17
May
2019

בין אושר למשמעות

הפילוסוף ד”ר שמעון אזולאי: “החתירה לאושר – מסוכנת”
למעבר לראיון המלא מאת ורד רמון ריבלין באתר “ליידי גלובס” ב 13.10.2016 – לחץ כאן 

 

להלן עיקרי המסרים מתוך הראיון 

שאלת המשמעות נוגעת לשאלה: מהו הדבר שתהיו מוכנים להקריב ולוותר למענו. 

אושר זה מושג מסוכן. אנשים חושבים שמה שמניע אותם זה אושר, ואת זה הם צריכים להשיג, והכי גרוע שכך הם מחנכים את ילדיהם. הרעיון הזה מביא לנזק חברתי ואישי אדיר. על בסיס מה אתה בונה משפחה, קהילה, עבודה? על בסיס משמעות. לפעמים מקומות עבודה נכשלים בזה. הדבר המרכזי שיניע את העובדים שלך זה אם תציע להם לשחק במשמעות, אחרת הם יעזבו אותך. מה שבאמת מניע אנשים וחברות שלמות זה משמעות. ראי את הפוליטיקה של הזהויות, מלחמת הזהויות שמוציאה היום מאנשים את המקום הכי אגרסיבי ואלים. זה מה שקורה כשאתה נוגע לאנשים במשמעות. הרבה פעמים אנחנו מכוונים את ההתנהגויות שלנו על פי קודים תרבותיים רווחים, מבלי שטרחנו לבדוק אם הם באמת יושבים על בסיס המשמעות שמניעה אותנו.

אם אתה חי על אוטומט או חי חיים של מישהו אחר, זה הדבר הכי נורא. אתה יכול בזוגיות לחיות חיים אידיאליים, אבל אלה האידיאלים של בן הזוג שלך, לא שלך. כשאתה מגלה את זה – זה נורא ואיום.האדם הוא יצור שמה שמניע אותו זה רעיונות ואידיאות לגבי מה זה כסף, מה זו אהבה, מה זה צדק. הרעיונות האלה מגיעים מהרבה מקומות: מפרסומות, מהוליווד, ממערכת החינוך – הרעיונות הם אלה שמעצבים אותך, אלא שהרבה פעמים הם מטופשים, מקולקלים. לא פעם, אם אתה לא מבין למה לא הולך לך – אתה הרי עושה הכול נכון – הסיבה לזה היא שה’ווייז’ שלך דפוק.

כד”ר לפילוסוף התפקיד שלי לרפא רעיונות, להציע תיקון של מושגים ורעיונות. ייחודה של הפילוסופיה ביכולתה לנפץ מרחב אחד ולייצר מרחב אחר במקומו. אותי מעניין מה מהדהד בראש של האנשים לגבי מה זה אושר. אושר נתפס כהיעדר מוחלט של סבל, קושי ומאמץ. התפיסה הזו מונעת התמודדות. דור ה-Y,  דור שלם חונך על ידי דור שרצה את טובת ילדיו תחת הרעיון של אושר אושר אושר. יצרו פה דור שלא מוכן להתאמץ וידחה מעליו כל סבל וקושי. הם מתקבלים לעבודה ואחרי שבועיים הם עוזבים, כי פתאום הם מגלים שצריך לעבוד. במשך 20-30 שנה עטפו אותם במעטפת של ‘העיקר זה האושר שלי’. אם שנייה עצוב לך משהו פה פגום, עד כדי כך שגרמו לביטול ערך המציאות. ילד בא מבית הספר עצוב, וההורה שואל: ‘למה’. הוא עונה: ‘נכשלתי במבחן’, וההורה מנסה לעודד אותו: ‘לא נורא נשמה, זה לא כל כך חשוב’. הוא מבטל את ערך המבחן כדי להציל את העולם הרגשי של הילד.

