת תשובה לחיים אלא ע"י מתן דין וחשבון על חייו. אין תשובה לחיים אלא בקבלת עול אחריות..עצם מהותו של קיום האדם
  • לעולם לא מאוחר להתחיל למלא את חייכם במשמעות ולהבריא תוך כדי תהליך זה (לוקאס, 1998)
  • מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך (פראנקל מצטט את ניטשה "האדם מחפש משמעות" עמ' 97) (מקור המשפט מתוך הספר "דמדומי האלים" של ניטשה Nietzsche, F. W. (1968). Twilight of the idols. Penguin) ועל פי ויקיפדיה הוא מופיע גם בספרו של ניטשה "אנושי אנושי מדי"). להלן הציטוט באנגלית –  "He who has a why? to live for can bear almost any how?
השאיפה למשמעות לפשר
  • אין לך דבר בעולם שעשוי לעזור לאדם להתגבר אף על הגרוע מכל, כמו הידיעה שיש פשר לחייו.
  • היחיד זקוק לחברה כדי להעניק משמעות לקיומו, גם החברה מצדה זקוקה לקיומו האינדיווידואלי כדי לזכות במשמעות
    צריכים היינו לחדול מלשאול לפשר החיים ותחת זאת לראות את עצמנו כנשאלים על-ידי החיים יום-יום ושעה-שעה. ועלינו להשיב, לא בדיבור ולא בהרהור- אלא בפעולה נכונה ובהתנהגות נכונה
  • צריכים היינו לחדול מלשאול לפשר החיים ותחת זאת לראות את עצמנו כנשאלים על-ידי החיים יום-יום ושעה-שעה. ועלינו להשיב, לא בדיבור ולא בהרהור- אלא בפעולה נכונה ובהתנהגות נכונה
  • אסור לנו להסס מלהטיל על אדם את התפקיד להגשים פשר פוטנציאלי. רק בדרך זו אנו מעוררים את שאיפתו לפשר מחביונה
  • השאלה איננה: האם יש לי או אין לי , אלא: להיות או לחדול. החיפוש אחר רווח מוחלף בחיפוש אחר משמעות (לוקאס, 1995)
  • לעולם לא מאוחר להתחיל ולמלא את חייכם במשמעות ולהבריא תוך כדי תהליך זה (לוקאס, 1998)
  • אנו יכולים לגלות פשר זה בחיים בשלוש דרכים שונות: א. בעשיית מעשה, ב. בהתנסות בחוויה של ערך, ג. בסבל.
  • השאיפה לפשר היא ברוב בני האדם לא בגדר אמונה אלא עובדה.
  • לוגוס הוא מילה יוונית שפירושה: 'משמעות', 'פשר'. לוגותרפיה … מרכזת את עיוניה במשמעות ההוויה האנושית וכן בחיפושי האדם אחר משמעות זו
  • שאיפתו של האדם לפשר היא כוח ראשוני ולא 'שכלון שניוני' בלבד של דחפים אינסטינקטיביים, פשר זה הוא ייחודי וסגולי בכך שרק הוא עצמו חייב ויכול למלאו. רק בדרך זו הוא לובש משמעות שיש בה כדי למלא את שאיפת האדם לפשר.
  • אין אנו ממציאים את פשר קיומנו, אלא בעצם – רק מגלים אותו
  • הצמא הוא ההוכחה הניצחת ביותר לקיומם של מים
  • שאיפתו של האדם לפשר היא כוח ראשוני ולא ”שכלון שניוני” בלבד של דחפים אינסטקטיביים, פשר זה הוא ייחודי וסגולי בכך שרק הוא עצמו  חייב ויכול למלא. רק בדרך זו הוא לובש משמעות שיש בה כדי למלא את שאיפת האדם לפשר
  • בספרו השאיפה למשמעות: בעידן שבו דומה כי עשרת הדיברות מאבדים את תקפותם הבלתי מעורערת, האדם צריך ללמוד יותר מתמיד, להקשיב לעשרת אלפי הדיברות הנובעים מעשרת אלפי המצבים הייחודיים החוברים לכלל החיים. עליו לפנות את מצפונו ולבטוח בו.
  • הסמים מעניקים לנו אשליה של משמעות..
