שעון החול של חיינו

“חלופיות קיומנו בשום פנים אינה נוטלת ממנו את טעמו. אך בחלופיות זו מתגלה אחריותנו, שכן כל דבר מותנה בהגשמת האפשרויות שהן חלופיות ביסודן/ ויקטור פרנקל
שמתי לב שאני מרבה להגיד “אין לי זמן”, “אני לא מספיקה כלום”, “איך נגמר היום ולא עשיתי דבר”, “הזמן בורח לי מבין האצבעות” ועוד..
אמירות כאלה מקפלות בתוכן תפיסות והנחות יסוד כגון:
1. הזמן הוא אובייקט
2. הזמן שייך לי ויש לי שליטה עליו
3. הזמן חיצוני לי ונפרד ממני
4. אין די זמן בחיים

הנחות אלו מספקות אולי צורך אנושי אך אינן מבוססות על איזושהי אמת יציבה ומוכחת, לכן ארצה להעמיק בהן מעט ולבחון אותן דרך עיניים פילוסופיות ופואטיות.  
המאמר הבא מתאים לבני 40+ (או לבוגרים ברוחם…) כי נדמה לי שהגיל הזה (פלוס מינוס) מסמן את השלב שבו לזמן מתחילה להיות משמעות אמיתית, שבו הזמן הוא לא רק עוד מילה בלקסיקון השפה אלא הוא אולי הנכס החשוב ביותר שיש לו לאדם. 
אני זוכרת את עצמי בוודאי כילדה אבל גם בגילאי 20 ו-30 כלל לא עסוקה במושג הזמן, חיה חיים תודעתיים אינסופיים, מפנטזת על מה שיהיה אם.. וכאשר.. ובכלל לא חושבת על הרגע הנוכחי כבעל ערך שלא יסולא בפז, על רגעים יקרי ערך אחרים בעבר או בעתיד ובוודאי שלא על הרגע שבו לא יהיה דבר (לפחות לא ב”פורמט” הזה של החיים הגשמיים המוכרים לי).  
יש איזה רגע או אולי שורה של רגעים שבהם אדם מבין את נזילותו של הזמן ושל חייו, את רעיון הסופיות, ואת העובדה שבבוא העת, איש לא יודע בדיוק מתי, יתמו חייו. 
בחברה המערבית זוהי מחשבה כמעט בלתי נסבלת לשאת, ורובנו הודפים אותה כל אימת שמגיחה, לרוב סביב אירועי אובדן ושכול או מלחמות ואיומים ממשיים על חיינו.
ארצה לטעון שככל שנתיידד עם הזמן, ככל שנבין שהוא אוצר יקר מפז, שהוא מתנה חד פעמית שאינה חוזרת, שאין הצגה שניה ואין מועד ב’ – כן יטבו חיינו, וכן יתמלאו במשמעות.
בהקשר הזה אני אוהבת את הציטוט של פרנקל מתוך ספרו “הרופא והנפש”:
“חיה כאילו אתה חי פעם שניה , וכאילו עשית מקודם את אותן השגיאות שאתה עומד לעשות כעת”, היינו הערך את הנכס הזה שקיבלת שנקרא “זמן” וברוחו הדעתנית של פרנקל שומה עליך להשתמש בו בתבונה ובזהירות, תוך תשומת לב יתרה למעשיך כי לא ישוב עוד.
פרנקל פותח את המסה שלו “חלופיות ומוות”* בעמידת האדם פנים מול פנים מול עובדת חלופיותם של החיים ומציג שתי עמדות פטליסטיות בעיניו בנושא: עמדה שהכל קיים מראש ועמדה שהכל בר שינוי.
מצד אחד הוא מציג פילוסופיה נוצרית שבלטה במיוחד באירופה במאה ה-17 “הקויאטיזם”, וייצג אותה גם אפלטון, לפיה הכל כבר “קיים”, דבר אינו בר שינוי ומכאן שאין טעם לשום עשייה. העולם הוא בו זמני החובק את העבר, ההווה והעתיד. זוהי תורה שאינה שוללת את ממשות העבר או העתיד אלא את ממשות הזמן כשהוא לעצמו. הנצח נראה קבוע, קפוא וגזור מראש. הזמן הוא מדומה, והעבר , ההווה והעתיד אינם אלא מחזות תעתועים של תודעתנו. הכל קיים בעת ובעונה אחת. מאורעות אינם משתלשלים בזה אחר זה ברצף חולף, אלא מה שנראה לנו כרצף חולף הוא רק הונאה עצמית, שתודעתנו גורמת לה.
מצד אחר באה התורה האקזיסטנציאליסטית ומציעה אופציה הפוכה לגמרי. ממנה עולה האמונה שהכל רופף ומשתנה. פילוסופיה קיומית זאת מכנה “הרואיזם טראגי” את יכולתו של האדם לומר הן לחיים ולמצוא בהם משמעות חרף חלופיותם. הדגש מושם בהווה על אף היותו בר חלוף. כלומר הממשות האמיתית היא הנצח או ההווה