המציאות מציבה כישלונות וקשיים והוא מסלק אותם כדי למנוע קושי. מבחנים? לא חשוב, אתגרים? לא חשוב. אם זה כך, אז לא אתאמץ בפעם הבאה. בסופו של דבר זה מזיק להתמודדות העתידית שלי. מצד שני, האידיאל של חיים נטולי סבל ושופעי עונג נתפס נחות ביחס לחיים בעלי ערך ומשמעות.אחת ההוכחות בשבילי שבסופו של דבר אנשים דוחים את אידיאל האושר לטובת המשמעות היא שהם ממשיכים להוליד ילדים. מרבית הזמן ילדים זה סבל וקושי ומאמץ. אמא צעירה מגיעה לשעה שבע בערב כשהיא מצטערת על זה שנולד לה ילד. אם אשאל אותה אם היא מאושרת, אני אחטוף מחבת בראש, אבל אם אשאל אותה אם מה שהיא עושה הוא בעל משמעות, היא תספר סיפור אחר.

מושג המשמעות הוא מושג מורכב ועמוק שדורש חקירה עצמית, ושלא נמצא בחזית התודעה. נכון. זה קשור למעטפת הצרכנית סביבנו. יש ניסיון להשכיח מאיתנו את שאלת המשמעות. הדבר האחרון שחברה קפיטליסטית וחברה בכלל רוצה, זה שאנשים יתחילו לשאול על משמעות חייהם. תארי לך שאנשים היו מחליטים שהם הופכים להיות אותנטיים, המשק היה נעצר באותו רגע. חלק מהאנשים היו עוזבים את בתיהם, לא הולכים לעבוד, מפרקים את נכסיהם. לחברה יש אינטרס שלא תחשוב. המעטפת הצרכנית רוצה שתמשיך לצרוך מוצרים ותחיה תחת האשליה שזה מה שיגרום לך אושר. יש לי חברים פרסומאים, הם תמיד רוצים שתחשוב שהאושר שלך מסתתר מעבר למוצר הבא. זה מכניזם שמוביל לצמיחה, אבל גם לנזק עבורך. זה משכיח ממך את שאלת המשמעות.

שאלת המשמעות עולה כשיש קריסה של משמעות, כשאין משמעות אבל העולם הפילוסופי כמעט לא מתעסק בזה, ובעיניי זו כמעט בגידה. הוא התנתק מהאתגרים של החברה, הוא נטש את עולם הרעיונות לטובת כוחות מטופשים כמו ניו אייג’ ותעשיית האושר. לטעמי, הרעיון של שלווה ואושר הוא רעיון לא מוסרי ומסוכן. הוא גורם להרס חייו של אדם, ויותר מזה, לניתוק בין אדם לסביבה. יש את מידת ההשתוות – כשאני מצליח לעבוד על עצמי ולהגיע לשלמות פנימית גדולה, כך שאם אני נתקל בקושי זה כבר לא נוגע בי, זה הניו אייג’ שהבודהיזם מטיף לו וגם פילוסופיות דתיות בכל מיני ורסיות. זה האידיאל, והוא אידיאל מעוות ולא מוסרי, כי אין בו משמעות. כי זה אומר שאם יש בעולם סבל, זה לא מאיץ אותי לפעולה. יש קלקול בעולם הזה וזה לא מפריע לי. זה אידיאל שדוחה אותי, כי הוא כאילו בא לטובת האדם, אבל הוא כל כך של שובע שמנוגד לתיקון עולם.