    ההתמכרות , שהיא צורה.. של רדיפה אחרי תענוג , מחטיאה.. את מטרתה .. ההתמכרות פותרת כביכול את בעיית חוסר המשמעות , מאחר שהעולם המעוות של המתמכר נראה לו כאילו הוא פתוח לממדים חדשים. אך השיבה למציאות היא מרה ביותר. המתמכרים חיים בעולם של אשליות , שהוא מסוכן ואף קטלני, והם אינם מבחינים במטרות האמיתיות שלהם. (לוקאס, 1998)
  • היכולת החד פעמית והיחידה במינה לחוש במשמעות הטמונה בכל מצב (פרנקל, 1985
  • פשר החיים שונה בכל אדם ואדם, בכל יום ויום, בכל שעה ושעה. לכן העיקר אינו בפשר החיים באופן כללי אלא בפשר הייחודי של חיי אדם ברגע נתון
  • קביעת משמעות לחיים עונה על השאלה ”מדוע אני קיים?” ומסייעת במימוש משמעות זו
  • משמעות החיים משתנה מאדם לאדם, מיום ליום, ומשעה לשעה. מה שחשוב לכן הוא לא משמעות החיים בכלליות, אלא המשמעות הספציפית של חיי האדם ברגע נתון
  • ויקטור פרנקל כותב שהחיפוש אחרי משמעות הוא במישור היומיומי הפשוט, בתגובה למצב הרגעי, ובקבלת מטלות החיים הפשוטות (פאברי, 1983)
  • שרירה וקיימת העובדה, שאפשר למצוא משמעות בכל התנאים, ואפילו בגרועים ביותר שאפשר להעלות על הדעת
  • צריכים היינו לחדול מלשאול לפשר החיים ותחת זאת לראות את עצמנו כנשאלים על-ידי החיים יום-יום ושעה-שעה. ועלינו להשיב, לא בדיבור ולא בהרהור- אלא בפעולה נכונה ובהתנהגות נכונה
  • "הפניה אל החיובי היא הפניה אל המשמעותי"/ לוקאס
  • "יכולתנו לגלות היבטים חיוביים אינה תלויה בהשפעות חיצוניות. החיובי טמון בנו. איננו יכולים לכפותו על אף אחד וגם איננו יכולים לקבל אותו מאף אחד" / לוקאס
  • לעולם לא מאוחר להתחיל ולמלא את חייכם במשמעות ולהבריא תוך כדי תהליך זה" (לוקאס, 1998)
  • "הלוגותרפיה מעמידה את האדם לפני פשר חייו ומכוונת אותו אליו" (אדם מחפש משמעות)
  • "פשר החיים שונה בכל אדם ואדם, בכל יום ויום, בכל שעה ושעה. לכן העיקר אינו בפשר החיים באופן כללי אלא בפשר הייחודי של חיי אדם ברגע נתון" (אדם מחפש משמעות)
  • חיים פעילים מזמנים לאדם אפשרות להגשים ערכים בחיי יצירה, ואילו חיים סבילים של הנאה נותנים לו את האפשרות להגיע לסיפוק מתוך חוויה של יופי, אמנות או טבע. אך יש גם תכלית בחיים ריקים כמעט מיצירה ומהנאה, חיים שנותרה בהם רק אפשרות אחת להתנהגות מוסרית נעלה: היינו, ביחסו של האדם אל הווייתו, הוויה מוגבלת על ידי כוחות חיצוניים, חיי יצירה וחיי הנאה סגורים בפניו. אך יש משמעות לא רק לכוח יצירה ולהנאה. אם יש בכלל טעם לחיים, צריך שתהא משמעות לא גם לסבל. הסבל כחלק בלתי נמחה של החיים, אף בדמותו של הגורל והמוות . אין שלמות לחיים בלי סבל. הדרך שבה אדם מקבל עליו את גורלו ואת כל הסבל הכרוך בו הדרך שבה הוא נושא את צלבו, נותנות ולו הזדמנויות למכביר- אף בתנאים הקשים ביותר- להוסיף לחייו משמעות עמוקה יותר. אפשר שיעמוד בו אומץ-רוחו, הדרת כבודות ואהבת הבריות שבו. ואפשר שבמלחמת הקיום המרה ישכח את הדרת כבודות וייהפך לחיה. כאן הסיכוי הניצב לפני האדם לנצל את האפשרויות להשיג את הערכים המוסריים, שעשויות להופיע במצב קשה- או לוותר עליהן. והיא הנותנת, אם ראוי הוא לסבלו או אינו ראוי
התגברות והתעלות
  • ככל שאדם שוכח את עצמו, הוא מוצא עצמו
  • אין לך דבר בעולם שעשוי לעזור לאדם להתגבר אף על הגרוע מכל, כמו הידיעה שיש פשר לחייו.
  • אלמלא יכולתי לצחוק, לא הייתי מסוגל לשרוד.. צחוק עזר לי להתרומם אל מעל ומחוץ למצב הנורא בו היינו שרויים
  • רק בני אדם מעטים מסוגלים להתעלות לרמה מוסרית גבוהה כזו. רק מעטים מן האסירים קיימו את חירותם הפנימית וקנו להם אותם ערכים שסבלם העמיד לפניהם. אך אם מצוי מקרה אחד בלבד ממין זה, הרי דיו להוכיח, כי כוחו הפנימי של האדם עשוי לרוממו על פני גורלו החיצוני.
  • הדרך שבה נשאו את סבלם, הייתה הישג נפשי אמיתי. חירות רוחנית זו – שאין לשלול אותה מן האדם – היא שנותנת משמעות ותכלית לחיים.
  • היות אדם פירושו להתפתח ולהתעלות מעל ומעבר לעצמנו.. פירושו להשתייך ולהתכוון למישהו או למשהו
  • כל זמן שהוא נוסע על המסלול , מתנהג מטוס כמו מכונית ; סגולותיו האמיתיות מתגלות רק כשהוא ממריא , לחלל התלת מימדי. והנמשל הוא שבן אדם הוא אמנם בעל חיים , אך הוא הרבה יותר מזה, מימד שלם יותר מבעל חיים. רק כשאנחנו מתעלים במימד הרוחני , נהפכים אנו לבני אדם במלוא מובן המילה.
