מגזין בלוגותרפיה מגזין לוגותרפיה ומשמעות בחיים, פילוסופיה וישום, מאמרים כתבות מחקרים ומידע מאמרים נוספים בתחום
באיזשהו אופן, שלעיתים מתקשה להיות מוסבר בדרך רציונלית מצליח האדם הסובל להתעלות מעל הנסיבות החיצוניות הקשות ולחזור לחיים- "למרות הכל ואף על פי כן.." (ויקטור פרנקל).
הוא נפרד מהעולם הישן על עושרו החומרי והתרבותי שהכיר עת נשלח למחנות הריכוז, הוא נאלץ להפרד מהחלום להגר לארצות הברית זמן קצר לפני ההתקפה על פרל הארבור, לאחר שחיכה שנים לויזה המיוחלת,
הוא נפרד מהטיוטה הראשונה של הספר "הרופא והנפש" כשהגיע לאושוויץ, הוא איבד את מרבית משפחתו בשואה, הוא ספג מכה קשה אישית וציבורית כשסולק מביתו הרוחני-מקצועי, החברה לפסיכולוגיה אינדיוידואלית, בראשותו של אלפרד אדלר, הוא עזב את היהדות וחזר ועזב וחזר..
על פרידות מעולם לא העזתי לכתוב
אולי כי אני שונאת פרידות,
אולי כי אני מתכחשת להן,
אולי כי הן מכאיבות לי מידיי,
אולי כי הן מעוררות פנטזיות (ופנטזיה סופה להתנפץ לך בפרצוף),
אולי כי הן משתקות לי את הרגש (והרגש הוא מנוע חיי),
אולי כי הן הופכות אותי בעיני עצמי לפחותת ערך ולחסרת חשיבות,
ואולי כי הן מסמנות את זמניותי בעולם.
אבל, נרצה או לא נרצה, פרידות הן יסוד החיים. ברגע לידתנו נגזר מותנו- היש פרידה מובהקת ,קרה וחד משמעית מזאת?
חברים באים והולכים לאורך השנים,
הורינו הולכים מאתנו (אם מתמזל מזלינו כדרך הטבע בשיבה טובה)
ילדינו נפרדים מאתנו אינסוף פרידות פיזיות ומנטליות- כבר עם בואם לעולם באופן סמלי בחיתוך חבל הטבור,
מקום עבודה שלעיתים ממלא את ימינו הופך יום אחד לנחלת העבר ולזיכרון,
משורר נפרד משיר ששחרר לאוויר העולם,
סופר מספריו,
ואמן מיצירותיו.
אנחנו נפרדים מהתארים שלנו ברגע שהשגנו אותם,
נפרדים ממטופלים עת ריפאו את עצמם,
נפרדים מתפיסות שהחזקנו בן לפעמים שנים על גבי שנים,
אישיותנו וזהותנו משתנות מידיי יום ואנחנו נפרדים ממי שהיינו לפני חמש, עשר ועשרים שנה.
במאמר הבא אזרתי אומץ והחלטתי לגעת בה בפרידה, בעדינות, בזהירות, בחמלה, ותוך כדי כתיבה גיליתי בה גם לא מעט משמעות."בכל פרידה יש מוות"
(חווה אלברשטיין)
פרידה מאדם יקר מלווה בתחושת אובדן קשה, במחשבה שהכל סוגר עליך, שאין מוצא, שאין תכלית, שאין תקווה, כפי שכותבת אלברשטיין: "קח אותי איתך/סוף העולם על סף הדלת". היא מציפה את כל הרגשות העוצמתיים והקשים ביותר שאדם יכול לחוות: עצב, זעם, כעס, תסכול, עלבון, חוסר אונים, יאוש, בדידות. היא מלווה בתהליך של אבל מתמשך, לעיתים קשה מנשוא, בשל הריק שנוצר בלכתו של האהוב. הלוגותרפיה עוסקת בפנומנולוגיה של האדם ופוגשת אותו במקום שבו הוא נמצא, ופרידה מזמנת תחושה של ריק קיומי, של העדר משמעות טוטלית.
