לוגותרפיסט אידיאלי על פי לוקאס

“המטפל נדרש להימצא באותה סירה רעועה יחד עם המטופל שלו. ובו בזמן עליו לעמוד על חוף מבטחים ולעודד אותו”. אליזבט לוקאס שואלת בספרה “חיים משמעותיים” אילו תכונות נחוצות לאדם כדי להיות לוגותרפיסט טוב ואף תוהה עם עצמה האם היא לוגותרפיסטית טובה.

אליזבט לוקאס שואלת בספרה “חיים משמעותיים” אילו תכונות נחוצות לאדם כדי להיות לוגותרפיסט טוב, ואף תוהה עם עצמה האם היא לוגותרפיסטית טובה. היא מעלה שאלה לפיה חוסר משמעות הוא כחשיכה, וחוסר סיפוק ומטרה מובילים את האדם לפחד, אולם האם מותר ללוגותרפיסטים לפחד? האם נדרשת ממנו הימצאות ברמה גבוהה יותר מעל הפחד והייאוש אם ברצונו לכוון אנשים לחיות חיים בעלי משמעות ?

יש שיאמרו שלאדם בריא קשה לעזור לחולה במילים שהרי החולה יאמר לעצמו: ”לו קל לדבר. הוא אינו חולה.” אם כן, האם על לוגותרפיסטים טובים להיאבק עם עצמם ועם משמעות חייהם ולשתף את המטופלים בספקותיהם? אם יעשו כן, האם לא יקרינו חוסר ביטחון וירפו את ידיו של המטופל? תוהה לוקאס.

זאת דילמה שכן המטפל נדרש להימצא באותה סירה רעועה יחד עם המטופל שלו. ובו בזמן עליו לעמוד על חוף מבטחים ולעודד אותועל סמך ניסיונה רב השנים כלוגותרפיסטית, הכינה לוקאס רשימה של כישורים ועמדות אשר נראים לה חשובים ורצויים למילוי תפקיד זה שאותם אפרוס בפניכם.

אלו הם הנושאים החשובים כדי להיות מטפל לוגותרפיסט טוב על פי לוקאס. מדובר ברשימת תכונות המכילה לכאורה ניגודים שאמורים להתקיים ולחיות בשלום זה עם זה אולם לוקאס מוצאת מכנה משותף העובר בהם כחוט השני.

אופטימיות ופסימיות

הרעיון לעזור לאנשים להפוך למה שהם יכולים להיות נשמע אופטימי, ובפרט אם אנו מייחסים להם ממד רוחני, המעלה אותם מעבר לצורת החיים האחרת שלהם ובכך הם יכולים להתגבר על קשיים וסבל. יחד עם זאת אל לו ללוגותרפיסט לטמון את ראשו בחול או לטשטש מצבים ונדרשת לו מידה מסוימת של פסימיות כדי להכיר בממדי המציאות ולקבל אותה כמות שהיא. להביט בסיבות ולגלות את העובדות המהוות את בעיות המטופל.

הלוגותרפיה מאפשרת כר  פעולה נרחב למטפלים המאמינים בטוב הקיים והאפשרי של האדם אולם לא די באופטימיזם ואמונה בטבע האדם כדי להיות לוגותרפיסט טוב ואחראי, מאחר ולא לכל מחלה יש סיבות פסיכוסומטיות ולא כל דיכאון הוא נואוגני. לא כל חולה בנפשו סובל מריק קיומי   ולכן יש לאסוף מידע. לפיכך מחויב הלוגותרפיסט, לאסוף כל מידע התורם להסבר מצבו של המטופל. עליו לזכור שההסבר עלול להיות לא נכון ואסור לו להפריז בהערכת כישוריו, לפעמים יש להפנות את המטופל למטפל אחר בגישה שונה. נדרשת פסימיות כדי לחשוד בנכונות הסיבות המיוחסות לסימפטום,  אל לו למטפל להניח כי הסיבות היחידות למחלה הן אכזבה וחיפוש אחר משמעות והעדר מוטיבציה וייתכן שיש עוד אפשרות אף אם היא קלושה לקיומם של גורמים נוספים.