  • לגבי פראנקל, המימד האנושי הוא מימד החופש : "לא חופש מתנאים" ביולוגיים, פסיכולוגיים או חברתיים; לא חופש מן אלא חופש ל- , "החופש לנקוט עמדה אמיצה כלפי מצב מסויים" (מתוך פסיכותראפיה ואקזיסטנציאליזם). ובכן , נעשים אנו בני אדם ממש, רק כאשר ממריאים אנו במימד החופש.
  • משמעות היא לא רק משהו שמתהווה מהקיום אלא משהו שמתעמת עם הקיום.
  • כוח ההתרסה של רוח האדם.. מאפשר לנו להתגבר על לחצי הסביבה ועל האינסטינקט שלנו, להתעלות על כל מצב שעלול גורלנו לגזור עלינו
זיקנה ובגרות
  • הזיקנה לא מחסלת את כוח החיות שלנו אלא מעצבת אותו מחדש.. גיליתי שכל אדם מזדקן או זקן מהווה עולם מיוחד , לפעמים עשיר מרגש, מקסים, ולפעמים דל ועצוב אך תמיד מעניין ומאלף (דוד גוטמן)
  • הרוגע יכול לשמש אידיאל שרצוי להשיגו, כדי לקבל את מה שהטבע בלאו הכי מכין לנו, וכדי לא לקצר את ימינו במו ידינו (דוד גוטמן, 2007)
  • בין המעלות היכולות להתפתח בזקנה נמצאים הרוגע ושלוות הנפש אשר רבים רואים בהם את המעלות הגדולות ביותר של הזקנה (גוטמן, 2007)
חופש חירות
  • לגבי פרנקל בני אדם, על אף שהם מושפעים מכל הגורמים האלה (ביולוגי, פסיכולוגי, חברתי), הם מחזיקים בשטחי חופש נרחבים , שבהם אין גורלם נקבע בכלל, ושבהם ניתן ליחיד לעמוד באומץ על שלו (פאברי, 1983)
  • אדם שהיה נתון זמן רב כל כך למועקה נפשית כה כבירה, ודאי שרוי בסכנה כלשהי לאחר שחרורו, בפרט אם השחרור ממועקה זו בא פתאום
  • אחריות ללא חופש לבחור את תגובותינו באופן חופשי, במצב נתון, היא רודנות, וחופש ללא אחריות פנימית הוא מצב המוביל לחרדה, לריק קיומי ולנוירוזה
  • בחופש טמונה שמחה (כי הבחירה מהווה פעולה יצירתית) ואף משמעות (כי פעולה יצירתית מולידה גורמי משמעות)
  • מימד החופש הינו החופש לנקוט עמדה אמיצה כלפי מצב מסוים (פאברי, 1983)
  • באהבה הזוכה להיענות, שבה האחד רוצה להיות ראוי בעיני האחר או להפוך להיות כפי שהאחר רואה אותו, נוצר תהליך דיאלקטי, שבו האוהבים מדרבנים איש את רעהו להגשים את האפשרויות שלהם, כלומר: להיות חופשיים.(הרופא והנפש, פרנקל, 2010)
  • אפשר ליטול מן האדם את הכול חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבור את דרכו.
  • ודאי, האדם הוא יצור שהוצבו לו גבולות; חירותו מוגבלת. אין היא חירות מתנאים אלא חירות לנקוט עמדה כלפי התנאים.
  • האדם בן חורין לבחור בין קבלת הצעה ובין דחייתה, היינו לקיים פשר בכוח או לאבד את זכותו בו
  • מימד החופש הינו החופש לנקוט עמדה אמיצה כלפי מצב מסוים (פאברי, 1983)
  • כל זמן שהוא נוסע על המסלול , מתנהג מטוס כמו מכונית ; סגולותיו האמיתיות מתגלות רק כשהוא ממריא , לחלל התלת מימדי. והנמשל הוא שבן אדם הוא אמנם בעל חיים , אך הוא הרבה יותר מזה, מימד שלם יותר מבעל חיים. רק כשאנחנו מתעלים במימד הרוחני , נהפכים אנו לבני אדם במלוא מובן המילה.
  • לגבי פראנקל , המימד האנושי הוא מימד החופש : "לא חופש מתנאים" ביולוגיים, פסיכולוגיים או חברתיים; לא חופש מן אלא חופש ל- , "החופש לנקוט עמדה אמיצה כלפי מצב מסויים" (מתוך פסיכותראפיה ואקזיסטנציאליזם). ובכן , נעשים אנו בני אדם ממש, רק כאשר ממריאים אנו במימד החופש.