משמעות היא לעולם משהו שמחוץ לך. משמעות זה העקבות שלך בעולם. זו הדרך הסמויה להתגבר על המוות, לעקבות שלי יש סיכוי להדהד בעולם אחרי מותי. הביטוי הכי עמוק של משמעות הוא שיתוף, כי ככה העקבות שלי מהדהדים בעולם. כשאני משתף אותך זו המחמאה הכי גדולה, כשאני משתף עקבות שלך זה הביטוי העמוק ביותר למשמעות. אדם מוכן למות למען העקבות שלו הרבה יותר מאשר למען עצמו. ניתן לבדוק עם כל הורה ממוצע אם יעדיף שיקרה לו משהו ולא לילדיו. כך גם ספורטאים, הם מוכנים לסבול כל כך הרבה למען רישום עקבותיהם בהיסטוריה. אולימפיאדה זה לא משחק של ספורט, זה משחק של משמעות. מיליארדים צופים במשחק של משמעות. המטרה שלי להציל את הדור הבא, לחנך ילדים למשמעות ולהתאמן במשמעות.

רוב בני האדם לא אוהבים ללמוד. כשיש משבר במערכת היחסים פתאום את רוצה ללמוד את מערכת היחסים, את מתחילה ללמוד את עצמך רק כשיש ערעור על המצב. זו הבעיה האמיתית. לכן כדאי ליצור משברים בכוונה. זוגיות שאין בה מריבות היא בעייתית, כי אין לנו הזדמנות ללמוד באמת אחד את השני.לעשות בכל מחיר? לפעמים עדיף פשוט לשבת ולא לעשות. כשאנחנו רוצים להקל על מישהו, אנחנו אומרים לו: ‘אל תעשה, לא צריך’. אבל אמא שלי יודעת שאם היא תפסיק לעשות ארוחת ערב למשפחה, היא תהפוך לחלק מהריהוט בסלון.

כשאתה לא מבצע, אתה יוצא ממשחק המשמעות, וזה פוגע בתוחלת החיים. תבצע, תהמר, תעשה. תכריח את הקרובים שלך לעשות. נכון, יהיו רגעים מפחידים, אבל זה עדיף על ביטול משחק המשמעות. 

אושר זה התענגות על הקיים, רגע של עצירה. חיפוש אחר משמעות זה להגדיל את הקיים. רגע של תנועה. זה כמו ההבדל בין התענגות על יצירה מוזיקלית לבין ליצור יצירה מוזיקלית. אם האושר היה תכלית חייו של אדם, התרבות הייתה נעצרת לחלוטין. הכוח המניע של התרבות הוא החיפוש אחרי משמעות והמימוש שלה. היסטוריית השינוי בעולם הוא סך כל המשמעויות שפרטים כוננו לעצמם.

המשמעות פורחת בתנאי אי ודאות. במקום שבו ישנה ודאות מוחלטת אין משמעות. האדם הוא יצור ששואף לוודאות בתנאי אי ודאות, אשר בלעדיה היינו שוקעים בשעמום מוחלט או בחרדה מתמדת. לרובנו מידה מצומצת של משמעות, שעיקרה בחיי משפחה. זו הסיבה להישרדות מוסד המשפחה.

לשבור את השקיפות שלך, אנחנו דור הדוניסטי, ששם דגש על נראות. נראות זו מילת מפתח בחשיבות שלה. שאיפתם העמוקה של אנשים היא לא להיות שקופים. הקטסטרופה הכי גדולה היא להיות שקוף. זה הבסיס למשמעות, העקבות שלך שבזכותן אתה נראה. מה הטעות של הרבה אנשים? שהם מבלבלים בין גיבור תרבות לסלבריטי. גיבור תרבות מפורסם בגלל העקבות שלו. אם הוא יצא מהפלטפורמה, עדיין יישארו העקבות שלו. אם סלבריטי ייצא, לא יישאר כלום.

שבירת משמעות מתרחשת בהוויית היומיום שלנו, כשאנחנו הופכים שקופים. כשלא רואים אותנו. לא אגיד לדור הצעיר: אל תרצה להיראות. אל תרצה לשבור את השקיפות שלך. להיפך, זו חובה אקזיסטנציאליסטית. היתרון של האדם הדתי היא שיש תמיד מי שרואה אותו, כי זה באמת מה שמעניין אותך כאדם דתי. לך תשבור את השקיפות שלך, אבל לא בזכות תמונה שלך, אלא בזכות עקבות שלך בעולם, תוצר, יצירה בעלת ערך, מהלך מוסרי בעל ערך.