המנעות מתחזיות

יש להיזהר ממתן תחזיות ורודות מדי ולהבטיח החלמה מהירה וישנן הרבה נסיגות שנגרמות בשל אכזבה מטיפול שלא הצליח. עדיף לחזות נסיגה ולצמצם את השפעתה מאשר להסתכן באובדן אמונו של המטופל.
הלוגותרפיסט מאמין שקיים סיכוי לריפוי ולהבראה למרות הקשיים והתנאים השליליים. אמונת היסוד של הלוגותרפיה היא שלכל אדם, באמצעות משאבי הרוח, יש סיכוי למרות העבר, וההיסטוריה האישית שביכולתו של האדם לשנות את חייו, ולמלא אותם משמעות. יש לאפשר לו ולעודד אותו לחוש את התקווה הזו.

הקשבה

הלוגותרפיסט מקשיב למטופלים שלו ולומד מהם. הוא נותן ומקבל. הלוגותרפיסט הוא בעל יכולת לשלב אופטימיות ופאסימיות, עליו לראות את מצוקתו של המטופל אך גם להאמין שניתן להתגבר עליה. הוא רואה את ההגבלות החמורות של מצבים מסוימים. אולם גם סבור שיש לפחות סיכוי לשינוי לטובה. הוא מבחין בחולשות המטופל ובכל זאת מקבל אותו ללא סייג. הוא מכיר בכבלי ההשפעה של ילדות וחינוך, אבל עוזר למטופל להשתחרר מהם. הוא מבחין במגבלות הפעולה של המטופל. אולם מעורר אותו לקבל עליו אחריות ולפעול במסגרת מגבלות אלו.

החיפוש אחר הסיבות

הלוגותרפיסט חייב לתור ולחפש אחר סיבות, אך גם להתעלם מסיבות, בייחוד מאלו שלא ניתן לשנותן, או שהעיסוק בהן מזיק יותר משהוא מועיל. אין להדגיש את הסיבות שלא היה בידי המטופל לשלוט בהן שהובילו אותו למצבו ואין להניח לצעיר או לזקן להשתמש בגילם כסיבה למצבם חסר הטעם.

לפעמים חייבים להתעלם מן הסיבות, גם אם הן כופות עצמן על המטפל. יש להישמר כאשר המטופל מעלה “סיבות מוכנות.” ובעיקר בשיחה הראשונה. אין זה מתפקידו של המטפל למצוא סיבות ככל מחיר, אלא רק כאשר הן משרתות מטרה מוגדרת. ולפעמים המטרה מושגת דווקא על ידי התעלמות מן הסיבות.

לשאת את הגורמים

ניגוד דומה בטיפול לוגותרפי קשור במטופלים: עליהם ללמוד לקבל את גורלם, אך עליהם ללמוד גם להילחם בגורלם. הדרך שבה מתייחס המטפל אל הגורמים למחלת המטופלים תשפיע על הגישה שלהם בנסותם להתגבר על המחלה. כאשר לא ניתן לשנות את הגורמים. על המטפל להתעלם מהם ועל המטופל ללמוד איך לחיות איתם. כאשר אפשר לשנות את הגורמים ינסה המטפל לברר אותם ולהפעיל את כוחות המטופל ללחום כהם. כאשר לא ניתן לשנות את הגורמים, יכול המטפל לנסות להשתמש בשינוי ההתייחסות או בטכניקת הסחה. כאשר אפשר לשנות אותם יוכל להשתמש בכוונה הפרדוקסלית או בחיזוק כוח הרצון.

להתעלם מגורמים ובכל זאת לשאת אותם, לחקור את הגורמים ולהילחם בהם אלה ניגודים של ממש בתורת הלוגותרפיה, זהו אתגר ראוי ללוגותרפיסט.

היכולת להבין אנשים שונים

 הלוגותרפיסט צריך להיות מסוגל להבין מטופלים שלא היתה להם הזדמנות להתפתחות בריאה, וגם את אלה אשר היו להם כל התנאים לכך, אך לא השתמשו בהם. מה קל יותר?  להרגיש סימפתיה לנער שגדל בשכונת עוני בדירה קטנה ולא הכיר את אביו ונתפס בגניבה או להזדהות עם נער ממעמד הביניים שקיבל אהבה ממשפחתו, זכה לחינוך טוב, ובכל זאת הסתבך בצרות.
הטיפול במקופחים ובעניים כלשונה של לוקאס קשה, אולם נושא בחובו סיפוק מאחר והמטפל מכיר את תנאי החיים הקשים של המטופלים וכל שיפור קל מעורר גאווה גדולה. הטיפול דומה לתיקון אגרטל שנשבר: מלקטים את השברים בזהירות ומדביקים אותם היטב. ומקווים שההדבקה תחזיק מעמד זמן רב. במקרים אלו המטפל מצפה מעצמו לא פחות מאשר מהמטופלים.