  • ניסיון חיי המחנה מורה לנו, כי יש בידי האדםחופש בחירת פעולה. מצויות דוגמאות רבות, מהן דוגמאות שיש בהן מיסוד הגבורה, המוכיחות לנו, כי אפשר היה לגבור על האפתיה, לדכא את הרגיזות. אדם מסוגל לשמור על שארית של חירות רוחנית, של עצמאות המחשבה.
  • ודאי, האדם הוא יצור שהוצבו לו גבולות; חירותו מוגבלת. אין היא חירות מתנאים אלא חירות לנקוט עמדה כלפי התנאים
  • אנחנו שהיינו במחנות ריכוז, זוכרים את האנשים אשר היו עוברים בצריף לצריף כדי לעודד רוחם של אחרים, כדי לפרוס להם מפרוסת לחמם האחרונה. אולי הם היו מעטים אך די בהם להוכיח, כי אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבור את דרכו. ותמיד היו הזדמנויות לבחירה. יום יום, שעה שעה, נקראת לחתוך הכרעות, הכרעות שקבעו, אם תיכנע או לא תיכנע לכוחות שאיימו לשלול ממך את עצם ישותך, את חירותך הפנימית: שקבעו אם תהיה או לא תהיה כדור משחק בידי הנסיבות, אם תוותר על חירותך ועל הדרת כבודך ותתגלגל בדמות האסיר הטיפוסי. כשנתבונן מנקוד ראות זו אל תגובותיהם הנפשיות של אסירי מחנה ריכוז, על כרחינו יירא לנו לא רק כביטוי לתנאים פיסיים וסוציולוגיים מסוימים. קיום תנאים שונים, כגון חוסר שינה, מחסור במזון ולחצים נפשיים למיניהם, עלול להעלות את הרושם, שהאסירים מוכרחים היו להגיב בדרכים מסוימות. ולא היא. בסופו של חשבון מתברר, כי האסיר נהפך למה שהיה מתוך הכרעה פנימית, ולא רק עקב השפעות המחנה. מכאן שביסודם של דברים יכול כל אדם אף בנסיבות אלה, להכריע בעצמו, מה הוא יהיה – מן הבחינה הנפשית והרוחנית גם יחד. יכול הוא לקיים את הדרת כבוד האדם שלו גם במחנה ריכוז
יחודיות
  • שום אדם אינו יכול לבוא במקומו של אדם אחר- בשל ייחודיות מהותו של כל אדם
  • שאיפתו של האדם לפשר היא כוח ראשוני ולא 'שכלון שניוני' בלבד של דחפים אינסטינקטיביים, פשר זה הוא ייחודי וסגולי בכך שרק הוא עצמו חייב ויכול למלאו. רק בדרך זו הוא לובש משמעות שיש בה כדי למלא את שאיפת האדם לפשר.
  • אנו נחשבים לאנשים ייחודיים, העוברים במשך חייהם מן הלידה עד למוות, שרשרת ייחודית של מצבים. כל מצב וכל רגע שאינם ניתנים לשחזור, מציעים לנו משמעות אפשרית מסוימת. אם נענה להצעות הרגעיות האלו, יהיו חיינו משמעיים. מרגע לרגע משתנה משמעות הרגע, וכן גם מאדם לאדם. (מתוך "המשמעות של חייך")
  • חיים פירושם, בסופו של דבר, נטילת אחריות למציאת התשובה הנכונה על בעיותיו של אדם וקיום התפקידים שהם מעמידים בלי הרף לפני כל יחיד ויחיד. תפקידים אלה – פשר החיים – שונים בכל אדם ואדם ובכל רגע ורגע. לפיכך אי אפשר להגדיר את פשר החיים באופן כללי. אין להשיב על שאלות בדבר פשר החיים בהצהרות כוללות.
  • בספרו השאיפה למשמעות: בעידן שבו דומה כי עשרת הדיברות מאבדים את תקפותם הבלתי מעורערת, האדם צריך ללמוד יותר מתמיד, להקשיב לעשרת אלפי הדיברות הנובעים מעשרת אלפי המצבים הייחודיים החוברים לכלל החיים. עליו לפנות את מצפונו ולבטוח בו.
  • שום אדם אינו יכול לבוא במקומו של אדם אחר- בשל ייחודיות מהותו של כל אדם (לוקאס, 1998)
  • פשר החיים שונה בכל אדם ואדם, בכל יום ויום, בכל שעה ושעה. לכן העיקר אינו בפשר החיים באופן כללי אלא בפשר הייחודי של חיי אדם ברגע נתון
  • משמעות החיים משתנה מאדם לאדם, מיום ליום, ומשעה לשעה. מה שחשוב לכן הוא לא משמעות החיים בכלליות, אלא המשמעות הספציפית של חיי האדם ברגע נתון
  • שום אדם אינו יכול לבוא במקומו של אדם אחר- בשל ייחודיות מהותו של כל אדם, וחייו של כל אדם הם ייחודיים בכך שאין אדם שיכול לחזור עליהם- בזכות ייחודיות הקיום שלו.
  • חיים פירושם.. נטילת אחריות למציאת התשובה הנכונה על בעיותיו של אדם וקיום התפקידים שהם מעמידים בלי הרף לפני כל יחיד ויחיד, ועלינו להשיב, לא בדיבור ולא בהרהור אלא בפעולה נכונה ובהתנהגות נכונה.
