האיש שחיפש משמעות: ראיון עם ויקטור פרנקל

הפסיכיאטר הוינאי ניצול השואה, ראה את חיפוש המשמעות כצורך האלמנטרי ביותר של האדם. לפניכם מובאת שיחה שהתנהלה עמו לכבוד יום הולדתו התשעים.
“שמעת משהו מאוטו ?”, שאלתי את ויקטור פרנקל. קוראי ספרו הקלאסי של פרנקל, “האדם מחפש משמעות”, ודאי זוכרים את הצוואה שהקריא לאוטו, חברו למחנה הריכוז, כאשר נשלח אל המקום שאליו שוגרו האסירים החולים. “מחנה מנוחה” קראו לו. “איש לא ידע מהו המקום הזה”, סיפר פרנקל. “האם זהו מחנה עבודה שבו סוחטים את טיפות הזיעה האחרונות מגופו של אדם חולה, או שזהו מחנה השמדה ובו תאי גזים, ואולי באמת מדובר במחנה מנוחה. הרופא הציע למחוק את שמי מרשימת הנשלחים, אך אמרתי לו כי אין זו דרכי. אני נותן לגורל לעשות את שלו”.
כשחזר פרנקל מהרופא מצא את אוטו חברו ממתין לו בעיניים דומעות. “ניסיתי לנחמו ואמרתי לו שאם לא אחזור, אני מטיל עליו למצוא את אשתי ולספר לה עד כמה אהבתיה ושאפילו במחנה לא הפסקתי לדבר עליה, ושהזמן הקצר אותו עברנו יחד מגמד את כל המאורעות האחרים בחיי, אפילו את הדברים האיומים שחוויתי פה”.
“אה, אוטו”, אמר לי פרנקל בנימה מהורהרת. “לא, לא שמעתי ממנו דבר”.
“האדם מחפש משמעות : ממחנה הריכוז לאקזיסטנציאליזם” יצא כבר ב-1946, שנה אחר המלחמה, ועשה רושם גדול. אחריו כתב פרנקל עוד עשרים וחמישה ספרים, ייסד בית ספר לפסיכותראפיה, הקים מכון הנושא את שמו בוינה, נתן הרצאות בכל רחבי הגלובוס, וחזה בספרו הראשון מתורגם לעשרים ושלוש שפות ומופץ בלמעלה מתשעה מיליון עותקים. בתום השואה גם גילה פרנקל שאישתו אבדה לו. הוא הקים מחדש משפחה.
אנו משוחחים בפקולטה לפסיכולוגיה באוניברסיטת וינה. בהתקרבו לגיל תשעים, פרנקל נראה בריא למדי, והדר זקנה קורן מפניו. מדי פעם הוא דופק על השולחן להדגשת דבריו, או משרטט על הלוח שמאחוריו רישומים להמחשתם.
“פילוסופים הם משוגעים”, אומר לי הפסיכולוג. “פעם הצגתי לסטודנטים שלי שני טקסטים. אחד פרי עטו של סכיזופרן, ואחד נכתב על ידי פילוסוף, והרוב טעה בהתאמה בין הטקסט לכותב”. פרנקל מחייך בארשת ניצחון כשהוא מסיים את סיפור האנקדוטה.
המשותף לפילוסוף ולמשוגע, מסביר ויקטור פרנקל, זהו החיפוש המתמיד אחר האושר והתסכול הנובע מהכישלון בו. פרנקל אינו מאמין בחיפוש אחר אושר. משנתו הפסיכולוגית – פילוסופית, “הלוגותראפיה”, גורסת כי גם בסבל ניתן למצוא משמעות וטעם. משמעות החיים אינה דבר שיש לתור אחריו. היא אימננטית בכל מצב ומצב בחיינו, רק שיש צורך להבין כיצד היא טמונה בהם.
לפני המלחמה נקרתה לפני פרנקל ההזדמנות לעבור לאמריקה ולהפיץ שם את תורתו, אך הוא חשש להותיר את הוריו הישישים לבדם. הוא נזכר כיצד שב מהקונסוליה והוויזה בידו ומצא על שולחן אביו פיסת שיש שבורה.
היא נותרה מהתקפת חוליגאנים על בית כנסת ועליה נחקקה הדברה : “כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך”. פרנקל נשאר באירופה.
“האדם הוא זה שהמציא את תאי הגזים, אך הוא גם זה שנכנס אליהם קוממיות, ותפילת ´שמע ישראל´ על שפתיו”, כתב פרנקל. השואה הייתה שעת המבחן הבלתי אפשרית לרעיון הלוגותראפיה. “האדם מחפש משמעות” ידוע בתיאורים רבי עוצמה של חיי המחנה.