הלוגותרפיה תופסת מקום באמצע ומתמקמת בין שתי עמדות נחרצות אלה- בין הקבוע לבין המשתנה, בין העדר מושג כזה “זמן” לבין קיומו אך ורק ברגע הנוכחי, בין תפיסה תודעתית בלבד שלו לבין תפיסה ממשית.  ויקטור פרנקל משתמש בשעון החול כמטאפורה להמחיש רעיון זה.
שעון חול (Hourglass) הוא מעין טיימר קדום, אחד הבודדים והמהימנים למדידת זמן בים ובסיוע לניווט, שהומצא ככל הנראה במאה ה-1 לספירה אך יש עדויות לקיומו רק החל מהמאה ה-14. הוא הופיע לעיתים קרובות על דגלי פירטים וסימל את עובדת היות חיי האדם בני חלוף; באנגליה נהגו להניח שעוני חול בארונות קבורה כדי לסמל ש”החול בשעון החיים” אזל. בספרות שעונים מייצגים לעיתים את המוות ובאמנות מוצגת לפעמים דמותו של מלאך המוות כשהוא אוחז בידו שעון חול.  
עד היום עושים בו שימוש בעיקר בהקשרים מסורתיים. גם הטכנולוגיה נתנה לו ייצוג במערכות ההפעלה “חלונות” ובמערכות אחרות, כסמל לביצוע פעולות חישוב אשר מונעות מהמשתמש ביצוע של פעולה אחרת.
כלומר: שעון החול הוא אמצעי שנחשב אמין ושימש תזכורת מוחשית לארעיות ולזמניות שלנו כבני אנוש, אך הוא גם כלי מתעתע כי ניתן לשחק איתו, להפוך אותו ולשנות, לכאורה, את “כללי המשחק” הטבעיים (לקוח מתוך אתר “ויקיפדיה” ואנציקלופדיה “אאוריקה”).

אנסה לדון במטאפורה של שעון החול בפריזמה הלוגותרפית ודרך שני שירים של המשוררת רחל חלפי ואולי אצליח לחשוף ולו פיסה קטנה ממהות המושג האבסטרקטי הזה- “זמן”.
החול בחלקו העליון של השעון מציין במשל זה את העתיד, את מה שיבוא, את מה שטרם קרה. חול זה יסתנן בפתח הצר, המייצג את ההווה; ואילו חלקו התחתון של שעון החול מציין את העבר – החול שכבר חלף דרך המעבר הצר.

בהקבלה לתיאוריות שהוצגו לעיל ופרנקל מתכתב איתן:
מצד אחד האקזיסטנציאליזם רואה רק את המעבר הצר של ההווה ומתעלם מן החלק העליון והחלק התחתון , מן העתיד ומן העבר , ומצד אחר- הקויאטיזם רואה את שעון החול בכוליותו, אך לגביו החול אינו אלא מסה חסרת פעילות, שאינה זורמת אלא, פשוט , “קיימת”.
    