יעוץ טיפול לוגותרפי
  • המטפל נדרש להימצא באותה סירה רעועה יחד עם המטופל שלו , ובו בזמן עליו לעמוד על חוף מבטחים ולעודד אותו (לוקאס, 1998).
  • אם נתייחס לבני האדם כפי שהם, רק נעשה אותם רעים יותר, אך אם נטפל בהם כאילו הם כבר כפי שהם צריכים להיות, נביא אותם למקום שאליו יש להביאם
  • עוגנים – תרומתה של טכניקת העוגן הלוגותרפי היא בשמירה על האדם, החזקתו מליפול במצבים מאתגרים, חיבורו לרוח, מציאת נקודות אור שישאירו אותו בחיים, יחזקו אותו ויתנו לו משמעות גם בתוך הקושי. אחיזה במקור כוח מאפשרת תנועה קדימה, יציאה ממשברים וחיפוש משמעויות ומטרות חדשות. (גוטמן, 1999)
  • “פצעים נפשיים מימי הילדות יכולים לשמש הצטדקות לכישלונותינו בהווה או לשמש כאתגר מולו עלינו להתייצב” / אליזבת לוקאס
  • ללוגותרפיה אין הסבר לפעולות האכזריות של הגורל, אולם בכוחה לעזור למצוא פוטנציאל של משמעות מאחורי גורל חסר תכנון . יתרה מזאת: היא יכולה לעזור לגלות סוג של חוכמה עילאית מאחורי המקריות המדכאת של איכות החיים . החוכמה היא שמשמעות הגורל טמונה בתגובותינו כלפיו” / לוקאס
  • "לעולם לא מאוחר להתחיל ולמלא את חייכם במשמעות ולהבריא תוך כדי תהליך זה" (לוקאס, 1998)
יציאה מעצמי, נתינה
  • האדם הוא אדם במלוא מובן המילה רק כשהוא מתמסר לשירות של עניין מסוים או לאדם אחר. הוא נהפך להיות אדם שלם אך ורק מתוך התעלמות מעצמו (הרופא והנפש)
  • יש מצבים שבהם אם אינך יוצא מן הדעת, פירושו של דבר שאין לך דעת לצאת ממנה.
  • לחיות את עקרונות הלוגותרפיה פירושו להציע חלק מעצמך , כדי שחלק מאדם אחר יוכל לחיות חיים בריאים יותר (לוקאס, 1995)
  • מתוך התמסרות ל"אתה" האוהב זוכה בהעשרה פנימית החורגת מעבר ל"אתה" הזה.
  • אין אנו מסוגלים להתקשר באורח ישיר לאושר, אלא רק לפעולות או לאנשים המעניקים לנו אושר באמצעות מסירותנו למשימה מסוימת או לאדם אחר (מתוך המשמעות של חייך)
  • היות אדם פירושו להתפתח ולהתעלות מעל ומעבר לעצמנו פירושו להשתייך ולהתכוון למישהו או למשהו

 

כבוד האדם
  • כי שום אדם אין לו זכות לעשות עוול, גם אם נעשה לו עוול
  • שום אדם אל יחרוץ משפט עד שלא שאל את עצמו בכנות גמורה, אם לא היה נוהג ממש כך במצב דומה

 

מטרה תקווה אמונה עתיד
  • אסיר שאבדה אמונתו בעתיד – בעתידו – גורלו נחתם. משאבדה אמונתו בעתיד, בטלה גם אחיזתו הרוחנית; הוא נידרדר וסופו ניוון הגוף והנפש.
  • מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך (פראנקל מצטט את ניטשה "האדם מחפש משמעות" עמ' 97) (מקור המשפט מתוך הספר "דמדומי האלים" של ניטשה Nietzsche, F. W. (1968). Twilight of the idols. Penguin) ועל פי ויקיפדיה הוא מופיע גם בספרו של ניטשה "אנושי אנושי מדי"). להלן הציטוט באנגלית –  "He who has a why? to live for can bear almost any how?
  • לא מצב של העדר מתיחות נחוץ לאדם, אלא השאיפה והמאבק אל מטרה ראויה לו.
  • סגולה מיוחדת היא באדם שאין הוא יכול להתקיים אלא אם כן הוא צופה אל העתיד. זה מקור ישעו ברגעים הקשים ביותר של קיומו, אם כי יש שהוא צריך לאלץ את רוחו שייטול עליו משימה זו
  • "לא השמחה נחוצה לאנשים כי אם עילה לשמחה" פרנקל  (מתוך פאברי המשמעות של חייך)
  • כל ניסיון להשיב לאסיר המחנה את כוחו הפנימי צריך היה להציב לפניו איזו מטרה לעתיד
  • הלוגותרפיה מרוכזת יותר בעתיד, כלומר במשימות ובמשמעויות שעל החולה לקיים בעתיד.