בכל פרידה יש מסר
"כשנכנסתי לאוושויץ נדרשתי לוותר על מעילי המצוין, ולקחתי מעיל ישן וקרוע.. היה שייך כנראה לאיש שנשלח לתאי הגזים. באחד מכיסיו מצאתי דף שנקרע מספר תפילה. עליו היתה כתובה התפילה העיקרית של היהדות: "שמע ישראל, אדוני אלוהינו, אדוני אחד.. הדף נעלם ללא הסבר בשעת שחרורי ממחנה הריכוז" (פרנקל, 2015)
כל פרידה באשר היא מספרת לנו סיפור על עצמנו, על האחר, על העולם, על היקום, על הבריאה, ומזמינה אותנו להקשיב לו. מובן שאיננו מוכנים לכך כשהפצע פתוח ומדמם, כשהאבדן עוד טרי, כשהבור נפער. דבר בעינינו באותן שעות לא יוכל למלא אותו. אבל כשנוקפים הימים, החודשים, השנים אולי מצליח להיווצר בתוכנו איזה חריץ, איזה פתח קטן שדרכו מבצבץ קול נוסף, קריאת חיים לפי הלוגותרפיה שכדאי לנו לשקול להענות לה, כי שם עשויה להיות מגולמת משמעות לפרידה.
בכל פרידה יש השלמה
"כמו חופים של ים עוזב
אני עובר עכשיו ממך
בין דמעות ובין כאב
אני הולך אני הולך" / שלמה ארצי
לאחר שניסינו למנוע את הפרידה בכל דרך, לאחר שהבנו שקצרה ידינו מלהושיע את המצב, לאחר שגילינו את כוחו האכזרי של הגורל, מתחיל תהליך ארוך וכואב של עיכול, של הפנמה, של קבלת המצב, של השלמה. לא תמיד הוא מתרחש, הוא יכול להתקיים לרגעים בלבד ולחלוף, אבל בהנתן סימן אחד לאותה השלמה, איזה רגש או מחשבה בתוכנו שאומר-"זהו זה!" "אתה נמצא בנקודת אל-חזור", או אז עברנו למעשה שלב במערכת היחסים עם הפרידה ועם מושאה.
"ואם פרידה
אז שיהיה שלום בינינו
אם כבר שלום
אז שיהיה מי שישמור עלינו" (דקלה)
השלמה, שלם, שלום, תשלום- כולן מילים מאותה המשפחה, ובהקשר של הפרידה הקשר הסמנטי ביניהן מעניין- כשהשלמנו עם הפרידה, כשהנכחנו אותה בתוכנו כעובדה קיימת, מוגמרת, כששילמנו את חובנו בגינה בדם, יזע ודמעות, אנחנו מתחילים אט אט, בצעדים קטנים, לעיתים בלתי נראים, שניים קדימה אחד אחורה, להיות בשולם עם העולם ועם האדם ממנו נפרדנו, ומרגישים אנשים שלמים גם בתוך החוסר. שלמות זו היא בבחינת "אין שלם מלב שבור", כמו התפיסה הרווחת בתרבות היפנית המכונה "וואבי סאבי" היינו היופי שבפגום, וה" kintsugi", השברים העשויים זהב הממלאים את הכלי השבור, כמו את חיינו שנשברו, והתרסקו לעיתים עם הפרידה.
הכלי החדש יפה יותר, על פגמיו והשינויים שעבר, שברירי יותר ועם זאת חזק ואיתן לשמור על שלמותו אם לא הפיסית אז לפחות הרוחנית.
"זה שיר פרידה
אז בואי רק אמרי שלום" (שלמה ארצי)
מכל פרידה צריך להפרד
"ואם עוזבים נשאיר את הכול מאחורינו" / דקלה
פרנקל אומר שכל מה שקרה לנו הוא נצחי, הטוב כמו הרע. הוא נשמר למשמרת-עד ברגע שהפך לנחלת העבר: "התכונות החלופיות היחידות של החיים הן הגנוזות בהם. אך ברגע שהן מתגשמות.. הן ניצלות ומופקדות בידי העבר, שם הן נשמרות מפני החלופיות".