הלוגותראפיה המגשרת כאמור בין השתיים תטען שבכל הנוגע לזמן שעון החול לא ניתן להיפוך. הזמן אינו בר היפוך. היא תסכים עם קיום החול בחלקו העליון של השעון כמייצג את העתיד, שבעצם “אינו קיים” (עדיין) ולפיה- מה שעבר דרך הפתח הצר של ההווה, כלומר: העבר, הוא למעשה הממשות האמיתית.
מעבר להעדר האפשרות להופכו, גם לא ניתן לערבבו כלומר: לא ניתן לערבב בין הזמנים. גרגירי החול היחידים שניתנים לערבול ולשינוי בתנוחה הם אלה שלמעלה.  

שעון החול לא ניתן להיפוך

משמעות הדבר היא שאפשר לנו לנער ולשנות את העתיד, ובעתיד, בבוא העתיד, אפשר לנו לשנות את עצמנו . אך העבר קבוע ועומד. משעה שעבר דרך הפתח הצר של ההווה , כאילו ניתן בו חומר מקבע ומשמר. ובאנלוגיה למציאות -הכל משומר בעבר ובו הוא נתון למשמרת עולם. במובן הזה הזמן הוא נצחי, כפי שטוען פרנקל: “העבר מציל אותנו מן החולף.. הוא ניצל מלהיות בן חלוף מכוח היותו בעבר , רק האפשרויות הן בנות חלוף”.

אותו פתח לשינוי שמספק לנו העתיד משאיר בידי האדם אחריות רבה ואינספור הזדמנויות להנציח את עצמו באופן מן האופנים. אך מה זה אומר בפועל? שעליו בהכרח “לראות” את הזמן? שעליו לנסות לגבור עליו? שהאדם והזמן חד הם?

המשוררת רחל חלפי כתבה שני שירים מופלאים על הדיאלוג שהיא מנהלת עם מושג “הזמן”: “חבל על הזמן” ו- “ככה זה הזמן 2”. משם ינקתי את הרעיון שהזמן הוא בעצם סוג של סוכן– נציג, שליח, ממונה מטעם..-
וזה מעלה לא מעט שאלות כמו: ממונה מטעם מי? ועל מה הוא בדיוק ממונה?  ואיך הוא “מבצע” את מינויו?  והאם כסוכן תפקידו לסכן, כלומר: לגרום לאדם לעמוד במצב לא בטוח תמידי? לעודד אותו להתמסכן, היינו להיות בעמדה קורבנית למול הזמן?  או בעצם להסכין עם הזמן, היינו להתרגל אליו, לקבל את הקיים כפי שהוא ועמו ומתוכו לפעול.

אז איזה סוג של סוכן הוא הזמן לפי השירים?

סוכן סמוי

הזמן הוא סוג של מרגל, סוכן חשאי כפי שכותבת חלפי: “הַזְּמַן  כָּל הַזְּמַן /מִתְחַבֵּא”,
“בּוֹרֵחַ מִתַּחַת לְמַטָּה / וְגַם אֲנִי  אַתְּ מְבִינָה  גַּם אֲנִי בּוֹרַחַת לוֹ” (“חבל על הזמן”)
“פִּתְאֹם הוּא מֵצִיץ אֵלַי מִבֵּין / הַקְּפָלִים. פִּתְאֹם הוּא עוֹשֶׂה לִי “קוּקוּ” פִּתְאֹם /
הוּא אוֹמֵר: “אַתְּ שֶׁלִּי!” (“ככה זה הזמן 2”). כלומר: לא ניתן לראות את הזמן, לא ניתן לחוש אותו (אולי רק את סימניו על גופנו, נפשנו, רוחנו), ולא ניתן לתפוס אותו בכפל משמעות: לא תפיסה, אחיזה פיזית ולא כזאת תודעתית.

