אני הזקנה והלוגותרפיה שבינינו

מאת חנה רודיטי, מנחת קבוצות

מה תעשי לי ?

אני זקנה.  כלומר- החודש אני אציין יום הולדת עגול. בפוסטים שאני כותבת אני אף פעם לא אכתוב “זקנה”. אני אכתוב “אשה מבוגרת” או “בת הגיל השלישי”. באוטובוס קוראים לזה “אזרח ותיק” כי “זקן” זה לא  יפה.  למה? כמו שפראנקל אומר זה עניין של עמדה, עניין של גישה. “בת הגיל השלישי” היא פנסיונרית שעושה חיים “זקנה” כבר נמצאת עם רגל אחת בקבר.

אבל כאן בין חברים אני יכולה לכתוב “זקנה!”

אנשים לא מתכוננים לגיל הזיקנה. היא פשוט “נופלת עליהם”.

יום אחד הגוף בוגד. הוא יכול לבגוד  קשה ומהר והוא יכול לבגוד לאט. אבל זה קורה לכולם. יום אחד הרופא מוסיף עוד כדור ועוד כדור, ההליכה הופכת איטית יותר, צריך לטפל בעיניים ובשיניים.  צריך לתחזק.

חנה רודיטי

ויש פרידות ואובדנים. האובדן הוא לא רק אובדן של מוות. אבל כל הזמן נפרדים. נפרדים קודם כל מקום העבודה של נתן את הסטטוס הזה של “צריכים אותי”, נפרדים ממסיבות משותפות שחגגנו עם חברים כשהילדים היו קטנים, נפרדים מימי שישי עם הילדים שעכשיו באים רק פעם בחודש, נפרדים מקרובי משפחה שכבר לא כל כך בקשר וכן- נפרדים גם מההורים שהולכים לעולמם וכן, גם מדמויות כל כך מוכרות של פוליטיקאים או אמנים  שכבר לא איתנו.

כן, וגם המוות הופך להיות משהו קרוב. הנה מודיעים בחדשות על אדם מפורסם שצנח לו ומת גילו כל כך קרוב לשלי והוא בכלל לא היה חולה. האם גם לי זה יכול לקרות?

אז מה נתנה לי הלוגותרפיה?

קודם כל הלוגותרפיה העניקה לי את כח ההתרסה. אני עומדת לי מול הזיקנה ושואלת “מה תעשי לי?” נכון שאני קצת לבד אבל יום הבדידות יכול להפוך ליום נחמד אם אני חושבת על כך שאני לא חייבת לקום לפני שבע לעבודה, שאני יכולה לשתות את הקפה לאט לאט , לחפש לי את הבינג’ השבועי בטלוויזיה, לקרוא את המאמר היומי המעצבן בעיתון וגם להגיב עליו באינטרנט ובערב לצאת לתחרות ברידג’.

חברה סיפרה לי שהיא סובלת קשות מכך שהילדים לא הופיעו אצלה ביום שישי. אבל כבר אמרנו שפראנקל דיבר על שינוי גישה, מיום של מרמור ובכי יום השישי בערב הפך אצלי לרגעים של הכי כיף. משעת הדלקת הנרות השקטה שהולכת עם קפה ועוגה ועיתון של יום שישי ועד הארוחה שאפשר לאכול עם טרנינג מהוה מול החדשות המהבהבות.

אין רגעים קשים? בוודאי שיש.  הליכה מרובה קשה לי ואולי לא אסע יותר לטיולים בחו”ל. ומסביבי- כולם מספרים רק על “איפה היינו ומה עשינו”. בתחילה קינאתי ובכלל רגש הקינאה הוביל אולי להרבה מקומות לא טובים. אז נסעתי השנה לאיטליה לטיול שהיה כישלון. חזרתי מדוכדכת עד ששאלתי את עצמי “איפה היתה האחריות שלי כשבחרתי טיול זה?” ו”מה ניתן ללמוד מהכשלון שחוויתי?”

אז כן. היו הרבה רגעים שבהם שאלתי את עצמי “מה אני בעצם עושה בעולם הזה?” . ולמדתי שבזיקנה מתחלפים התפקידים. ואם היום אני כבר לא מדריכה מוערכת במערכת החינוך אז אני מנחה אנשים מבוגרים במחשבים וגורמת להם למצוא עוד משמעות בחייהם ואם פעם הילדים היו תלויים בי בכל דבר היום הבת מבקשת ממני לעבור על כל פרק בדוקטורט שלה וגם כמובן לשמור על הנכדים בימים שצריך.

האם הכל כל כך אידיאלי? בודאי שלא.  אם בחיים הרגילים של האדם הוא נכנס לאיזו שהיא רוטינה שמבנה לו את החיים , בזיקנה על האדם לחפש כל יום את “משמעות הרגע”, את אותו כוח רצון שיבנה לו את היום ויהפוך את חייו לבעלי משמעות.  ולפחות את הנסיון להגיע לרגעים כאלו למדתי מהלוגותרפיה.

אודות חנה רודיטי

חנה רודיטי
חנה רודיטי משרד החינוך יועצת חינוכית ומדריכה ארצית למורים במדעי החברה. חברה בועדת המקצוע בפסיכולוגיה וסוציולוגיה כיום פעילה בהנחלת כישורים דיגיטליים למבוגרים בני הגיל השלישי פעילה בהנחייה, ובוגרת לימודי תעודה בלוגותרפיה באוני ת"א

אחרים קראו גם את :

jahz-gonzalez-RIS_gfTVDbg-unsplash

דלתות אינן נפתחות מעצמן

סיפור קצר מאת דרור שקד, לוגותרפיסט הסיפור דן במעשה הטבעי של האדם הפשוט ובגילוייה של …

כתיבת תגובה