הטיפול בבני המעמד הבינוני והגבוה הוא שונה: המטופלים חיים ברווחה ואין להם בעיות פרנסה, הם מסוגלים למלא את מרבית משאלותיהם. בדרך כלל הם גם מוקפים באנשים הדואגים להם. הנירוזות והדיכאונות שלהם מתפתחים ללא גורם ברור, אין להם עניין בשיפורים קלים במצבם. הם עצמם אינם יודעים מה הם רוצים, ושום דבר אינו טוב מספיק  עבורם. המטפל אינו מכיר את “האויב”. האגרטל שבור. אולם אין טעם ללקט את השברים. משום שהמטופלים אינם מוכנים להסתפק בכלי המתוקן.

המטפלים צריכים להשתדל להבין גם מטופלים אלה -על משבריהם חסרי היסוד בסבלותיהם חסרי הטעם והאנוכיות שיש לרבים מהם . לוקאס כותבת “לפעמים אני חוששת שחדלתי להיות לוגותרפיסטית טובה, כי אינני מסוגלת לגייס הבנה מספקת לגביהם”

מערכת ערכים

ללוגותרפיסט חייבת להיות מערכת ערכים משלו, אך  עליו לקבל גם את זו של המטופלים. הגישה הרווחת היא שהפסיכותרפיסט מקבל את מערכת הערכים של המטופל, אלא אם היא אינה בריאה. הוא מכבד את הדעות הדתיות. הפוליטיות והמוסריות של המטופל בלי לשפוט אותן. גם כאשר הן שונות משלו. פסיכותרפיסט אתאיסטי. למשל, ידון בענייני אמונה עם מטופלים אורתודוקסים. המטפל חייב להיות גמיש כדי כך שלא יבגוד בצרכיו הוא ולא יערער את אמונתו של המטופל. הדו שיח הסוקרטי הוא כלי מתאים לענות על שאלות בשאלות וכך לעזור למטופלים ליילד את תשובותיהם בעצמם.

אולם ללוגותרפיסטים יש מחויבות נוספת, עליהם לתת גם תשובות. ותשובות אלה באות ממערכת הערכים שלהם, החובקת תחומים רבים. עליהם להצטייד במאגר גדול, שממנו יוכלו לדלות תשובות גם במקרים העדינים ביותר, למשל שאלות בדבר אלוהים צצות בטיפולים רבים.

אין צורך שלוגותרפיסט צריך להשתייך לדת מסוימת, אך יש מקום לומר כי צריכה להיות לו תפיסה כלשהי על מושג האלוהות, ויתכן שזו תהיה למשל אמונה המבוססת על הטוב שבאדם.

אין צורך שלוגותרפיסט צריך להשתייך לדת מסוימת, אך יש מקום לומר כי צריכה להיות לו תפיסה כלשהי על מושג האלוהות. יתכן שזו תהיה למשל אמונה המבוססת על הטוב שבאדם, על מה שאמיתי ויפה בו, אמונה זו מהווה גשר אל המטופל. והוא הדין גם בפוליטיקה, המטפל יכול להשתייך לזרם מסוים או למפלגה מסוימת, ובכל זאת עליו להבין את המטרות החיוביות של המפלגה המנוגדת.