סוכן כפול

לטובת מי פועל הזמן זאת שאלה מעניינת. לעיתים נדמה שהוא בא לטובתנו, כמו כשחולף מהר יום עבודה מעיק או כשציפינו מאד לאירוע כלשהו והוא הגיע לתחושותינו במהרה,  
ולפעמים נמצא בעוכרינו, כמו רגעי צער על שלא ניצלנו חוויה מסויימת עד תום, או כשאיבדנו אדם קרוב לנו מזקנה או ממחלה, כפי שכותבת חלפי: “מַבְטִיחַ נְצוּרוֹת  תּוֹקֵעַ סָכִין בַּגַּב.”, “גַּם יֶשְׁנוֹ  גַּם אֵינֶנּוּ.” (“ככה זה הזמן 2”)

סוכן שטח

אם נדמה היה לנו שהזמן חשאי, לא נגיש ואיזשהו מושג אבסטרקטי, חלפי מספרת לנו שישנם רגעים שנדמה לנו שאנחנו ממש ניצבים מולו, כמו נוגעים בו, הוא הופך למעין ישות מוחשית עבורנו כפי שכותבת:
“פִּתְאוֹם תָּפַסְתִּי שֶׁהוּא/ מַשֶּׁהוּ כָּזֶה מַמָּשִׁי כָּזֶה  אַתְּ יוֹדַעַת  דָּבָר/ שֶׁאֶפְשָׁר לְהַחֲזִיק בַּיָּד”  (“חבל על הזמן”)

סוכן עצמאי

אחת השאלות הגדולות היא האם הזמן הוא בתוכנו או מחוצה לנו. אומרת חלפי:
“אָז אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לְהַחֲזִיק אוֹתוֹ בְּיָד/ אֲנִי לֹא בּוֹ וְהוּא לֹא בִּי” (“חבל על הזמן”),
אמה מה- אין יחסי כוחות מאוזנים בינינו כי פִּתְאֹם הוּא עוֹשֶׂה לִי “קוּקוּ” פִּתְאֹם/ הוּא אוֹמֵר: “אַתְּ שֶׁלִּי!” (“ככה זה הזמן 2”).
נראה כי הזמן פועל באופן בלתי תלוי בדבר, בוודאי לא ברצונותינו, ויש לו עליונות ושליטה.  במובן מסויים אנחנו נתונים בידיו או בגבולות שהוא מתווה עבורנו.  

רחל חלפי
רחל חלפי מתוך יוטיוב

סוכן הפהפך

הזמן איננו יציב מנקודת מבט סובייקטיבית:
“פִּתְאֹם רָאִיתִי שֶׁאֲנִי /לֹא בּוֹ  בַּזְּמַן הַמַּמְזֵר הַזֶּה”  (“חבל על הזמן”), “נַחַל מְבַעְבֵּעַ בּוּעוֹת שֶׁכְּבָר אֵינָן/ נַחַל פְּתַלְתֻּלִּי  נָסוֹג  נַכְלוּלִי” (“ככה זה הזמן 2”).
לעיתים מתואר הזמן כ”פחדן” ולעיתים אגרסיבי- “גורס”, “לועס” , לפעמים “מתחבא” ופעמים “מתגלה”. דוחס זמנים זה עם זה, מספר מעשים.. לא ממש ניתן לסמוך עליו.

סוכן חידתי

לא רק שהזמן הוא הפכפך אלא גם מציב את האדם אל מול מגבלותיו האנושיות וחוסר יכולתו להבין הכל.
מצד אחד הוא הנכס היקר ביותר שיש לו לאדם אך מנגד הוא הדבר הכי אניגמטי והכי לא מפוענח בחייו- “אַתְּ מְבִינָה מָה / אֲנִי מְנַסָּה לְהַגִּיד לָךְ   אָה?  אַתְּ מְבִינָה? / כִּי אֲנִי  מָה אֲנִי אַגִּיד לָךְ  אֲנִי לֹא מְבִינָה” (“חבל על הזמן”). זה הסוד הגדול ביותר שעל האדם לחיות איתו כל חייו, או אולי זה בעצם הפתרון- לקבל את הזמן כחידת חיינו האמיתית.