“וכשפסענו מיילים ארוכים, צועדים על גושי קרח, תומכים איש ברעהו, עוד פסיעה ועוד פסיעה, דבר לא נאמר, אך שנינו ידענו : כל אחד חשב על אשתו. מדי פעם התבוננתי ברקיע, שבו התעמעמו הכוכבים, ואור בוקר ורוד החל להופיע מאחורי מסך אפל של עננים, אך מוחי נצמד לדיוקן אשתי. ראיתי אותה בחדות לא טבעית. שמעתי את קולה עונה לי, ראיתי את חיוכה, את מבטה המעודד. המחשבה שיתקה אותי : בפעם הראשונה בחיי הבנתי את האמת שהושרה בידי משוררים רבים כל כך, הוכרה על ידי הוגים רבים כל כך, שהאהבה היא היעד הנשגב ביותר אליו יכול לשאוף אדם… בבדידות ובסבל גמורים, כאשר דבר לא נותר לאדם מלבד הכורח להמשיך ולעמוד בייסוריו, האהבה נותנת משמעות”.
יחסו של פרנקל לפרויד הוא אמיבוולנטי. “תאי הגזים לא נולדו במשרדי השלטון בברלין, אלא באולמות ההרצאה של הוגי דעות ניהליסטיים”, כתב פעם. ופרויד נכלל בעיניו באותה קבוצת “הוגי דעות ניהליסטיים”.
אבל אין הוא מונע תשבוחות מפרויד. “הוא היה גאון, כל מה שאנו יודעים על הנפש האנושית התחיל ממנו”, הוא אומר. “אך הוא נתפס לרוח זמנו : התעסקות אובסיסיבית עם הרובדים האנושיים הבסיסיים, הנחותים ביותר. חבל ששכחו שיש גם רובדים עליונים יותר”.
“בהם עוסקת הלוגותראפיה ?”, שאלתי שאלת תם.
“בדיוק” קופץ פרנקל ממושבו. “הלוגותראפיה רואה את יכולות ההתעלות שבאדם, את חיפוש המשמעות המתמיד שלו, את יכולתו לאהוב, את שאיפתו להגשמה עצמית”. כמעט פאתוס יש בקולו.
בביקורו האחרון בארה”ב, ידידיו שאפו שירואיין ב”בוקר טוב אמריקה”. המפיקים סרבו בנימוס. כנראה שהווארד סטרן או דוקטור רות פופולאריים יותר. “כך אמריקה מתייחסת לויקטור פרנקל ?”, שאלה אשתו בכעס.
אולי, אני תוהה בקול, בתקופתנו לא להוטים כל כך למצוא את הטוב שבאדם. בכלל, אולי הלוגותראפיה דורשת מאיתנו יותר מאשר אנו מוכנים לתת. חיפוש אחר משמעות כבר לא מעסיק אותנו כל כך.
“איך אפשר לומר את זה ?” רועם פרנקל. “הראה לי ספר אחר שמכר תשעה מיליון עותקים”. גברת פרנקל מחווה על ערמת מכתבים, “אנו מקבלים עשרים ושלושה ביום”, היא אומרת בגאווה. “ואתה יודע מה כותבים לנו ? כותבים לנו ´תודה לך, דוקטור פרנקל, שינית את חיי´”.
פרנקל כועס על האליטות בפסיכולוגיה ובפילוסופיה : “כמובן שהם אומרים ´אנחנו לא שותפים לרעיונותיו של דוקטור פרנקל´. אני לא שם קצוץ על מה שהם אומרים. אני שמח שלמרות זאת הם משתמשים בשיטות שלי בטיפול בפציינטים. דווקא האדם ברחוב מבין אותי. הוא יודע שהוא מורכב מיותר מאשר דחפים פרודיאניים”.
האליטות אינן מחבבות את פרנקל בשל דבקותו במושגים מיושנים לטעמם כמו נפש, משמעות ו”החלק הנעלה שבאדם”, אך יש המאשימים אותו בהכחשת שואה, לא פחות. ב”האדם מחפש משמעות” כמעט ונעלם הרשע שעמד מאחורי מחנות הריכוז. הספר אינו מתעסק עימו בכלל.
לטענה שהגרמנים או האוסטרים נושאים אשמת קולקטיבית פרנקל מתנגד “התנגדות גמורה, מאה אחוז התנגדות”. “קוליקטיביות היא מונח נאציונל סוציאליסטי”, הוא אומר בלהט. “בשבילם, כל היהודים היו קולקטיב של תת אדם”. “אני מאמין באשמה אישית. אדם אינו אשם במה שדוד שלו עשה, אלא במה שהוא עשה”.