  • לשאלת המטרה והתכלית של העולם בכלל או של הגורל הפוקד אותנו יש תשובה לאדם הדתי המאמין בהשגחה עליונה, כלומר בעל-משמעות, אך לאדם החילוני היא מאתגרת במיוחד. בייחוד בזמנים של ייאוש וספיקות זה יאלץ לחפש דת במובנה הרחב יותר, משמעות כלשהי שמתקבלת על דעתו במצבו הנתון, המיוחד לו. (פאברי, 1983)
  • אמונה ותקווה – אסיר שאבדה אמונתו בעתיד – בעתידו – גורלו נחתם. משאבדה אמונתו בעתיד, בטלה גם אחיזתו הרוחנית; הוא נידרדר וסופו ניוון הגוף והנפש.
  • גם בטפסך על הצוק התלול ביותר, אל תפחד מהתהום הרובצת תחתך או מהקשיים שלפניך. התרכז במטלה המיידית: אחיזת יד חזקה, דריסת רגל בטוחה.
  • הלוגותרפיה היא פחות רטרוספקטיבית ופחות אינטרוספקטיבית. הלוגותרפיה מרוכזת יותר בעתיד, כלומר: במשימות ובמשמעויות שעל האדם לקיים בעתיד
מצפון
  • בספרו השאיפה למשמעות: בעידן שבו דומה כי עשרת הדיברות מאבדים את תקפותם הבלתי מעורערת, האדם צריך ללמוד יותר מתמיד, להקשיב לעשרת אלפי הדיברות הנובעים מעשרת אלפי המצבים הייחודיים החוברים לכלל החיים. עליו לפנות את מצפונו ולבטוח בו.
  • עלינו להאזין לאוזננו הפנימית הקולטת לחשים של משמעות עליונה ורחשים של היררכיית ערכים שאין לנו כל אפשרות להגיע אליהם בדרך אחרת. (פאברי, 1983)
  • הבחירה במשמעות היא בחירה באהבה וההפך. האהבה כמו המצפון היא אי רציונלית ואינטואיטיבית
  • היכולת החד פעמית והיחידה במינה לחוש במשמעות הטמונה בכל מצב
  • מצפון הוא.. קול משונה ודק, המשחק תפקיד מרכזי בחיינו. עלינו להאזין לאוזננו הפנימית הקולטת לחשים של משמעות עליונה ורחשים של הירארכיית ערכים, שאין לנו כל אפשרות להגיע אליהם בדרך אחרת. (פאברי, 1983)
  • מציאת המשמעות כרוכה לפי פרנקל בזיהוי ובפענוח נכון של הרמזים שאנו מקבלים כל הזמן, במעין מבחן "רב ברירה" בו עלינו למצוא את התשובה המדויקת ביותר עבורנו בכל רגע ורגע.
  • המצפון הוא תופעה אנושית סגולית, ולא תוצאה של תהליכי למידה, דמויות או גורמים אחרים. הוא מושפע אמנם מהרגלים שנלמדו ומהשפעות חיצוניות אחרות, אך הוא גם יותר מסיכום כולל של השפעות אלו. פראנקל מגדיר מצפון כיכולת אינטואיטיבית לגלות, "להריח" את "תבנית המשמעות" (הגשטאלט) הקשורה במצב נתון, הפשר של מצב מסויים.
  • מוסריות אמיתית מתחילה רק כשמחליטים אנו לפעול למען מישהו או משהו ,ולא רק למען עצמנו. גם לא למען מצפון נקי
  • ההאזנה למצפוננו היא הפעולה החשובה ביותר בדרך למציאת המשמעות. זה הופך את התנהגותנו לאנושית . ההאזנה לאוזן הפנימית
    למרות שמצפוננו עלול לטעות, חייבים אנו לשמוע בקולו. האפשרות שנשגה אינה פוטרת אותנו מלנסות.
  • המצפון הוא המימד הנואטי (התבוני, הרוחני) ומהווה חלק מן המציאות כמו הגוף ונפש האדם
  • השיטה הפנומנולוגית מדגישה את המציאות כפי שאנחנו חיים אותה ורואים אותה,והמצפון הוא חלק מן המציאות האנושית. קול משונה ודק המשחק תפקיד מרכזי בחיינו.

 

מתח חיובי
  • מידה הגונה של מתח, בדומה לאותו מתח שמעוררת משמעות שעומדים להגשימה, טבועה בהוויה האנושית וחיונית לבריאות נפשית.