סוכן אל זמני / בו זמני

אם חיפשנו איזה רצף, איזה סדר, איזה היגיון בזמן. אם רצינו קוהרנטיות של היה-הווה-עתיד, בא השיר ופורס בפנינו תיאור שטורף את הקלפים. הוא מתאר את הזמן כ-

“דּוֹחֵס בּוֹ זְמַנִּית זְמַנִּים זְמַנִּים שֶׁהָיוּ לֹא הָיוּ בְּתוֹכִי מִחוּצִי

שֶׁאֲנִי הוֹיָה- לֹא הָיָה

עָבַר-הוֹוֶה-עָתִיד מַתְנִים אֲהָבִים בְּהִבְהוּבִים

קְלוּעִים צַמּוֹת פְּרוּעוֹת  מֻתָּרוֹת  שֶׁל אֲנִיצִים פְּרוּעִים

זְמַנִּים מִתְמַזְמְזִים בְּמַעֲשֵׂי זְנוּנִים

כֻּלָּם מִתְנוֹפְפִים בּוֹ זְמַנִּיִּים שֶׁל בִּי-לֹא-בִּי-זְמַנִּיִּים

מִתְנוֹפְפִים בָּרוּחַ הַפִּרְאִית הַזֹּאת

לְכָל הָרוּחוֹת   לְכָל הָרוּחוֹת”

כלומר הכל מתערבב זה בזה, עבר-הווה- עתיד מתמזגים לכדי יחידה אחת לא מאורגנת ולא נפרדת, זמנים מגיחים מחוצה לאדם ומתוכו, מציאות ודימיון לא ניתנים לפירוד- והתחושה היא של כאוס גדול. הזמנים מתנופפים, כדברי המשוררת “לכל הרוחות”- כאשר אפשר שהכוונה היא ליטרלי לכל עבר ואפשר שבמובן המטאפורי יש כאן ביטוי של יאוש מהמצב.   

הזמן כסוכן משמעות

כמה יפה לראות שלמרות היאוש, התסכול ואי הסדר המוחלט שמייצר הזמן יש רגעים, גם אם הם ספורים- של מפגש אמיתי, של התגברות על הפחד מהזמן ושלו מאתנו, של התעלות, של סינרגיה עם הזמן ושל תחושה שהכל עומד במקום הנכון וקורה בזמן הנכון ויש ניצוץ ויש.. משמעות, כפי שעולה מאד יפה בשיר:  
“אֲבָל פִּתְאֹם אֶתְמוֹל הָיָה אֵיזֶה רֶגַע

שֶׁהוּא בָּרַח וַאֲנִי בָּרַחְתִּי   וּפִתְאֹם

נִפְגַּשְׁנוּ שְׁנֵינוּ- מְפַחֲדִים  מָה זֶה מְפַחֲדִים!-

מִתַּחַת לְמַטָּה

כֵּן  שָׁם נִפְגַּשְׁנוּ לְרֶגַע

טוֹב  אַתְּ מְבִינָה  וּפִתְאֹם הָיָה לִי כֹּל-

כָּךְ טוֹב אִתּוֹ  וְלוֹ הָיָה כָּל כָּךְ טוֹב

אִתִּי” (“חבל על הזמן”).