משוב לא אותנטי הוא עיקר החוויה שלנו היום, כשכולנו הפכנו ‘מהממים’. משוב לא אותנטי פוגע בצמיחה שלך. הדיבור ברשתות הרבה יותר פראי ואגרסיבי מאשר מדהים ומהמם. עדיף לתת פידבק אותנטי מפידבק שקרי. התכונה שדור ה-Z מעריץ היא אותנטיות. ולמרות כל זה, אני מעדיף קהילה שתגיב לו: ‘מהמם!’, על פני התעלמות. הדבר החשוב ביותר לאדם זו התייחסות, משוב. למה? זה מה שבונה את הזהות שלי, התגובות של הסביבה. מה קורה כשאני לא מתייחס למישהו? אני גוזר עליו להחליט שהוא אפס. שלחת מייל ואני לא מתייחס. כל אדם בהתחלה מאשים את העולם, אבל בשלב מסוים אתה מאשים את עצמך: משהו פגום בי. אני לא  חשוב. כשאני לא עונה לך, אני גוזר עליך להחליט שמשהו אצלך פגום. לפעמים אנחנו עושים את זה בלי כוונה. אנחנו צריכים להבין כמה כוח יש לנו בידיים. אי אמירה, התעלמות, פירושה: אתה לא שווה.

אני מעדיף תמיד התייחסות, אפילו רעה. כי מזה אני אצמח. אבל רוב המשובים היום הם לא עד הסוף אותנטיים. אנחנו משחקים משחק של נימוסים. הדור הזה רוצה אותנטיות. הורים מזיקים לילדים שלהם כשלא נותנים להם משובים אותנטיים, זה מוריד את רף הציפיות והיצירתיות של הילד. כשאני נותן לך משוב שלילי אני מרים אותך לשלב הבא. התעודות שילדים מקבלים היום זה סוג של הונאה אחת גדולה. הילדים לא מתייחסים לזה. אני צמחתי באופן אישי רק מכישלונות. כשאומרים לי: ‘זה לא טוב’, אני בעיקר צומח. כשהסטטוסים שלי לא מקבלים הרבה לייקים, בעקבות זה אני משתפר. יש קורלציה בין כמות הלייקים לאיכות. דברים טובים כופים את עצמם לעשות לייק ושייר. עקבות בעלי ערך כופים עליך לשתף אותם. להגיד עליהם לייק. אנחנו לא זוכרים עשירים מההיסטוריה, אבל כמה מוזיקאים ופילוסופים וסופרים את זוכרת? כי עקבותיהם משגשגות. התמונות זה חארטה. תבנה מערכת שנותנת לעקבות שלך לשגשג.

אושר ומשמעות מקיימים ביניהם יחסים מעניינים. רעיון המשמעות עובד על ציר התנועה ממני לעולם, והאושר על הציר שבו איך העולם משפיע עליי. אתה חווה אושר עמוק כשהעולם מחזיר לך אותך. ייתכן שתחיה חיים שלמים של משמעות בלי אושר.

כשהמודעות למוות עולה, מגיחה בעוצמה גם שאלת המשמעות. המודעות למוות מעלה שאלות כמו מה אני עושים עם החיים שלי, מה אני מבזבז את הזמן. יש רגעים שהמוות מנכיח את עצמו, ופתאום אתה אומר: פאק. ומשנה לגמרי את סדרי העדיפויות שלך. כשאני שואל את עצמי: למה אני צריך את זה, זו שאלה שמבטאת חוסר משמעות. כשאתה רב עם בן הזוג שלך ואומר: בשביל מה אני צריך את כל זה – זה עולה רק כשאתה מפקפק במשמעות של הקשר.