  • סימן ההיכר לקיום האנושי הוא יכולתו של האדם לעמוד בשדה המתחים הקוטביים בין היש לבין מה שצריך להיות, לנוכח המשמעות והערכים המחייבים אותו להגיב (פרנקל, 2010)
  • לא הומאוסטזיס (Homeostasis)  דרוש לאדם אלא מה שאני מכנה "נואודינמיקה" היינו: הדינאמיקה הרוחנית בשדה מתיחות קוטבי, שבו הקוטב האחד הוא הפשר שיש להגשימו והקוטב האחר הוא האדם שעליו תפקיד הגשמת הפשר
  • בריאות הנפש מבוססת על מידת מה של מתיחות.. בין מה שאדם כבר פעל ובין מה ששומה עליו לפעול או הפער בין הוויתו של אדם ובין מה שראוי הוא להיות

 

נצחיות חלופיות הקיום
  • עלינו ליטול אחריות למה שבחרנו לעשות, למה שהחלטנו להפוך לחלק מן העבר, למה שחפצנו כי יבוא בשערי הנצח
  • הכל משומר בעבר ובו הוא נתון למשמרת עולם
  • התכונות החלופיות היחידות של החיים הן הגנוזות בהם. אך ברגע שהן מתגשמות.. הן ניצלות ומופקדות בידי העבר, שם הן נשמרות מפני החלופיות
  • העבר מציל אותנו מן החולף.. הוא ניצל מלהיות בן חלוף מכוח היותו בעבר, רק האפשרויות הן בנות חלוף.
  • חלופיות קיומנו בשום פנים אינה נוטלת ממנו את טעמו. אך בחלופיות זו מתגלה אחריותנו, שכן כל דבר מותנה בהגשמת האפשרויות שהן חלופיות ביסודן
  • האפשרות לעשות משהו לגבי סיטואציה היא גם יחידאית במידה שהיא בת חלוף..
    אולם רק האפשרויות –ההזדמנויות לפעול , לעשות משהו לשינוי המציאות –הן בנות חלוף, כיוון שהגשמנו את המשמעות הנתונה בסיטואציה מסוימת, הפכנו אותה אפשרות למציאות, ועשינו כן אחת ולעולמים! מעתה שוב אין החלופיות יכולה לה . (הזעקה הלא נשמעת למשמעות)
  • "במקום אפשרויות יש לי ממשויות בעברי, לא רק ממשות העבודה שנעשתה והאהבה שנאהבה, אלא גם ממשות הסבל שנסבל. אלה הם הדברים שאני גאה בהם ביותר" (146 אדם מחפש משמעות)
סבל
  • הדרך שבה נשאו את סבלם, הייתה הישג נפשי אמיתי. חירות רוחנית זו – שאין לשלול אותה מן האדם – היא שנותנת משמעות ותכלית לחיים.
  • אין שלמות לחיים בלי סבל.
  • אם יש בכלל טעם לחיים, צריך שתהא משמעות גם לסבל
  • כל אימת שאדם ניצב מול גורל שאין לשנותו למשל לפני חולי חשוך מרפא.. ניתנת לו הזדמנות אחרונה להגשים את הנעלה בערכים , לקיים את הפשר העמוק ביותר , את פשר הסבל. שכן הדבר החשוב מכל הוא , איזו עמדה אנו נוקטים כלפי הסבל , כיצד אנו מקבלים ייסורים
  • חיים פעילים מזמנים לאדם אפשרות להגשים ערכים בחיי יצירה, ואילו חיים סבילים של הנאה נותנים לו את האפשרות להגיע לסיפוק מתוך חוויה של יופי, אמנות או טבע. אך יש גם תכלית בחיים ריקים כמעט מיצירה ומהנאה, חיים שנותרה בהם רק אפשרות אחת להתנהגות מוסרית נעלה: היינו, ביחסו של האדם אל הווייתו, הוויה מוגבלת על ידי כוחות חיצוניים, חיי יצירה וחיי הנאה סגורים בפניו. אך יש משמעות לא רק לכוח יצירה ולהנאה. אם יש בכלל טעם לחיים, צריך שתהא משמעות לא גם לסבל. הסבל כחלק בלתי נמחה של החיים, אף בדמותו של הגורל והמוות . אין שלמות לחיים בלי סבל. הדרך שבה אדם מקבל עליו את גורלו ואת כל הסבל הכרוך בו הדרך שבה הוא נושא את צלבו, נותנות ולו הזדמנויות למכביר- אף בתנאים הקשים ביותר- להוסיף לחייו משמעות עמוקה יותר. אפשר שיעמוד בו אומץ-רוחו, הדרת כבודות ואהבת הבריות שבו. ואפשר שבמלחמת הקיום המרה ישכח את הדרת כבודות וייהפך לחיה. כאן הסיכוי הניצב לפני האדם לנצל את האפשרויות להשיג את הערכים המוסריים, שעשויות להופיע במצב קשה- או לוותר עליהן. והיא הנותנת, אם ראוי הוא לסבלו או אינו ראוי
  • אם אנו מוצאים גישה חיובית על אף התנאים השליליים ביותר, אנו מוצאים נחמה רבה בכך שאיננו צריכים לאבד את הכבוד העצמי שלנו, אנו אפילו מסוגלים לשאת את סבלנו בגאווה ובכבוד ולשמש דוגמה לאחרים בטרגדיות שפקדו אותם" /  לוקאס