לוקאס מספרת בספרה “חיים משמעותיים” על הצלחתה לעזור למטופלים שהאמינו בקיומו הפיזי של השטן, וגם לאלה שהכחישו קיומו של כוח עליון כלשהו. היא מספרת על מקרה מסוים שעליו מספר פראנקל: יהודי דתי היה מיואש משום שאיבד את ילדיו בשואה ולא היה יכול להביא עוד ילדים לעולם. במהלך הטיפול התברר שהאיש היה מיואש משום שהאמין שלא יוכל לשוב ולהתאחד עם ילדיו בשמיים. בהתאם לאמונתו ילדיו שמתו חפים מכל עוון ולכן הם הגיעו לגן עדן, אולם לגביו יהיו שערי גן העדן נעולים בשל היותו חוטא. על ידי השימוש באמונתו של המטופל, שהייתה שונה מזו של פראנקל. הוא פראנקל הצליח להביא לשינוי בעמדתו של אותו אדם למצבו. פראנקל ציטט לו קטעים מן התלמוד ועזר לאותו אדם לראות את המשמעות המונחת מאחורי סבלו. כתוב שם בתלמוד שדמעותינו נשמרות ליום הדין. האם לא יתכן ?  הוא שאל.. שאלוהים דורש שאותו אדם יסבול סבל רב, כדי שבסופו של דבר יוכל להיכנס אף הוא בשערי גן העדן ולראות את ילדיו? אמנם הלוגותרפיסט חייב לקבל את מושג המשמעות של המטופלים, אך הלוגותרפיה מעודדת את החשיבה שהאדם אינו בגדר חיה המגיבה לדחפים או שהוא קרבן חסר ישע של עברו. תמיד ביכולתו לנקוט עמדה ולהתנגד לכל אלה.
על הלוגותרפיסט לשאוב ממערכת ערכיו. בלי להשליטם על המטופל ולהיות סובלני דיו כדי לתרגם את מושגיו למלים המוכנות למטופל והמתאימות לעולם המושגים שלו. הכרחי שהמטופל יבין אותו, גם אם לשם כך צריך לפעמים להשתמש במלים כגון “שטן” כמקום “מחלה” או “רוע” במקום “אסון”.

הדאגה למטופל היא ערך חשוב, אך אל לנו להגזים ביכולתנו כתרפיסטים. הרבה מחלות מתרפאות מאליהן. והרבה עצות הניתנות בכוונה טובה. אינן שימושיות למטופל. עלינו ללמוד מכישלונותינו ולא לזקוף לזכותנו את כל ההצלחות. עלינו להכיר בכוחות הריפוי העצמי שיש למטופל וביכולתו לגייס כוחות כאלה לשיפור חייו. מותר לאנשים להתנגד לטיפול, לדחות את הריפוי המוצע ואת ”הסיכוי האחרון”. עלינו לכבד החלטות כאלה גם אם הן כואבות. אין אנו יכולים לעשות יותר מאשר לשים את הדאגה לשלומו של המטופל בראש מעייניו, אבל האחריות הסופית לחייו נשארת בידיו.

מערכת הערכים של הלוגותרפיסט ממלאת תפקיד חשוב בתחום נוסף, מאחר ומה שאנו אומרים למטופל משקף את פילוסופיית החיים שלנו. עלינו להיות מוכנים לפעול בעצמנו בהתאם לעצות שאנו נותנים לו, אנו נחשב לכנים בעיני המטופל רק כאשר נכבד את דברינו, אם רצוננו לעזור לאחרים הכנות שלנו חייבת להיות ברורה. אנו ממשיכים לחפש משמעות כל חיינו. והלוגותרפיסט חייב להודות בעובדה זאת ולא להתבייש בה. 

 עלינו להודות כי החיפוש שלנו אחר משמעות עדיין נמשך, ועם זה להראות שמצאנו התגשמות.

מבוסס על הספר “חיים משמעותיים: ספר לוגותרפי” (עם הקדמה מאת ויקטור פרנקל, מחבר הספר “האדם מחפש משמעות”) מאת אליזבת לוקאס בהוצאת דביר 1988

לקריאת מאמר נוסף בנושא (באנגלית) :To be a good logotherapist מאת פרופ’ דוד גוטמן  – לחץ כאן 

נכתב ע"י דרור שקד

דרור שקד
דרור שקד, מנהל מגזין בלוגותרפיה, לוגותרפיסט בעל הסמכת Diplomate in Clinical Logotherapy מטעם מכון ויקטור פרנקל ארצות הברית Viktor Frankl institute USA . מומחה לגישור, מוסמך לגישור משפחתי ומשלב את הלוגותרפיה ותפיסת המשמעות בחיים כמניע בסיסי בחיי האדם. מחבר הספר "מבטים נסתרים" - מסע פילוסופי בין נקודות מבט, עוסק ביעוץ, ליווי אישי ומשפחתי בהתמודדות עם קשיים, ומנחה סדנאות במסגרות שונות.

אחרים קראו גם את:

Logotherapy for clinical practice

הלוגותרפיה מבוססת על הפילוסופיה הקיומית ועל תפיסתו של ויקטור פרנקל (1905–1997). מספר רב של אנשי …

כתיבת תגובה