אהבה היא עוגן משמעות מאוד חזק – כדי שתהיה משמעות צריך שני דברים: זיקה למעגל ערך חיצוני – בן זוג, קהילה, מדינה, והדבר השני – עקבות מסוימים באותו מעגל ערך. כשאני אומר לך: ‘אני אוהב אותך’, את מעגל הערך החשוב ביותר, אבל בלי עקבות שלך אצלי ושלי אצלך – הזוגיות תתפרק. לא סתם בני זוג אומרים אחד לשני: אתה לא רואה אותי. הם מתכוונים למשהו מאוד עמוק – שאין לי עקבות אצלך.

העצמה היא תהליך החלשה – שאלות של משמעות החלו להתעורר בעיקר בתקופת הנאורות, כשהאדם משתחרר מעכבות דתיות. התהליך המדורג הגיע לשיאו באמירה המטלטלת של ניטשה: ‘האלוהים מת’. ואם אין אלוהים, אז הכול מותר. 

החילוניות ביטלה את רעיון הגאולה: בקצה הזמן לא מחכה לנו שום דבר. היום אנחנו חוזים בתגובת הנגד לדבר הזה. החל מהמאה ה-71 פירקו את האדם מכל העטיפות ונתנו לו דבר אחד גדול: חירות. לך תבנה את חייך. הפרויקט של הענקת החירות לפרט נכשל. בין משמעות לחירות – האדם מעדיף משמעות, אחרת לא היינו מתחתנים. העריצות הגדולה ביותר זו חיי משפחה, ולמרות זאת מוסד הנישואים חזק ומשגשג. אנשים מתחתנים שוב ושוב. בסופו של דבר האדם מחפש משמעות על חירות. 

מרגע שנשברה הזיקה לקהילה הקטנה והמסורתית נולד אינדיבידואליזם שמגיע לשיא בעידן הנוכחי. במאות האחרונות עולה ערך הסובייקט, הפרט. כל אחד מתגלה כבעל מעמד, עוצמה וחירות לקבוע את מהותו. מעולם לא הייתה לאינדיבידואל עליונות כזו. תהליך העצמת האדם הוא גם תהליך החלשה מתמיד. עטיפות הערך הוסרו והותירו אותו עירום, בודד, ומבקש לצקת טעם וערך לחייו. זה אולי הכישלון הגדול של הנאורות. היא חשבה שאם אתן לך חירות, זה ישפר את מצבך. כל מה שאנחנו רואים היום במלחמת הזהויות שאנחנו חווים קשור להעדפת המשמעות על פני החירות. הזיקה לקהילות הייתה אמורה להיות סרח עודף, והנה מסתבר שאנשים רוצים להיות שייכים לקהילות. אורבניות ולא אורבניות, מדומיינות ולא מדומיינות. הם מוכנים לוותר על חירותם למען ההשתייכות.

אנחנו רואים את זה בכל הפוליטיקה העולמית. החזרה המחודשת של הלאומיות, זה בא מזה שאדם מעדיף את מעגל הערך על פני החירות. ב’חומות של תקווה’, האסיר מתאבד כשהוא יוצא מהכלא. הוא העדיף את הזיקה לכלא על פני החירות. העולם המודרני מנסה לתת הרגשה שאת כל יכולה ולבנות לנו מעטפת סביבך, שמפרקת אותך מכל שייכות קהילתית. תעשי הכול דרך האפליקציה. לא צריך ללכת לבנק, לא צריך לשאול אנשים ברחוב, כי יש ווייז. את לא זקוקה לקהילה, ומסתבר שאדם נכנס לרשתות כדי להיות חלק מקהילה. אדם לבדו אין לו משמעות, לא יכולה להיות לו.