ויקטור פרנקל חזר לוינה, מקום שרבים כל כך מתושביו השתתפו או לפחות צפו ברדיפתו וברדיפת עמו. “זה לא היה כה קל להיות יותר מאשר צופה פסיבי. אלו שהצטרפו לתנועת ההתנגדות – עמדו בסכנה יומיומית של מעצר, משפט וגר דין מוות. משפחתם עלולה הייתה להישלח למחנה ריכוז. היה זה הירואי להשתייך למחתרת, אך התנהגות הירואית היא לא דבר שניתן לדרוש מכל אדם. במקרים כאלו קיים הכלל ´אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו´”.
“אתה מאמין באלוהים ?” שאלתי את פרנקל שאלה מתבקשת. בפתח ביתו עומד פסל הצלוב, תופס חלל ניכר. פרנקל עצמו יהודי כמובן, אך אשתו נוצריה.
האם שפת המושגים הכמעט דתית של פרנקל אינה דורשת את קיומו של אלוהים ממשי, לא רק כ”אלוהי הפילוסופים”, אלא כ”אלוהי אברהם, יצחק ויעקב”, כהגדרתו המפורסמת של בלייז פאסקל ? האם בלעדיו אין אנו חוזרים לאינסטיקטים ולדחפים מבית מדרשו של פרויד ?
דתיותי, בין אם היא קיימת ובין אם לאו, אינה רלוונטית, עונה לי פרנקל. “אני פסיכולוג”, הוא אומר, “המרפא שאני מציע לנפש הוא מדעי. תאר לעצמך שאני אצהיר על עצמי כדתי אדוק. אנשים יאמרו : ´טוב, זה דתי. קח ממני את הספר´”.
“שתבין, לא ארגיש מושפל אם מישהו יחשוד שאני אדם דתי בעצמי, אם אתה קורא “דתי” לאדם המאמין במשמעות עליונה, משמעות טוטאלית, משמעות מקיפה שלא ניתן לחמוק ממנה. אני עצמי רואה דתיות כשתשוקה למשמעות מוחלטת שאין מוחלטת ממנה”.
אני מסייר בבית משפחת פרנקל. תעודת אזרחות כבוד של העיר אוסטין, טקסס תלויה על הקיר. “אמרתי לראש העיר שיהיה זה הולם יותר אם אעניק לו תעודת לוגותראפיסט של כבוד, שכן אלמלא החיילים האמריקנים במלחמת העולם השנייה, שחלק מהם ודאי בא מאוסטין ומטקסס, לא היה ויקטור פרנקל משתחרר מאושוויץ ב-27 באפריל 1945, לא הייתה נוצרת הלוגותראפיה ואיש לא היה שומע את שמה”.
בפינה אחרת תלויה אושוויץ, כפי שציירה מכחולו של חבר למחנה בשם ברונו, אשר הקצינים הנאצים חסו על חייו כדי שיוכלו להינות מהדיוקנות שרשם. “שם היו המשרפות”, פרנקל מצביע על נקודה בתמונה. “שם ראיתי את גופתו של אבי, לפני שהושלכה לכבשן”.
“האם אני עדיין חושב על מה שהיה שם ? לא עובר יום שלא. ובאופן מוזר כלשהו אני מרחם על הצעירים של ימינו. הם לא יכולים להבין באמת מה היו המחנות וכיצד נראו החיים בתקופת המלחמה. אין להם משהו להשוות איתו את מצוקות היום יום. כשאיבדתי את ראייתי, כשנתקלתי באיזה קושי בחיי, נטלתי נשימה עמוקה ואמרתי לעצמי : ´מה הייתי נותן אז באותם ימים כדי שאלו יהיו הקשות בבעיותיי”.

הראיון תורגם על ידי יעל ניסן, מתוך המקור באנגלית – לחץ כאן

נכתב ע"י יעל ניסן

יעל ניסן
יעל ניסן עוסקת בCBT טיפול התנהגותי קוגניטיבי, אבחון, הדרכה, טיפול קבוצתי, ייעוץ, ייעוץ תעסוקתי, ריפוי בעיסוק ושיקום.מטפלת בגיל השלישי ומבוגרים.

אחרים קראו גם את:

חינוך

הלוֹגוֹס של החינוך

רבים מעקרונותיו של פראנקל באים לידי ביטוי בתפיסה הפילוסופית של החינוך ההומניסטי ובפרט בגישה אקזיסטנציאליסטית …

כתיבת תגובה