היות העבר אלמותי לא אומר שניתן להמשיך לחיות אותו באותו האופן כמו בחייו הגשמיים, הפיזיים. תצורתו השתנתה, הוא מצוי בהוויה אחרת, בעיקר בתודעתנו. לפעמים פשוט צריך להניחו מאחור, להתבונן בו בעיניים חדשות, מפוכחות, ולא לתת לו להשתלט עלינו ולהפוך את חיינו לגיהינום בשל הפער בין מה שהיה לבין מה שהווה. היכולת להבין לעומק את ההשתנות הזאת היא כנראה המפתח למשמעות.
"בכל פרידה ישנה לידה"
(חווה אלברשטיין)
"כמה ימים לאחר השחרור, הייתי מהלך בין נאות דשא מלבלבים אל עבר העיירה הקרובה למחנה.. נשאתי עיני אל השמים- ואחר כרעתי על ברכי.. ביום ההוא, בשעה ההיא, החלו חיי החדשים. צעד צעד הלכתי קדימה עד כי שבתי והייתי יצור אנוש" (פרנקל, 1970). פרנקל במובנים רבים נולד מחדש אחרי השואה, הוא נישא מחדש, ויצאה לאוויר העולם תורתו בין היתר בדמות אחד הספרים המצליחים ומעוררי ההשראה שנכתבו אי פעם: "אדם מחפש משמעות". פרנקל אומר שכל מה שקרה לנו הוא נצחי, הטוב כמו הרע. הוא נשמר למשמרת-עד ברגע שהפך לנחלת העבר: "התכונות החלופיות היחידות של החיים הן הגנוזות בהם. אך ברגע שהן מתגשמות.. הן ניצלות ומופקדות בידי העבר, שם הן נשמרות מפני החלופיות". לא ברור מה יהיו מאפייניו, מי יהיו שותפיו, מה תהיה הוויתו אבל שווה לפחות לדמיין את בואו של משהו אחר, ואולי, אולי אפילו טוב..
בכל פרידה יש רוח
"לעולם לא נוכל לסיים בסוף
כי בסוף אין באמת סוף
התוכל לתת דוגמה לסוף?
כזה שאין אחריו כלום" /דרור שקד
רוח האדם אינה תלויה בדבר, אין לה סוף. אדם נפרד מאדם אך לא מרוחו. המשמעות היא רוחנית במובן הזה שהיא קיימת תמיד, היא אינסופית, היא משאב בלתי מוגבל והיא איננה לעומתית. היא מתעלה מעל ומעבר לכל הנסיבות, ודבר לא יכול לפגוע בה, גם לא הפרידה הנוראה מכל. קשה להבין זאת בשל מגבלותיו של האדם לחצות את גבולות תודעתו, ומתוך שכך ממליץ פרנקל פשוט לקבל את המגבלה האנושית הזאת ולהאמין בקיומו של איזשהו פשר.
"חיכיתי לסוף כדי לדבר, וכך יצא שמעולם לא דיברנו"/ דרור שקד
לסיום,
רחל המשוררת כותבת בשירה המופלא "זמר נוגה":
"תֵּבֵל זוֹ רַבָּה ודרכים בה רב
נפגשות לדק נפרדות לעד.
מבקש אדם, אך כושלות רגליו,
לא יוכל למצוא את אשר אבד."
הפרידות הן לכאורה מנוגדות לטבע, בשל התחושות הקשות שבצידן, בשל הנתק האכזרי שהן מייצרות, אך למעשה הן הטבע בהתגלמותו, הן הקמילה לאחר הפריחה, השקיעה בתום הזריחה, האובדן בסיום המציאה.
אולי טוב לו לאדם אם ישכיל לשחרר אחיזה ויאמץ את צוואתו של פרנקל:
"כן לחיים, למרות הכל"
"וודאי ראית עלים נושרים,
כשמתקרב ובא החורף.
עד שאביב חדש יפרח
תמיד ישנם כמה קשי עורף"
רשימת מקורות:
פרנקל, ו. (1970). האדם מחפש משמעות: ממחנות המוות אל האקזיסטנציאליזם. מבוא ללוגותרפיה. תל-אביב: דביר
פרנקל, ו' (2015). זכרונות- מה שלא נכלל בספריי. תרגום: דוד גוטמן. חיפה
שקד, ד' (2018). מבטים נסתרים.
לכל המאמרים של שגית שלמה – לחץ כאן
Image by MartinHolzer from Pixabay