אדם שחושב שהוא מספיק לעצמו מגלה שהוא נכשל. אנחנו רוצים דברים כל הזמן: חפצים, אנשים, חוויות, אהבה, קריירה. נראה שאם רק יתממש הרצון – נדע סיפוק. אבל שופנהאואר ערער על התפיסה הזו כשאמר: אתה לא יודע מה שאתה באמת רוצה, כי אתה פועל מכוח הלא מודע. זו הסיבה שמימוש הרצון לא מוביל לאושר או לסיפוק ממשי, אלא רגעי בלבד. אנחנו נידונים לתסכול מתמשך. העמדה של שופנהאואר מכרסמת ביכולת שלנו לחיות במרחב ערך.

בהתפרקות האידיאולוגיות המטרה הייתה לתת לך להיות אתה. אבל אנשים מחפשים היום את הקהילות, את השייכות. למה אני מעדיף קהילה? כי היא זו שמחזקת את העקבות שלי בעולם. את הספר שלי מחזיקה קהילת הקוראים. הפייסבוק והאינסטגרם משגשגים בגלל סיבה אחת פשוטה: משחק של משמעות. זו המהפכה הכי חשובה בהיסטוריה, בעיניי. נוצרו אלפי קהילות שמחזיקות את העקבות של אנשים. קהילות שפעם לא יכלו להתארגן, לא היה להן מרחב התארגנות.

בסקר שנערך, חלק גדול מהנבדקים אמרו שילדים הם עוגן המשמעות המרכזי עבורם. כי זה עוגן המשמעות הכי זמין. אסור לראות בילדים את המשמעות המוחלטת של חייך, כי הם ילכו בהמשך לבנות את משמעות חייהם שלהם. הורות וחינוך הם אזורים של כפיות טובה, אתה מאפשר משמעות למישהו אחר. הילדים הופכים להיות הפידבק הבסיסי של המשמעות שלכם. לכן תיתקל בוואקום עצום כשהילדים יגדלו ויעזבו, תחטוף סטירה. קריטי לבנות לעצמך משחקי משמעות אחרים.

החותם שאני משאיר – החותם שאני משאיר באנשים. הרעיונות שלי, שאולי הופכים את החיים של אחרים טובים יותר. הספרים, הסטטוסים, ההרצאות. מהותו של האדם היא יכולתו לחרוג מעצמו, לחרוג מתוך מה שהוא ולעשות מעצמו יותר. פה טמון יסוד משמעות חייו. ההפך מזה זו סתמיות.

לאדם יש דבר אחד שמעניין אותו – שגשוג העקבות שלו. הוא תמיד ילך למרחבים ולקהילות שמבטיחים לו באופן סמוי שכאן יש לו הסיכוי הכי גבוה לשגשוג העקבות שלו. במקום שאני ארגיש מחסום לשגשוג של העקבות שלי, אני ארגיש ניכור, ואז אעשה ‘שאט דאון’. אחת הבעיות הגדולות של ישראל זה בריחת המוחות. יש הרבה מדי אנשים שמסתובבים בהרגשה שנוצר פה תהליך שמקטין את שגשוג העקבות שלהם ומחפשים מקום אחר. ואם יש משהו שמאיים על המדינה הזו – זה הדבר.

 

איזכור הכתבה באתר זה אינו נועד למטרות רווח וכל הזכויות שמורות לורד רמון ריבלין וליידי גלובס 

המאמר משלב מסרים וקטעים מראיונות ומהרצאות. איזכור המאמר באתר זה באישור ד”ר שמעון אזולאי – פילוסוף ואיש חינוך  מחבר הספר קץ האושר – פילוסופיה ומשמעות החיים.\ בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית ובקריה האקדמית אונו.

Image by StartupStockPhotos from Pixabay

You may also like

חינוך ומשמעות
לאחוז בקרני המשמעות
פתרון חידת המשמעות – פרק ד
צולם על ידי תמי בר שי
להמריא מתוך הכאב – בין רונה רמון לויקטור פראנקל

Leave a Reply