לבסוף,

השיר “חבל על הזמן” של חלפי מסתיים במשפט: ” מָה אֲנִי אַגִּיד לָךְ/מַמָּשׁ חֲבָל עַל הַזְּמַן  אֲבָל אַחַר כָּךְ” כלומר: הוא מסתיים בצורה פתוחה- מה שקרה אחר כך לא ידוע.
אגב, גם הריווח הגדול, הלא שגרתי, בתוך שורות השירים, בין מילותיהם, אינו בחירה מקרית של המשוררת “ומעיד, לדעתי, מעבר לצורך “לנשום את הזמן”, אולי לעכל אותו, לנסות להבין משהו ממהותו, להשהות אותו- גם על הפתיחות הזאת.”

כלומר: כמו שעון החול ובהתאם לגישת הלוגותרפיה העתיד הוא הזמן היחיד שניתן לו לאדם לשנות, לשפר, לשחק עם גרגירי החול עד שיהפכו לממשות בהווה וישמרו בעבר למשמרת נצח.
אם לחזור להנחות היסוד עמם פתחתי לגבי הזמן כמושג ממשי או רעיוני, הזמן המצוי בתוכנו או מחוצה לנו, הזמן כשולט בנו או ההפך, הזמן הנזיל או הקבוע ועומד נדמה לי שאין תשובה אחת לכך ותלוי את מי שואלים,
אך ברור לגמרי שעלינו להעריך את הזמן, לתת לו קרדיט, לעולם לא לרדוף אחריו כי הוא תמיד ישיג אותנו, להתיידד איתו, לעשות בו שימוש נבון כמו שראוי לעשות עם מתנה יקרת ערך שאנו מקבלים ולהבין שיש לו משמעות איכותית ולא רק כמותית, כפי שמלמדת אותנו הדוגמה שנותן פרנקל של האשה שמת עליה בעלה לאחר שנת נישואים אחת בלבד, ואותה שנה אחת של אושר נישואין לא תילקח ממנה לעולם כי במקרה כזה כאילו מילטה את אושרה למשמרת בעברה.

שעון החול של חיינו פועל כל הזמן ו”בכל רגע ורגע אדם חייב להכריע , לשבט ולחסד, מה תהיה מצבת הזיכרון של קיומו.”  (פרנקל).

החול העליון נתון עדיין בידינו, עד הגרגר האחרון.

רשימת מקורות

*פרנקל, ו’ (1982). הזעקה הלא נשמעת למשמעות. תל אביב: דביר.
פרנקל, ו’ (2010). הרופא והנפש. יסודות הלוגותרפיה והאנליזה האקזיסטנציאלית. הוצאת דביר

כל הזכויות על קטעי השירים והתמונות שמורות לבעלי הזכויות ולמחברת רחל חלפי, את השירים במלואם ניתן למצוא באתרים המתאימים לכך. 

בתמונת הפוסט ובצמוד לשעון החול, בחרתי להציג גם פרפר אשר מייצג מחזור חיים קצר ביחס לזה של האדם אולם הוא בעל עושר של מעשה וניחן ברוב הדר. ואם לצטט את פיליפ גלוק צייר בלגי:  “פרפרים מסוימים אינם חיים אלא יום אחד, ובעבורם המדובר ביום היפה ביותר שבחייהם ” 

תצלום סונג ג’ין צ’ו ב- Unsplash

נכתב ע"י שגית שלמה

שגית שלמה
שגית שלמה, חוקרת שירה ומשמעות, לוגותרפיסטית, Diplomate in Clinical Logotherapy מטעם Viktor Frankl institute USA. עוסקת בפיתוח תכנים, מרצה ומנחת סדנאות וכן משמשת כיועצת התוכן של מגזין "בלוגותרפיה". מחברת הספר “שירת המשמעות – לוגותרפיה בין תיאוריה ומציאות” אשר משמש קהל קוראים רחב ואנשי מקצוע.

אחרים קראו גם את:

צוות חיובי כן

אמנות אמירת ה”כן”

“הפניה אל החיובי היא הפניה אל המשמעותי”/ לוקאס לאחר שניסיתי לחקור את אמנות אמירת ה”לא” …

כתיבת תגובה