  • המונח "ערכים התייחסותיים" רומז על הערך הרב שמייחסים לגישות אנושיות חיוביות, שאותן נוקטים במצבים שהם חסרי תקווה לכאורה. לעיתים זוהי הדרך היחידה להינצל- לתת לגורל כיוון חיובי דרך החוזק הפנימי. רק גישה חיובית לסבל תגרום למפנה חיובי, בעוד ייאוש עיוור מטביע עמוק יותר לתוך מצוקה ואשמה/ לוקאס
פחד ואומץ
  • על ידי שבירת דפוס הפחד, והציפייה לחרדה, שמגבירה אותו , בני אדם יכולים לשלוט בגורלם – במקום להיות קורבנות לדחפים אשר דוחפים אותם להתנהגות כפייתית ופובית. (גוטמן, 1999)
  • הפחד מייצר את התסמין והתסמין מעורר את הפחד (פרנקל, 2010)
  • הפחד הוא תגובת אזעקה ביולוגית המנסה לחבל בכל פעולה ולהתחמק מכל מצב המסמל סכנה בעיני הפחד. והיה אם המטופל ילמד לפעול כשהוא משאיר מאחוריו את החרדה שלו , זו תפוג בהדרגה כאילו התנוונה
פעולה תגובה
  • צריכים היינו לחדול מלשאול לפשר החיים ותחת זאת לראות את עצמנו כנשאלים על-ידי החיים יום-יום ושעה-שעה. ועלינו להשיב, לא בדיבור ולא בהרהור- אלא בפעולה נכונה ובהתנהגות נכונה
  • ניסיון חיי המחנה מורה לנו, כי יש בידי האדם חופש בחירת פעולה. מצויות דוגמאות רבות, מהן דוגמאות שיש בהן מיסוד הגבורה, המוכיחות לנו, כי אפשר היה לגבור על האפתיה, לדכא את הרגיזות. אדם מסוגל לשמור על שארית של חירות רוחנית, של עצמאות המחשבה, אף בתנאים נוראים אלה של ערה נפשית וגופנית
  • חיים פירושם.. נטילת אחריות למציאת התשובה הנכונה על בעיותיו של אדם וקיום התפקידים שהם מעמידים בלי הרף לפני כל יחיד ויחיד, ועלינו להשיב, לא בדיבור ולא בהרהור אלא בפעולה נכונה ובהתנהגות נכונה.
  • יצירה אמנותית צומחת מנבכים המצויים בעולם שאי-אפשר להאירו לחלוטין(האל הלא מודע)
רוח האדם
  • החלומות הם יצירות אמת של הלא מודע, ולכן אפשר לצפות שלא רק יסודות של הלא מודע האינסטינקטואלי יעלו אל פני השטח אלא גם יסודות של הלא מודע הרוחני
  • תופעות של הלא מודע הרוחני הן עובדות אמפיריות.. אנו מבקשים לאמץ את האובייקטיביות. (האל הלא מודע)
  • קיים מחסור מימדי בין העולם האנושי ובין העולם האלוהי, מחסום המונע מהאדם לשוחח באמת על אלוהים. הוא איננו יכול לדבר על אלוהים אבל יכול לדבר אל אלוהים. הוא יכול להתפלל
  • הרגש יכול להיות רגיש בהרבה מיכולתו של השכל להיות הגיוני. (האל הלא מודע)
  • כל זמן שהוא נוסע על המסלול , מתנהג מטוס כמו מכונית ; סגולותיו האמיתיות מתגלות רק כשהוא ממריא, לחלל התלת מימדי. והנמשל הוא שבן אדם הוא אמנם בעל חיים, אך הוא הרבה יותר מזה, מימד שלם יותר מבעל חיים. רק כשאנחנו מתעלים במימד הרוחני , נהפכים אנו לבני אדם במלוא מובן המילה.
  • לגבי פראנקל, המימד האנושי הוא מימד החופש : "החופש לנקוט עמדה אמיצה כלפי מצב מסויים" (מתוך פסיכותראפיה ואקזיסטנציאליזם).
  • תפישתו של פראנקל, לפיה היצור האנושי הוא יחידה תלת ממדית, רומזת ששמחה ורגשות אינם שייכים בלעדית למימד הנפש. שמחה היא גם חלק של הרוח ומשפיעה על האורגניזם. כל מה שמשפיע עלינו, משפיע על שלושת המימדים" / לוקאס
רמזי משמעות
  • מציאת המשמעות כרוכה לפי פרנקל בזיהוי ובפענוח נכון של הרמזים שאנו מקבלים כל הזמן, במעין מבחן "רב ברירה" בו עלינו למצוא את התשובה המדויקת ביותר עבורנו בכל רגע ורגע.
  • רמז משמעות או בלשון הלוגותרפית "רמז לוגו" הינו "משפט, מילה או רמז בלתי מילולי כגון טון פתאומי של התרגשות המרמז על דבר מה משמעותי בעיני "המחפש" (פאברי, 1992)
  • הרוגע יכול לשמש אידיאל שרצוי להשיגו, כדי לקבל את מה שהטבע בלאו הכי מכין לנו, וכדי לא לקצר את ימינו במו ידינו. (גוטמן, 2007) 

ריכוז הציטוטים נערך על ידי שגית שלמה לנוחות ולשימוש הקוראים. מטבע הדברים למעט אם צויין אחרת רוב רובם של הציטוטים הנם של ויקטור פראנקל, הצעות נוספות יתקבלו בברכה. 

דילוג לתוכן