מתוך המאמר:
" כאשר איום המחלה וההודעה על מספר המתים בחדשות שעה אחרי שעה, הצליחו להחדיר פחד מוות. הרי מתו, באמת מתו, והנכחת המוות בהחלט שכנעה להיזהר, אבל גם נוצרה פאניקה. חרדה מאי־ידיעה, מחוסר הוודאות. הרי הכרחי "לחיות", העיקר לא לחלות, ולמען מטרה זו מתגייסים. "זאת מלחמה, וננצח בה", אומרים לנו. אבל, מכיוון שהאויב שקוף, משרד הביטחון, כן, לא משרד הבריאות, הוא שהתגייס להציל את ההורים המבוגרים שבלית ברירה נכנעו, התחשבו בחרדה של הילדים והסכימו לבידוד שהחדיר בתוכם גם מועקה, גם חרדה וגם בדידות.. "
"..כ "ישות־לקראת־המוות" ברור שלא קל להשלים עם הסופיות ועם המושג בת־תמותה. אנחנו לא רוצים למות למרות שהאדם יודע שהוא סופי. זה נכון במיוחד אצל בני השמונים והתשעים שהם "ישות־מול־המוות"
המאמר מובא כאן באישור הכותבת. כל הזכויות שמורות לכותבת המאמר ולמערכת “פסיכואקטואליה” גיליון יולי 2020 אשר המאמר במקורו פורסם במסגרתו
על הכותבת, אנה גלמן, פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית לאקאניינית, חברת אקול של השדה הלאקאנייני הבינלאומי ורכזת ידע והוראה ב"פורום עוד – encore" של הפורום הבינלאומי של האסכולה של השדה הלאקאניאני (בישראל). מנהלת שותפה של מרכז אכוונה – אבחנה והכוונה ליחיד במשפחתו ובסביבתו
דבר צוות בלוגותרפיה – לכאורה מדובר במאמר פסיכולוגי חף מכל מוטיב לוגותרפי, אולם בחרנו לפרסם את המאמר מאחר פראנקל מדבר רבות על "רמזי משמעות" ומצאנו זאת במאמר בצורת "משמע-אות" כמו גם מצאנו מוטיבים הקשורים לפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית עמה נמנה פראנקל כגון ההתייחסות לבדידות, להתגלות, וליצירה – אלו נמנים עם הנתיבים של פראנקל למציאת משמעות בחיים. אנו מאחלים קריאה מהנה